סיום שנה

אני מודה שאף פעם לא הייתי אוהד גדול של ערב סיום השנה האזרחית. את זה הגדול, של סוף שנת 1999, ביליתי, במכוון, בתורנות בצבא (אם היה באמת אסון בבאג אלפיים, אתם חושבים על מקום יותר בטוח מבסיס צבאי באמצע המדבר?). בשנים האחרונות, ביליתי במסיבות שמחות ומהנות של חברים (שמתקיימת גם השנה, למי שמעוניין), אבל אני מודה, שאלו לא האירועים שבהם אני מרגיש במיטיבי. אולי זה קשור גם לעובדה שתמיד הייתי ללא בת זוג (דמעה, דמעה). אולי זה סתם אני.
השנה, מן הסתם, אני אמור לבלות את הערב בצורה קצת אחרת. בעוד כמה דקות אני מתכנן לצאת לכיוון מרכז העיר בסידני, לצפות בזיקוקים ולנסות לבלות ערב ייחודי, שלא בטוח שיש אפשרות שיחזור עוד פעם בקרוב.
אני לא אדם של סיכומי שנה והחלטות לקראת השנה הקרובה, אבל...
לגבי החלטות לקראת השנה הקרובה. אני לא מעריץ גדול כי הן לא עובדות בדרך כלל. בכל מקרה, אני מעדיף לקבל החלטות לגבי העתיד כל הזמן ולא לחכות לתירוץ של השנה החדשה. אבל בכל זאת, השנה הקרובה אמורה להיות מיוחדת ואמורה לפתוח לי אפשרויות חדשות. אני מקווה, שהדרך השונה שבה אבלה את הערב, תהיה פתיחה מצוינת לכך. אז ההחלטה שלי לשנה הקרובה היא לנסות לנצל יותר הזדמנויות בחיים.
לגבי סיכומי שנה. אני חושב שחבריי הקרובים, זכו למספיק סיכומים שלי השנה. היום זכיתי לשמחה גדולה. התגובה הספונטנית הראשונה לספר האלקטרוני שלי (תודה חגית). לא משנה מה קרה לי השנה, העובדה שאני יודע שלפחות אדם אחד קרא את הספר (ואני יודע שיש עוד ואני עדיין מחכה לשמוע מעוד), משמחת אותי מעבר למה שאני יכול לתאר. אל תפספסו את ההזדמנות. הנה הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות השנה. להצטרף לאלו שכבר קראו ולהחליט לכתוב לי מה אתם חושבים. יש לינק כאן בצד של הבלוג. טוב. אם אתם מתעצלים, הנה עוד לינק... אני לא חושב שיש סיכום טוב יותר של השנה מבחינתי.
שנה אזרחית טובה לכולם.
אני מאחל שהאירועים הטובים ביותר שקרו לכם השנה, יהיו הגרועים ביותר של שנה הבאה
אלעד

משהו שחסר

Photo by ReneS

אין ספק שכאדם שכותב שני בלוגים ועוקב אחרי יותר מ- 20 בלוגים באופן קבוע אפשר להגיד שאני אדם שמשתמש יותר מהממוצע באינטרנט. חלק גדול מצריכת המידע שלי וגם חלק לא קטן מצריכת הידע (ואני מקווה שברור לכם שזה לא דבר זהה), מגיע מהאינטרט.
לכן, לא מפתיע אותי לקרוא על כך שיש ירידה עולמית בקריאת עיתונים ונהירה לאינטרנט.
ובכל זאת...
היום הגיעו לסידני זוג חברים שמתחילים טיול באוסטרליה. יחד איתם הם הביאו לי מתנה, עיתוני סוף השבוע מהארץ. אני בסך הכל מעודכן על מה שקורה בארץ ועוקב אחרי האירועים באמצעות האינטרנט. ועדיין, יש משהו כל כך שונה בקריאת העיתונים בפועל. פתאום, הבנתי כמה אני מתגעגע לעיתון של הבוקר. להחזיק את הנייר, להעביר את הדפים.
אבל זה משהו שהוא יותר מזה, הציעו לי, כחלק מההכנה ללימודים, להתחיל לעקוב אחרי העיתונות הכלכלית המקומית, כדי שאוכל להבין טוב יותר את הדוגמאות. ניסיתי לעקוב אחרי זה באתרי אינטרנט מקומיים. אני לא מצליח. זה לא כמו לקרוא את הדה-מרקר כל בוקר בארץ. העיתון מאפשר לי יכולת סינון וריכוז גבוהה יותר שאני לא מצליח להגיע אליה באינטרנט.
שאני גולש באינטרנט, יש לי הרגשה לפעמים, שהכתבות, בעיקר באתרי החדשות, קצרות, לא מדויקות, ובעיקר שטחיות. הניסיון להיות כל הזמן עדכני מייצר שטחיות שמדכאת אותי. אני חושב שזה בולט יותר באתרים ישראליים, אבל לא רק. לא שהעיתונים בארץ מספקים עומק רציני יותר, בטח לא החינמונים. אני יודע שלפעמים הכתבות זהות, ויכול להיות שזה רק הרגשה, אבל בכל זאת, בעיתוני סוף השבוע לפחות, הרגשתי משהו עמוק יותר מהרמה הרגילה שצרכתי בשבועות האחרונים.
יכול להיות שאני לא דוגמא לעניין הזה, כי אני גם קורא ספרים באופן די קבוע ורציף, אבל עדיין אני לא רואה את המדיום הזה נעלם. לפחות לא עד שיהיה תחליף מתאים יותר.
אלעד

מאבקים אלקטרוניים

Photo by SideLong

בבלוג המצוין שלו, יהונתן קלינגר מוביל מספר מאבקים ציבוריים חשובים. בין המאבקים הללו, שניים שאני מנסה לעקוב אחריהם מקרוב:
1. המאבק נגד חוק הצנזורה באינטרנט.
2. המאבק נגד החוק בדבר תעודות זהות ביומטריות.
שני המאבקים מנוהלים על ידו בעקביות, ברהיטות ועם תשוקה ראויה להערצה.

בחודשים האחרונים עקבתי אחרי הכתיבה של קלינגר בנושא תעודות הזהות הביומטריות והרשומה האחרונה שלו בנושא הביאה אותי למסקנה שבהקשר למאבק הספציפי הזה, למרות שאני מתרשם מרמת הטיעון והתשוקה שבה הוא נטען, אינני יכול להסכים.

אם אני מבין נכון (ואני לא בטוח שאני מציג זאת נכון, ממליץ לקרוא את המקור בבלוג שלו), ההתנגדות של קלינגר נובעת מחשש שיצירת מאגר נתונים ביומטריים על בסיס תעודות הזהות שלנו, שיחובר למעשה למאגר נתונים כללי ולמאגרים אחרים שמציעים להקים, למשל, לתביעות אצבע של חשודים בעבירות לנתונים מקופות חולים ולמאגרים נוספים (למשל של בנקים), מהווה סכנה גדולה לפרטיות שלנו (ואני יודע שחיברתי כאן כמה נושאים ביחד, לרבות חוק נתוני התקשורת). הפחד הגדול הוא שמאגרים מהסוג הזה יהיו נתונים לפריצות ולגניבות ויביאו לסחר במידע. יתרה מזו, קיים חשש שמאגר כזה יאפשר זיוף של פשעים (שתילת טביעות אצבעות ונתונים אחרים) ולבסוף, פחד מטעויות של מאגרים ממוחשבים שיכולות להביא לטעויות בזיהוי עם השלכות מפחידות. קלינגר יוצא נגד הויתור של אנשים על פרטיות מתוך גחמות וויתור לפחדים כמו טרור ופשיעה. הוא טוען שהטרור נהיה תירוץ יפה, בארץ ובארה"ב, לרמוס את הפרטיות של האזרחים.

יהיה לי קשה להציג כאן רשומה רהוטה ומסוגננת כמו אלו של קלינגר. אין לי את הכישרון ואני מודה, שאני לא בטוח שיש לי את הידע המרשים שיש לו, גם בפרטי ההצעות וגם בתחומים משיקים הקשורים לנושא. על כן, האמור כאן, יהווה רק פיסות של מחשבות אקראיות בהקשר הזה.

כחלק מהסדר החברתי שבו אנו חיים, מה שנקרא בשפת היום יום, מדינה, אנחנו מוותרים על זכויות מסוימות ולוקחים סיכונים מסוימים. חלק מהסיכונים האלו מחושבים יותר וחלקם פחות. כך למשל, אנחנו מסכימים שהמדינה תיתן רישיון נהיגה לאנשים, למרות שאנחנו יודעים שחלק מהם יעשו בו שימוש לרעה, בדרך שעלולה לפגוע בנו פגיעה חמורה בהרבה מפגיעה בפרטיות שלנו. יחד עם זאת, היעילות והיתרונות שמכוניות ומתן רישיון לאנשים מאפשרים, עולים, לפחות בחשיבה קולקטיבית (ואין כאן כוונה לזלזל אף לא בפגיעה הקלה ביותר מתאונות דרכים), על החסרונות. לכן, כאשר באים להתייחס לתעודות זהות ביומטריות או למאגרים עם נתוני טביעות אצבע ו- DNA של חשודים, על אף שהפגיעה האפשרית בפרטיות צריכה להילקח בחשבון, היא לא יכולה להיות השיקול הבלעדי. לכל אמצעי טכנולוגי – ולא משנה עם זה מחשב, מכונית או מכונה במפעל – יש יתרונות וחסרונות.

ברשומה האחרונה מתייחס קלינגר לפסק דין במסגרתו עתרה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ נגד שר הפנים כיוון שזה רצה לחבר בין מרשם האוכלוסין לרשויות המס, עתירה שהתקבלה. עכשיו, אם אתם שואלים אותי, בתור אזרח פשוט, שומר חוק ומשלם מיסים, מאחרי מסך בערות, הייתי רוצה שהמאגרים הללו יהיו משותפים. ושהם יהיו משותפים גם עם אלו של הרשויות המקומיות ושל הביטוח הלאומי ושל המע"מ. למה? כדי למנוע רמאויות שכולנו יודעים שקיימות. שוויון בפני החוק ונשיאה שווה בנטל, מבחינתי חשובים לא פחות מאשר השמירה על הנתונים באופן פרטי, בטח כאשר השמירה על הפרטיות משמשת כעלה תאנה לפגיעה בכלל. אני לא בטוח שחיבור של כל המאגרים הללו לא יביא לקידום פתרונות של כמה מהנושאים הבוערים יותר בחברה שלנו (רווחה, חינוך, פשיעה וכו'). למיטב זכרוני, העתירה שם התקבלה, כי הדרך שבה הציעו לעשות זאת, אפשרה להרבה מאוד גורמים פרטיים (באותו מקרה פקידים בבנק) גישה למידע. אז נכון, גם ליעילות יש גבול ואמצעים מהסוג הזה צריכים להיות מופעלים בזהירות ובמחשבה (שהרשויות אצלנו לא מצטיינות בהן) ולא צריך מראש לבנות את ההסדר בצורה שיאפשר לכל אחד להיכנס אליו.

[מחשבת ביניים: מה היה קורה לו היינו יודעים שכל דברים שאנחנו עושים, יהיה ידוע ונגיש לכולם, מה המשמעות החברתית של משהו כזה. מה היתרונות? מה החסרונות? איזה דברים אתם הייתם מסכימים שכולם ידעו? – סוף מחשבת ביניים].

אבל, וכאן נעשית הקפיצה המחשבתית, הניסיון לומר שעצם העובדה שאין מקום ליצור מערכות מעין אלו בגלל שהיא תאפשר שימוש לרעה וגניבות מידע, זו לדעתי הגזמה. גניבת מידע הייתה תמיד ותהיה תמיד. גם שימוש לרעה בכוח. מכל הסוגים. הגנבים תמיד יהיה חכמים יותר מהמערכת. אנשים תמיד ימצאו דרך להשתמש לרעה בכוח שהם מקבלים. אני יודע שגם היום דולף מידע בדרכים כאלו ואחרות לגורמים שלא אמור להיות להם את המידע. זו התופעה שבה צריך להלחם. לכן, ההבנייה של המערכת צריכה לעשות הכול כדי למנוע דליפות, אבל צריך להבין, שעצם קיומו של סיכון לגניבת מידע או שימוש לרעה, הוא סיכון שצריך לקחת כדי לקבל יתרונות אחרים שמערכות מהסוג הללו יאפשרו.

לא בכדי ציינתי בתחילת הרשומה את המאבק השני שמנהל קלינגר כנגד חוק הצנזורה באינטרנט. יש הבדל מאוד משמעותי בין שני הנושאים שמביא אותי לתמוך לחלוטין במאבק נגד חוק הצנזורה ולא להבין עד הסוף את ההתנגדות החד משמעית לחוק תעודות הזהות הביו-מטריות. חוק הצנזורה מביא להתערבות אקטיבית של המדינה (באמצעות סוכנים פרטיים, אבל עדיין המדינה) בהתנהגות שלנו, במידע שיהיה פתוח לנו ומכאן במחשבות שלנו. זוהי לדעתי פעולה אנטי-דמוקרטית שיכולות להיות לה תוצאות הרסניות על העושר הגנטי של הידע ועל חופש הביטוי במובן שוק הרעיונות (וכרגיל, קלינגר מציג זאת הרבה יותר טוב ממני – אני ממליץ ללחוץ על הלינק למעלה ולקרוא). לעומת זאת, הפחד מפני תעודות הזהות הינו פחד מפני שימוש לרעה שיעשו גורמים פרטיים, באמצעי שהמדינה אמורה ליצור, שהמטרה הראשונית שלו אינה בפני עצמה "רעה", ואף ההפך הוא הנכון. לדעתי, ההבדל בין השניים הוא עצום. בעוד שבראשון, המשמעות היא חוק שמנסה לשלוט במחשבות שלנו, בשני, מדובר בחוק שבא לקדם את טובת האזרחים, שצריך להיבנות בצורה שתמנע את ניצולו לרעה. אבל הטענה שבגלל שיש אפשרות תיאורטית (גם אם מעשית ביותר) שהמאגר ישמש לרעה אז צריך להימנע מליצור אותו, תהיה שווה לטענה שאין לתת רישיונות נהיגה, מכיוון שנהגים יעשו תאונות ויהרגו אנשים.

דבר אחרון, לגבי הפחד מטעויות של מערכות אוטומטיות ומחשבים. גם זה תמיד נכון. אבל, ראשית, גם אנשים טועים, אינני יודע אם פחות או יותר ממחשבים, אבל טעויות קורות ובימים אלו אנחנו רק מתחילים להבין כמה אנשים פועלים בצורות לא רציונאליות. אם ניתן לאפשרות לקיומה של טעות למנוע מאיתנו לנסות ולקדם דברים, לא נגיע לשום מקום. צריך להלחם בטעויות ובתוצאות שהם גורמות, אבל לתת לזה לשתק אותנו. שנית, הפתרון לא צריך להיות בהימנעות אלא בהבנה שמדובר במערכות עזר ולא במערכת מוחלטות, וכי צריך לתכנן את המערכות לאפשר בדיקות נוספות, אם צריך אנושיות. זהו פתרון שניתן להבנות לתוך התהליכים.

אלעד

סנטה קלאוס

כפי שאתם בטח יודעים, בימים אלו חוגגים נוצרים ברחבי העולם את חג המולד. לי אישית, לא יצא מעולם לבלות חג מולד במדינה זרה. יחד עם זאת, אני יודע שהחג קיים והכרתי, בדרך זו או אחרת, את אחד המנהגים הידועים ביותר שלו. סנטה קלאוס. מה שאף פעם לא הבנתי ולמעשה, מעולם לא תהיתי לגביו, זה מהו סנטה קלאוס. עכשיו, שלא נתבלבל. לא תהיתי, כמו בסרטים, עם סנטה קלאוס קיים. אני יודע שהוא קיים. סתם. J אני מכיר את הרעיון של המתנות והסבא הטוב שמגיע מהצפון הרחוק עם איילים לחלק מתנות לילדים טובים וכו'. מה שלא הבנתי, זה איך הסבא הטוב הזה קשור לדת כמו הנצרות ולחג שאמור לחגוג את לידתו של ישו. הרי הדת הנוצרית, למיטב ידיעתי, היא דת מונותיאיסטית. מכאן, אמונה ביצורים קסומים, אפילו במסווה של סבא חמוד, לא ממש הסתדרה לי. אז החלטתי לברר איך סנטה נכנס לתוך הקאנון הנוצרי.
אז זהו ילדים, שהוא לא. התחלתי את חיפושיי, איך לא, בהגדרה של המונח סנטה קלאוס באתר Wikipedia בעברית. שלא במפתיע, הערך מאוד קצר, אבל הוא התחיל לאשש את החשש שלי, שאין ממש קשר בין סנטה לבין אמונה נוצרית. הערך האנגלי (שמה אומר, כמנהגו של השופט בדימוס מישאל חשין, נוצרי) של Wikipedia ל- Santa Claus, כבר אישש את חשדותיי. לא רק שלא מדובר בדמות מהמקורות הנוצריים, אלא מדובר בדמות שיש עליה מחלוקת ולדעת נוצרים רבים היא מייצגת את תרבות הצריכה האמריקאית (שבימים אלו, לא ממש צריכה עוד התקפות נוספות, אבל נו...). באחד מהמקורות שקראתי נידונה טענה שעלתה שזו בכלל המצאה של חברת קוקה-קולה. אז כנראה שלא, אבל אין ספק שמדובר בגימיק שיווקי מעניין ביותר (וראו ספין אוף – מה המילה הראויה בעברית לביטוי ספין אוף? – של הרעיון של סנטה לעניין שיווק ולעניין הצגת תוכנית למשקיעי הון סיכון).
טוב, כבר אמרתי שאני כאן בשביל ללמוד דברים חדשים, לא?
חג מולד וחג חנוכה שמחים.
אלעד

הרים כחולים, זמן קצר, ו"תגליות"

אתמול הרחבתי את אזור הטיול שלי ונסעתי לבקר במקום שנקרא Blue Mountains, אזור באמת מדהים ביופיו לא רחוק מסידני. שוב נדהמתי מהכמות האדירה של ירוק שיש מסביב והמצב הבתולי שבו נשארים המון מהאזורים כאן ברגע שיוצאים קצת מהעיר.
לאחר מכן, המשכתי (עם הסיור המאורגן...) למקום שנקרא Jenolan Caves, שם יש מערות של אבן גיר (ובעברית צחה, מערות נטיפים). אני יודע שיש כאלה גם בארץ וביקרתי בהם, אבל בכל זאת, נוכח הדרך שבה המקומות הללו מתפתחים, כל מקום הוא ייחודי ומרשים. שנית, האתר כאן הוא ענק. ושלישית, הסיור כאן מלווה באורות ותצוגות קול מרהיבות. ממש מגניב.
לתמונות משני הביקורים, לחצו כאן.
בכל מקרה, הביקור הזה (ובמקומות אחרים) גרם לי לחשוב. טוב, זה לא חדש J, אבל שתי מחשבות עיקרית שמסתובבות לי בראש בעקבות הטיולים של בזמן האחרון:
1. אני יודע שזה נדוש, אבל שאתה מסייר במקומות כאלה, שבהם הנוף התעצב במשך מיליוני שנים או מסתובב ולומד על אבולוציה, אתה מקבל תחושה מדהימה של ענווה אל מול איתני הטבע ומול העובדה שהחיים שלנו וכל הדאגות שלנו הן כל כך קצרות מועד. אני זוכר שלמדתי פעם שהסיבה שהנוצרים בנו את הכנסיות שלהם כל כך גדולות, זה כדי לגרום לתחושה של השפלה וענווה מול האל ואני אשאיר את המחשבות שלי על הרעיון הזה למקום אחר). לא צריך לבנות בשביל זה כלום. זה פשוט שם בחוץ וזה די מדהים.
2. אחד הדברים שחוזרים על עצמם (ומטריד את מחשבתי בזמן האחרון ואני עוד בטח אכתוב על זה משהו) זה הניכוס האירופאי של העולם. אתה מסתובב פה ולומד על ההיסטוריה של אוסטרליה שבעצם מורכבת הרבה מ"כיבוש" של "ארץ חדשה" ש"גולתה" על ידי האירופאים, השמדה (מכוונת ולא מכוונת) של התרבות המקומית ולאחר מכן צעדים של חרטה ושל ניסיונות לפיוס עם האוכלוסייה המקומית. זה מדהים כמה כל המוצגים כאן מנסים מצד אחד לפאר את ההיסטוריה האירופאית של אוסטרליה והקמתה ומתוך כך להציג בצורה פוליטקלי קורקט את העובדה שהייתה כאן (ועדיין יש) תרבות מקומית. אנחנו יודעים היום שדברים דומים קרו במקומות אחרים בעולם (מישהו אמר מדינות אמריקה...?). שאתה מנסה להסתכל על זה בצורה אובייקטיבית אתה מבין כמה הרס הביאו מדינות אירופה לאזורים שונים בעולם מצד אחד ומצד שני, כמה התהליכים שקרו לפני 300, 200 ואפילו פחות מ- 100 שנה דומים לתהליכים שקורים היום במקומות שונים בעולם, לרבות אצלנו. ההיסטוריה חוזרת על עצמה? אני מניח שגם תהליכים מהסוג הזה מושפעים מהעובדה שתקופות משתנות הרבה יותר מהר בימים אלו...

אלעד

ירוק בעיניים

אתמול החלטתי לצאת קצת מסידני וכדי לפשט את העניינים, לקחתי מעין סיור מאורגן. נסענו צפונה מסידני וראינו המון דברים מעניינים. זה התחיל על פארק הזוחלים האוסטרלי, שם אפשר לראות המון חיות מסתובבות חופשי ולהאכיל קנגורואים. אני כמובן לא האכלתי (לא נוגע בדברים כאלה :(), אבל בכל זאת, היה נחמד לראות אותם מקרוב ולא דרך כלוב. כמו כן, משם התמונה שלמעלה עם הקאולות שזה היצור היחיד שראיתי שנראה באופן טבעי כאילו הוא התמוטט שיכור על עץ. לאחר מכן נסענו למקום שנקרא פורט סטיווינס ושם עלינו על קרוז במפרץ המדהים וראינו גם דולפינים שמסתובבים שם בכמויות. למרות ניסיונות רבים, לא הצלחתי לצלם דולפנים (צריך לתפוס אותם בדיוק שהם קופצים מהמים), אבל בכל זאת, היה מגניב לראות אותם קופצים בסביבתם הטבעית. היום הסתיים בדיונות חול ענקיות שם התנסיתי ב- Sandboarding, שזה בגדול, לשבת על חתיכת פלסטיק ולהחליק על החול מאוד מהר. זה כיף כמו שזה נשמע.
תמונות משם ומעוד מקומות, ניתן למצוא כאן.
אחד הדברים העיקריים שנהניתי ממנו היה עצם הנסיעה. כל הדרך (ואני מדגיש את כל), מהרגע שיצאנו מפרברי סידני, הכול היה ירוק ולא ירוק של דשא כמו בארץ, אלא ירוק של עצים. קילומטרים על קילומטרים של עצים. כן, אני יודע שבצפון הארץ גם אצלנו הכל ירוק, ובכל זאת, זה הרגיש לי שונה.
יש פה כל כך הרבה פארקים מוגנים, שאתה פשוט רואה ירוק בכל מקום. למעשה, גם בתוך סידני עצמה יש כל כך הרבה ירוק וכל כך הרבה פארקים, אפילו באמצע העיר ממש. פתאום שאתה רואה דברים כאלה את מבין מה זה תרבות ירוקה ותכנון סביבתי וכמה זה משפיע על האווירה. אני כמובן לא משווה מבחינת הצמחייה והתשתית הבסיסית ביננו לבינם, אבל עדיין, זה גורם לך לחשוב.

הסברים

באמת שאני לא מצפה למצוא הסברים מלומדים ואקדמיים בכתבה ב- Y-net, אבל, בכל זאת, אפשר לצפות שלפחות ההסברים יהיו בעלי היגיון פנימי.
אתמול קראתי את הכתבה הזאת, תחת הכותרת: "בישראל אין תרבות של חסכון ארוך טווח". באופן כללי אני מסכים עם הנאמר בכתבה וחושב שקיימת בעיה של חסכון טווח ארוך בישראל, שנוכח התארכות אורך החיים הממוצע ועלות המחייה הממוצעת הופכת להיות בעייתית יותר ויותר. ההשפעה של כל אדם שלא חוסך על כלל החברה בעקבות נטל התשלומים שהוא מטיל עליה, הולכת וגדלה, שלא לדבר על כך שאיכות החיים שלו נפגעת.
לכן, קראתי את הכתבה באופן מעמיק כדי ללמוד דברים חדשים ואולי לשנות את דעתי או למקד אותה. קריאה מעמיקה של הכתבה מלמדת כי הכותב המלומד נותן ארבעה הסברים להעדר תרבות של חסכון ארוך טווח בישראל:
1. הסבר היסטורי הקשור לתרבות הגלותית.
2. חוסר האמון שחשים הצעירים כלפי המוסד השלטוני בארץ.
3. שנאת סיכון גדולה מאהבת רווח.
4. ריבוי תוכניות המבלבלות את האוכלוסייה עד להעדר בחירה.
ילדים, אני מצאו את יוצא הדופן...

מישהו מוכן להסביר לי מהו "חוסר האמון שחשים הצעירים כלפי המוסד השלטוני בארץ"? איך הוא בא לידי ביטוי? איך הוא נמדד? מה זה אומר? אני חושב שאני נחשב לדי צעיר (באופן יחסי...) ואני לא זוכר חוסר אמון שכזה שהשפיע על ההחלטות הכלכליות שלי.
עכשיו, אני מבין שלא כל ההסברים שנותנים במסגרת כתבה מעין זו צריכים להיות מדויקים או מדעיים. אבל אם תקראו היטב את הכתבה, תראו שהסבר מספר 2, הוא היחיד שלא זוכה להרחבה. אני מוכן גם לקבל הסברים קלושים. אני חושב שהסבר מספר 1 אינו משכנע במיוחד. אבל ההסבר השני רק מצוין כהסבר, בלי הרחבה. אפשר היה לכתוב גם "חוסר הרצון לשלב זיתים ופטריות על פיצה פצצה". זה בערך באותה רמת הסבר והרחבה.

אני אישית חושב שהבעיה העיקרית בישראל היא מחסור בחינוך לאוריינות פיננסית ולצערי הסיבה הזו לא מופיעה בכתבה. חוסר הידע וההבנה של הצעירים את הרעיון הפנסיוני והחשיבות שלו, מונע מהם להתחיל לחסוך בגיל צעיר, כאשר במקרה של חסכון פנסיוני, להתחלה המוקדמת יש השפעה אדירה. לכן, זו לא בעיה של משרד האוצר, אלא של משרד החינוך. אבל זה, כבר נושא אחר לגמרי...
אלעד

שינויים

היום ראיתי את הקטע הזה (תודה לרן שפרסם אותו בפייסבוק). אני מניח שכל אחד רואה בקטע (הדי מדהים הזה לדעתי) משהו אחר. אחד המשפטים החזקים ביותר בקטע מדבר על זה שאנחנו מלמדים היום ילדים (וסטודנטים) ידע וכישורים של העולם של היום, כאשר רוב הסיכויים שהם לא יוכלו לעשות בהם שימוש כאשר הם יצטרכו בעתיד. הבעיה היא, שאנחנו לא יכולים באמת לדעת מה יהיה בעתיד. לכן, במקום להתרכז רק בידע (עדיין צריך ידע, כי הידע הבא מתבסס עליו) צריך להוסיף וללמד מיומנויות בסיסיות שאני לא בטוח שמלמדים היום:
1. התמודדות עם שינוי – אנחנו חייבים לקבל את העובדה ששינוי הוא חלק מהחיים. יותר חשוב, להבין שהיכולת להתמודד עם שינוי ולחיות שינוי כל יום הוא אחת המיומנות החשובות של העתיד. פעם, שינויים היו לוקחים הרבה מאוד שנים. האבולוציה לקחה מיליוני שונים. ההמצאות הגדולות ששינו את העולם הישן באו פעם בכמה אלפי שנים, לאחר מכן במאות ה- 18 וה- 19 כל כמה מאות שנים. בימים אלו, זה עניין של שנים וחודשים וחוקים כמו חוק מור קובעים שהקצב רק יגדל. שאתם קוראים את הקטע הזה, העולם משתנה. מי שרוצה להצליח בעתיד חייב להיות מסוגל להתמודד עם שינוי באופן יום יומי.
2. היכולת ללמוד באופן עצמאי – בעולם שמתקדם בצורה כל כך מהירה, שבה מה שמלמדים היום כבר אינו רלוונטי מחר, היכולת ללמוד באופן עצמאי הופכת להיות חשובה יותר. יש לנו את הכלים, צריך לפתח את ההרגלים ואת המיומנויות ללמידה עצמאית. בין השאר, זה אומר חזרה לקריאה (עדיף של ספרים).
3. הכרה של תרבויות חדשות – העלייה של החשיבות של סין והודו בעולם מלמדת היא המשך של הנושא הקודם. אבל, במקום לפחד מתרבויות חדשות, אנחנו צריכים ללמוד ולהבין אותם. היום זה סין והודו. מחר זה אפריקה. חלק מההתמודדות עם הכפר הגלובלי יחייב את היכולת להכיר תרבויות חדשות, להבין אותן, לדבר בשפה שלהן ולקבל אותן על המאפיינים הייחודיים שלהם.
אלו הדברים הראשונים שעולים לי לראש. מה דעתכם? מה אתם חושבים על הקטע?
אלעד

לדבר בשפה התרבותית שהם מבינים

Photo by Alex Osterwalder

שאתה לבד בארץ זרה (סוג של זרה לפחות) יש לך הרבה זמן לחשוב. מבחינתי זה דבר טוב כי אני בן אדם שמאוד אוהב את השקט ואת הזמן לעצמו. נכון, אחרי כמה זמן צריך בכל זה איזשהו סוג של תקשורת עם אנשים, אבל לי, לפחות לתקופה, הבידוד עושה רק טוב.
כמובן, שצריך להזין את המחשבות במשהו. אצלי, התזונה העיקרית זה ספרים. לפני כמה ימים סיימתי לקרוא את אחד הספרים הכי מעוררי מחשבה שקראתי עד היום. קוראים לו Outliers.
בגדול, הספר מדבר על כך שהדרך שבה אנחנו מודדים הצלחה אינה נכונה, או אם לדייק יותר, אינה מדויקת לחלוטין ונותנת משקל גדול מידי לכישרון ולתכונות אישיות. על ידי עיון נרחב בסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר מכל הסוגים – מהאנשים החכמים ביותר, למצליחים ביותר בכל התחומים, לארגונים המצליחים ביותר, הוא טוען שההצלחה בנויה בחלקה הגדול מהזדמנויות ומורשת תרבותית. למעשה, חלק חשוב בהצלחה הוא מאיפה באת ומתי באת.
כתבתי על הספר בהרחבה בבלוג השני שלי. כפי שיראו החרוצים שילחצו על הלינק ויקראו שם, אני ממליץ עליו בחום רב. מי שרוצה, כחלק מתהליך של קריאה עמוקה יותר, אני מכין לספרים כאלה מעין סיכום של הנקודות העיקריות. מי שאין לו זמן להשקיע בכל הספר או רוצה טעימה כדי להחליט מוזמן לכתוב לי למייל ואני אשלח לו את הסיכום שהכנתי.
בכל זאת, נקודה אחת שהשארתי רק לקוראי הבלוג בשפת הקודש (לעומת הבלוג בנוצרית :)). כפי שאמרתי, אחד הדברים המרכזיים שהספר מדבר עליהם הוא על החשיבות של מורשת תרבותית. הכותב מנסה לטעון שהניסיון שלנו להתעלם מההבדלים התרבותיים בין תרבויות שונות (בעיקר הוא משווה את זאת האמריקאית לזאת האירופית ויותר מזו, לזו האסיאתית), ומהמורשת התרבותית של עמים שונים ושל אנשים מאזורים שונים באותו עם (שמחקרים מגלים שהיא משמעותית ביותר) בניסיון להיות יותר מנומסים או נכונים פוליטית היא מסוכנת, כי היא עלולה לגרום לאסונות (לרבות התרסקות מטוסים – ותצטרכו לקרוא את הספר כדי להבין את המשפט הזה עד הסוף).
בכל מקרה, זה גרם לי לחשוב על משהו ששמעתי פעם את מאיר שטרית אומר ושלא ידעתי כל כך איך לאכול אותו ששמעתי אותו. באחד הראיונות איתו, הוא אמר שלדעתו את המשא ומתן עם הפלסטינאים או המדינות הערביות בכלל צריך לנהל בערבית. לא במובן שהשיחות יהיו בשפה הערבית, אלא שצריך לדבר בשפה התרבותית שלהם. נוכח מה שקראתי בספר, אני חושב שיש באמירה הזאת המון חוכמה ואם אני הייתי אחראי על המשאים ומתנים שמנהלת מדינת ישראל, הייתי מנסה לחשוב איך לנצל את העניין הזה (ואני בטוח שיש מספיק מומחים שידעו להגיד זאת).
שבת שלום
אלעד

יהדות פאגנית

Photo by kalandrakas

אריאנה מלמד כותבת היום על התגברות תופעת ההשתטחות על קברי צדיקים. ציטוט נבחר:

"עוד מעט, כשיתחילו למכור צלמיות חסרות-פרצוף של צדיקים גליליים ידועים ועתירי כוח, תושלם האבולוציה ההפוכה הזאת, ויגדל כאן דור של מאמיני-אוטובוסים שעסוקים בנסיעות חסודות מהכא להתם, כתחליף נורמטיבי לגמרי לעבודת-אלוהים מפרכת ותובענית, שאין בה מאגיה ואין בה הבטחה שאו טו טו החיים ישתפרו אם רק נשתטח, אין בה פרנסה לתיירני אוקראינה ול"מסיעי הגליל" – אבל יש בה, או היה בה, בזמנים טובים משלנו - מונותואיזם צרוף"

אני לא בדיוק אחד מאלו שמאמינים ב"עבודת-אלוהים מפרכת ותובענית" או ב"מונותיאיזם צרוף" (אני מניח שלפחות לא בצורה שאריאנה מלמדת מתכוונת אליה), אבל אני בהחלט יכול להזדהות עם הגישה הכללית של שאט נפש מהמנהג. מבחינתי, לא רק ההשתטחות על קברי צדיקים היא פאגניות, אלא בכלל הקדושה שמיוחסת לחתיכות אדמה מסוימות או לקברים של אנשים שנפטרו מזמן (ולא לרעיונות שלהם).

כתבתי בעבר שאני לא מבין מתי הדת שלנו הפכה לדת שמקדשת אדמה על פני אדם (כמה פעמים, כאן וכאן – אם מדברים על נבואות שלוקח להן זמן להתגשם, למשל). אני חושב שזה הדבר העיקרי שמטריד אותי בדיון הפוליטי. כמו שאומרים, אין CLASH.אני מרגיש שצד אחד מדבר על קדושת האדמה וצד שני מדבר על קדושה של חיים.

בספר "ראשית" של מאיר שלו, שהוא ספר מרתק, יש פסקה אחת מרתקת במיוחד. לאחר שהוא סוקר את נישואי יעקב, הוא מעיר הערה מעניינת. כיוון שאנחנו נחשבים לצאצאים ישירים של שבט יהודה ויהודה היה בנה של לאה אימנו ולא של רחל אימנו, האם לא מוזרה החשיבות המאגית שאנחנו מייחסים לקבר רחל אימנו?

הדת היהודית, כמו שאני מבין אותה, עוסקת במנהגים. התפילות והכללים אמורות להזכיר לנו איך אנחנו צריכים להתנהג, כבני אדם. מה שנקרא, בין האדם לחברו. עבודת השם בפני עצמה אינה שווה דבר ללא יחסים מוסריים והתייחסות ראויה ושווה לכל בני האדם. כן, גם לזרים וגרים, כי היינו כאלה במצרים.

אלעד

אבולוציה

בימים האחרונים ביליתי הרבה מאוד במוזיאונים. בגלל שבין השאר, חלק גדול מהמוזיאונים מוקדשים לחיות מסוגים שונים, נחשפתי להמון הסברים על תורת האבולוציה. ליד כל חיה, מדינוזאור ועד קנגורו, היה ניתן למצוא הסבר אבולוציוני על איך אותה חיה פיתחה את התכונות שהיא פיתחה, לאיזה משפחה אבולוציונית היא משתייכת ועוד.
יכול להיות שלא הייתי שם לב לעניין הזה, אם בנוסף לכך, לפני כמה ימים שודר כאן בטלוויזיה הסרט "פארק היורה" שעוסק, גם עם בצורה שטחית באבולוציה ובנוסף, יצא לי לראות באחד הערבים הראשונים שלי כאן (שעוד היה לי בעיות ג'ט לג) סרט דוקומנטרי על המאבק בארה"ב לגבי הלימוד של תורת האבולוציה בבתי הספר מול גישת הבריאתנות או גישת התכנון התבוני.

כל הדברים הללו ביחד גרמו לי לחשוב – האם אני למדתי בבית ספר את תורת האבולוציה?

אני יודע שאני מכיר את קיומה. אני גם מכיר את דרווין ופחות או יותר מה הוא עשה. זה מעולם לא הוסתר ממני. אבל אני לא זוכר בשום שלב שבבית הספר דיברנו עליה תורת האבולוציה באופן ממוקד. אני לא זוכר שהסבירו לנו מה היא אומרת או מה הממצאים שקיימים לתמוך בה. זה נראה לי די מוזר.
יכול להיות שאני טועה או שהיום תוכנית הלימודים שונה, אבל לא ברור לי למה ב- 12 שנות לימוד, לא נחשפתי מעולם לתיאוריה הזו לעומק. האם גם אצלנו זה עניין של לחץ של גורמים דתיים או שזה נובע מסיבות אחרות? לא נראה לי כי בשום שלב לא ניסו להגיד לנו באופן פוזיטיבי שהעולם נוצר לפי מה שכתוב בספר בראשית או על ידי גורם עליון מתכנן. האם זה רק זכרוני שמטעה אותי או שבאמת זה נושא שפשוט לא מדברים עליו במערכת החינוך בארץ.

אשמח לשמוע אם למישהו יש תשובה או אם מישהו יודע מה קורה היום בבתי ספר.
אלעד

ימינה פנה

Photo by Ross Goodman

תסלחו לי על כך שהתחלתי לכתוב טורים פוליטיים ממרומי מושבי בסידני, אבל הרשימה שנבחרה אמש בבחירות של הליכוד מעוררת בי חלחלה ומפחידה אותי. כבר כתבתי כאן שאין שום סיכוי בעולם שאני הייתי מצביע ליכוד אז לכאורה, הרכב הרשימה לא ממש אמור לשנות לי.
זו בדיוק הבעיה. שההרכב ממש משנה לי. אם באמת יתאמתו תוצאות הסקרים (ויש לי ספקות לגבי כך, אבל אין ספק שיש כאן מגמה), הרי שהרשימה של הליכוד תרכיב בין 20 ל- 30 אחוז מהכנסת. הבעיה היא שבסרט הזה כבר היינו. יש מן אמירה כזו, שאני עדיין לא החלטתי מה אני חושב עליה, שרק הימין יכול לעשות צעדים מדיניים גדולים מהשלטון. אז הנה, עם רשימה כזו, אין חשש שתרחיש כזה יקרה.
הבעיה היא, שכולנו יודעים מה יקרה – בגלל סיבות כאלו ואחרות או פשוט בגלל שאלו החיים, נתניהו ילך לתהליך מדיני מסוג כלשהו ואז יתחיל הבלאגן. סוג כזה של מפלגת שלטון היא לא רק פתח לבלאגן פוליטי ושיתוק מדיני, אלא גם לסחטנות פוליטית מהסוג הגרוע ביותר. הרשימה של נתינהו מורכבת בחלקה הגדול (בעיקר בין המקומות ה- 20 ל- 30) מאנשים שכבר הוכיחו שאין להם שום בעיה ללכת נגד ההחלטות של הממשלה ושל היו"ר שלהם. כאשר הכוח של ראש הממשלה בסיעה שלו לא מספיק רציני, אז הוא צריך להישען על סיעות אחרות וכולנו יודעים איזה סיעה זו תהיה.
בקצב הזה, סיכוי לא רע שאחד הפחדים הגדולים ביותר שלי יתממש וש"ס תקבל את תיק החינוך. נתניהו, כרגיל, כבר בלחץ. עצם ההכרזה שלו (שהוא מנגן עליה כבר הרבה זמן) שהרשימה לא תקבע את מינוי השרים היא אבסורדית. אם המינוי של השרים הוא צעד מקצועי (כמו שאני חושב שצריך להיות, אבל זה נושא לרשומה אחרת), אז אפשר למצוא מינויים הרבה יותר טובים מחוץ לרשימת חברי הכנסת. אני גם ככה חושב שחברי כנסת צריכים להתמקד בתפקיד שלהם והמינוי שלהם לשרים רק פוגע בתפקיד הזה. אבל אם המינוי הוא בהגדרה פוליטי, מתוך הרשימה, אז למה המיקום ברשימה לא קובע. נתניהו יורק לבאר שממנה הוא שותה ובמצב רגיל לא היה אכפת לי. הבעיה, שכנראה שהבאר שממנה הוא ישתה בקרוב זה הבאר של כולנו.
אני לא אחד שתומך בתיאוריות קונספירציה בדרך כלל, אבל נוכח הפרשנות הזאת של אטילה שומפלבי, אולי יש תקווה. בהנחה שהליכוד וקדימה יקבלו פחות או יותר אותו מספר של חברי כנסת ברשימה, נראה עריקה של הגורמים המאוכזבים בליכוד (ע"ע סילבן, לימור לבנת וכו') לקדימה. מצב כזה יכול להטות את המאזן לחלוטין. לא שאני מאמין (או מקווה) שדבר כזה יקרה. מצד שני, אולי זה עדיף מאשר לראות את ש"ס במשרד החינוך ומבחירות נוספות בעוד שנתיים.
אלעד

מבחר

כמו שכתבתי לפני כמה ימים נכנסתי לשגרה נחמדה מאוד. במסגרתה היום ביליתי ב- "Sydney Wildlife World" ומשם התמונה החמודה ביותר למעלה. אפילו אדם שלא אוהב חיות כמוני נכנע לקנגורואים ולקאולות. הם פשוט כל כך חמודים. ובכל זאת, שהציעו לי ללטף איזה לטאה, סירבתי. גם לי יש גבולות!
אחד הדברים שמדהימים אותי כאן (ואני מניח שזה לא רלוונטי רק לאוסטרליה, אלא בכלל תופעה שנחשפים אליה במדינות מערביות בעולם) זה המבחר. כל צהריים לוקח לי שעה לבחור מה אני אוכל. יש פשוט כל כך הרבה מבחר. המקום שבו נחשפתי לזה בצורה המשמעותית ביותר זה בחנות הספרים. מי שמכיר אותי יודע שאני תועלת ספרים לא קטנה, אם כי אני בדרך כלל קורא ספרים משני ז'אנרים עיקריים. ספרי ניהול, מנהיגות והתנהגות אנושית וספרי פנטזיה אפית. בכל חנות שהייתי נכנס בארץ, אפילו הגדולות ביותר, בדרך כלל ניתן היה למצוא מדף של הספרים מסוג זה. במקרה הטוב, ניתן היה למצוא ארון שלם. כמעט אף פעם לא יותר. שנכנסתי לחנות כאן לקנות לעצמי ספרים (את המעט שהבאתי איתי סיימתי די מהר) נדהמתי מהמבחר. עכשיו אני יודע שיש הרבה ספרים, כי אני בדרך כלל קונה ב- AMAZON וגם שם קיים את כל המבחר הזה. אבל שאתה רואה את זה בעיניים שלך, מדפים על מדפים של ספרים בכל קטוגריה, אתה מבין את העוצמה של המבחר ואת העוצמה שיש ליכולת לקרוא באנגלית. מצאתי את עצמי מבלה בין חצי שעה לשעה בכמה חנויות ספרים, רק מסתכל על המבחר העצום. נכון, יש הרבה זבל והרבה מאוד כותרים לא איכותיים, אבל עדיין, המבחר האיכותי (או מה שנראה לכאורה איכותי) הוא מרשים ביותר. מזל שעשיתי קורס קריאה מהירה ואני יכול לנצל את המבחר בצורה טובה יותר...:)
אני אמשיך להיות המום מהמבחר. אתם תמשיכו לבלות בארץ הקודש.
אלעד

שגרה זה רע?

Photo by Ciscai

בימים האחרונים נכנסתי למעין שגרה. בבוקר אני מסתובב ומטייל (כל פעם משהו אחר – מוזיאון, אזור מפורסם, אזור קניות, חוף ים וכו') ובצהריים אני בעיקר קורא, רואה קצת טלוויזיה ומנסה להתחבר לסביבה באמצעות האינטרנט. בין לבין אני מנסה כל יום לאכול במקום אחר, ליהנות מהטעמים השונים ולבחון את הסוגים השונים של האוכל שקיימים כאן.
האמת, אני מתחיל להתרגל לשגרה הזאת ולהנות ממנה. לאט לאט אני מתחיל להכיר את הסביבה שלי ואת השיגעונות הקטנים שלה. כמובטח, אני מנצל את הזמן הן להיכרות והן למנוחה שלי עצמי. אתמול אפילו הלכתי לסרט (4 holidays – מאוד מומלץ... :)).
היום, שאמור להיות היום האחרון היפה בשבוע הקרוב, ביליתי על חוף הים וניצלתי כדי לסיים את הספר הנהדר של אמיל זולה, "The ladies' Paradise". מי שמעוניין לשמוע את דעת עליוי, יכול לקרוא עליה בבלוג השני שלי.
זהו, אני שמח שאין לי דיווחים מרתקים מידי. בשבילי זה טוב. בשבועות הקרובים אמורים להתחיל להגיע אנשים שאמור ללמוד איתי ואז אנצל את זה קצת למפגשים חברתיים יותר. בינתיים, אני נהנה בחברת עצמי.
אלעד

לילות בוגי

יש בחיים תחושות שלא תמיד אתה יכול להסביר. הדבר נכון בעיקר לגבי דמויות ואנשים. למרות שזה לא יהיה פוליטקלי קורקט, יש אנשים שנתקלתי בהם בחיים שמהרגע הראשון לא אהבתי. בלי סיבה נראית לעין. משהו לא הרגיש לי טוב. במנגינה של הדיבור, בדרך העמידה, בהתייחסות לאנשים אחרים או בכל מיני תכונות אחרות. וזה בסדר. אתה לא צריך לחבב את כל מי שאתה פוגש בחיים.
התופעה הזאת לא מוגבלת לסביבתי הקרובה אלא מתגלה גם בדמויות מפורסמות ומשפיעות יותר, כמו פוליטיקאים. בוגי יעלון הוא דמות כזאת. עוד מהזיכרונות העמומים שלי מימי הצבא, כאשר הוא היה סגן הרמטכ"ל, אני זוכר את התחושה הזאת של, בהעדר מילה אחרת, רתיעה. אומרים על בוגי שאנשים נרתעים ממנו כי הוא בוק. אני לא חושב שזה זה אצלי. אני די בוק ויודע להעריך בוקים בעיקר בכל הקשור לאמירות שלו נגד השחיתות והפוליטיזציה של הצבא וההחלטות המדיניות. זה משהו אחר שהיה קשה לי לשים עליו את האצבע ועדיין הוא לא ברור לי לחלוטין.
דווקא בגלל התחושה הזאת, הקפדתי לנסות ולהקשיב לבוגי ולדעותיו ככל שהתקרב מועד כניסתו לפוליטיקה. קראתי ראיונות איתו, ראיתי אותו מתראיין, בעיקר אצל לונדון וקירשנבאום (אני מודה שלא קראתי את הספר שלו). כל פעם שראיתי אותו תחושת המיאוס הכללית הפכה לרתיעה כללית ואפילו לפחד. המחשבה שהאיש הזה יהיה שר ביטחון מפחידה אותי. אני מודה שיש לי רתיעה כללית מאנשי צבא שנכנסים לפוליטיקה בכלל ולתפקידים ביצועיים בפרט. אבל אצל בוגי זה יותר חמור.
היום קראתי בבלייזר באינטרנט (כן, יש שם כתבות רציניות), כתבה מרתקת של יואב לימור על בוגי. ככל שקראתי יותר, הרגשתי שיואב לימוד מצליח לתאר בצורה די מדויקת את הרתיעה שלי.
בכל פעם ששמעתי את בוגי ניסתי לשמוע מה כן אבל בעיקר שמעתי מה לא. שאני מקשיב לי, אני מקבל הרגשה של טחינת מים. בוגי מצוין בלהצביע על טעויות של אחרים או על כשלים בתפיסות העולם שלהם. אבל להגיד מה כן, מה נכון, מה ראוי, להסתכן בלהציג תוכנית אמיתית, את זה, לא ראיתי ממנו. יואב לימור מספר בכתבה על כך שבוגי תומך בנסיגה מהגולן, עובדה שככל הנראה לא ידועה לציבור הרחב (ובעיקר למצביעי הליכוד). זו רק דוגמא אחת לעניין הזה.
יותר מזה, שאתה מקשיב לבוגי, חלק גדול מהשיח שלו עוסק בנושא מאוד חשוב לדעתו – בו עצמו. אני אני אני. הוא כל הזמן מדבר על עצמו ועל כמה הוא היה מוצלח (אומרים שככה זה גם בספר). אין לי את הכלים להעריך אם זה נכון או לא. הגישה הכללית הזאת מחליאה אותי. זה סימפטום לתופעות רחבות בהרבה. כבר כתבתי כאן (יותר מפעם אחת, הקישור הזה הוא רק דוגמא) שפוליטיקאי, בטח ראש ממשלה או שר ביטחון, צריך לדעת לקבל החלטות יותר מכל דבר אחר. המשמעות של זה היא בעיקר היכולת להקיף את עצמך ביועצים טובים ולהקשיב להם. העובדה שבוגי מתואר כאדם שלא יודע לקבל עמדות אחרות משלו רק מלמדת לדעתי על אי ההתאמה שלו לתפקיד פוליטי.
המסר העיקרי בכתבה של לימור כמו שאני מבין אותה הוא שבוגי נמצא במקום הלא נכון. דעותיו יותר קרובות לזו של מפלגת העבודה. מפא"ניק אמיתי. השילוב הזה של שמאל כלכלי-חברתי וימין מדיני (גם אם חלקי) הוא פשוט ההפך מרוב מה שאני אישית מאמין בו. כבר הרבה זמן אני מקווה שתוקם מפלגה עם תפיסת עולם ימנית-כלכלית ושמאלנית מדינית. המחשבה על השילוב ההפוך לא עושה לי טוב.
ואחרי כל זה, בכל זאת, יש סיכוי לא רע שהאיש הזה יהיה שר הביטחון הבא. אין ספק, יכול להיות גרוע יותר. שאול מופז מעורר בי תחושות לא שונות בהרבה ואולי אפילו גרועות יותר. לפחות יעלון לא יהיה שר מושחת שיעדיף ג'ובים על טובת הציבור. תמיד צריך לחפש משהו חיובי...
אני לא אוכל להצביע בבחירות הקרובות. זה מאוד מפריע לי. אני אחד שמאמין בזכות ההצבעה ובחשיבות המימוש שלה. לא שלפני זה היה סיכוי שהייתי מצביע לליכוד. לא ששאר הסחורה טובה בהרבה. אבל אם אני צריך עוד סיבה אחת למה לא להצביע לליכוד, אז הנה לכם הסיבה.
אלעד

כמו דג מחוץ למים

אני לא כל כך אוהב יצורים שקשורים במים. לא לאכול אותם, לא לגעת בהם, לא להיכנס לסביבת המחייה שלהם. בדרך כלל גם לא להסתכל עליהם.
למרות זאת, היום שביקרתי באקווריום המפורסם של סידני מאוד נהניתי. כנראה שיש מראות שאפילו שונא דגים ידוע כמונים, לא מצליח להתעלם מהם (לכמה תמונות משם ועוד כמה תמונות, ראו כאן). כבר כתבתי על זה לפני כמה ימים, לפעמים זה טוב לגלות כמה מדע ומידע יש בעולם וכמה תחומי העיסוק שלנו, כל אחד מאיתנו, צרים וממוקדים.
בחסות הביקור ככל הנראה, עלה במוחי הקודח הביטוי שבכותרת. בימים האחרונים (היום אני חוגג שבוע פה), אני מרגיש קצת כמו דג מחוץ למים. זה לא רק שאני לא מכיר מה הולך מסביבי, שאני בתהליכי למידה, שיש קצת קשיים עם השפה וכו'. זה קצת יותר מזה. עקב כל מיני סיבות, בעיקר כאלו שקשורות לסביבת המגורים הנוכחית (והזמנית שלי) אני לא מצליח להרגיש בנוח בפעילויות שאני רגיל אליהם – קריאה ואינטרנט. זה מתסכל, כי שתי הפעילויות האלו הם כמו אוויר לנשימה עבורי. אז אתם יכולים להבין למה אני מרגיש קצת כמו דג מחוץ למים.
לא שאני מתלונן (חס וחלילה). אני במצב שרוב האנשים יקנאו בו. אבל אני חושב שזה אנושי. אנשים מתנהגים כמו חוקי התנועה בפיזיקה. הם מתנגדים לשינויים, ברגע שמזיזים אותך ממה שמוכר לך ומה שאתה רגיל אליו, יש לך קצת התנגדויות. בעיקר אדם כמוני שבשבילו הרגלים ושגרה היו החיים עד עכשיו. אני מניח שגם זה חלק מהחוויה הכוללת עבורי.
אלעד

חוף הים

היום היה לי את אחד הימים הטובים והמהנים ביותר שהיו לי עד עכשיו. סוף סוף לאחר כמה ימים שהיה מעונן מאוד, היה היום יום שמש שוטף יפיפה. היה גם יום ראשון מה שאומר שרוב הדברים הרגילים סגורים. נוכח האמור לעיל, החלטתי ללכת לחוף הים. ואכן הלכתי. נראה לי שהלכתי היום איזה 20 ק"מ. על הטיילת בן COGGEE BEACH ל- BONDI BEACH (בערך כ- 7 ק"מ) פשוט כיף. חופים מדהימים, המון דשא ובכלל המון ירוק. הרגשה טובה שממלאת אותך באנרגיה.
זהו. אין תחכום היום.

שבוע נפלא!

אלעד

למידה

0. מהמקום שבו אני גר יש מספר קווי אוטובוסים למרכז העיר. המספר של האוטובוס שבדרך כלל אני לוקח הוא 392 (אירוני, לא? האם המספר הזה רודף אחריי???). בכל מקרה, היום ניסיתי לקחת אוטובוס אחר. אני נוסע שמח וטוב לב ועוקב אחרי המפה מרוצה מכך שהוא נוסע במסלול חדש ואני לומד להכיר חלקים נוספים של העיר. רק מה מתברר, לקחתי אוטובוס לא נכון (חשבתי שאני לקוח 399, אבל לקחתי 393). שהוא הסתובב והתחיל לנסוע לכיוון הלא נכון הייתי צריך לחשוד. לא חשדתי. למה הוא עשה לי משהו? שכל הנוסעים ירדו ורק אני נשארתי (והנהג לא שם לב) לא חשדתי. שהוא התחיל לעשן, פה חשדתי. כאשר קמתי נראה לי שהבהלתי אותו. זה לקח לי קצת זמן להבין אז הוא נסע די רחוק (אולי נסע הביתה או משהו...). בכל מקרה, אומרים שלומדים ברגליים. הלכתי די הרבה ברגל בדרך חזרה. עכשיו אני יודע לאן הוא נוסע ויודע שכאשר כל שאר הנוסעים יורדים, זה סימן לא טוב. לפחות למדתי להכיר חלקים חדשים של העיר :).

1. יש אינסטינקטים שאנחנו מפתחים לאורך השנים. זה כבר חלק כל כך מהותי מאיתנו שאנחנו אפילו לא שמים לב. אחד הדברים האלה זה האינסטינקט שגורמים לנו לפתח מגיל קטן של להסתכל בכביש לפני שחוצים (כן כן, דובי דוברמן דוקטור לחוקי תנועה). אבל כאן, האינסטינקטים שלי כל הזמן מתעים אותי. עכשיו זה כבר קרה לי שביקרתי בעבר באחת מהמדינות המוזרות האלו שבהם נוהגים בצד השני, אבל הפעם, אני כאן למשך זמן ארוך ואני הולך המון ובעיר ופתאום זה נהייה משמעותי. אני מנסה לחנך את עצמי מחדש להסתכל לכיוון הנכון, אבל ההתניות הקיימות שלי מנצחות אותי. אני מרגיש כמו בניסוי ענק של פבלוב. מנסה להכחיד את ההתניות הקיימות. רק חסר שאני אתחיל לרייר כל פעם שאני חוצה את הכביש. גם ככה אני תמיד רעב והדיאטה שלי פה לא ממש מרשימה. מזל לפחות שיש שילוט על הכביש שמזכיר לך מידי פעם ומונע תאונות מצערות... :).

2. זה מדהים איך יש בתרבויות אחרות, אפילו כאלו שדומות מאוד לשלנו, מנהגים קטנים שונים. שאתה מסתובב במחשבה של למידה, אתה פתאום שם לב לזה. על האוטובוס, יש שני מכשירים להכנסת הכרטיסים שקונים מראש לנסיעה. אחד ליד הנהג ואחד טיפה יותר קדימה. למה יש שניים? איך קובעים לאיזה אתה מכניס את הכרטיס? זה מצחיק אותי להסתכל על הנהג וללכת קדימה לתוך האוטובוס. עוד דבר, בהרבה מהמסעדות ובתי הקפה ראיתי שעל השולחנות יש מספרים וחשבתי לעצמי – "היי, מה? המלצרים כאן לא יכולים לזכור את המספר של השולחנות בעל פה?". טוב, היום התברר לי. בסוף הארוחה אתה פשוט הולך לקופה ואומר (כן, אומר!): "אני משולחן 6". מצחיק. טוב, הייתם צריכים להיות שם :).

תבלו... אני מנסה.

אלעד

יום נוסף

אני מניח שבימים הקרובים אני אפסיק לתאר כל יום בפני עצמו. בינתיים, זה מרגיש לי נכון.
היום, ניסתי לעמוד במטרות שהצבתי לעצמי אתמול. לכן, גם ביליתי את הבוקר בקריאה של הספר "ככה זה נדבק" שקנו לי כמה חברים טובים לנסיעה. קראתי אותו בקריאה מהירה, אז גמרתי אותו היום. כתבתי על זה בבלוג השני שלי. בנוסף, המשכתי לטייל. היום הייתי במוזיאון שנקרא Powerhouse museum. תערוכות על טכנולוגיה, תחבורה חלל ועוד. מעניין. שאני רואה דברים כאלה אני מבין שטוב שלא נהיית מדען או משהו בסגנון. אבל כל כך חשוב מידי פעם להסתכל מהצד על הידע האנושי, איך הוא התפתח וכמה התקדמנו בעשרות השנים האחרונות. חוץ מזה, מוזיאונים, לדעתי, זה מקום שצריך ללכת אליו לבד. אתה יכול להתקדם בקצב שלך, להתעכב על הדברים שמעניינים אותך וליהנות לאט מהם.
בנוסף, המשכתי להסתובב היום בעיר וללמוד אותה ואת מערכת האוטובוסים והרחובות. ממש שימח אותי לגלות שאני מתחיל לזהות רחובות, אזורים ודרכי תנועה. זה ממש חשוב לי להרגיש בטוח (לא במובן הביטחוני, אלא במובן ההחלטי) לפני שהלימודים מתחילים.
כל המהדורות טלוויזיה והאינטרנט הבטיחו היום סופות רעמים וגשמים. היה יום שמש מדהים. ככה זה, לך תקנה מהאינטרנט. נראה לי שהגשם יגיע מחר. אולי אני אעשה מחר יום בלי להסתובב. היבלות ברגליים שלי יודו לי, זה בטוח.
עוד דיווחים מחר.

אלעד

התרשמות ראשונה

אז היום יצאתי לטייל קצת ברחובות סידני. כיוון שהחלטתי שהדרך הכי טובה להכיר את הסביבה היא ללכת בפועל, ברגל, הלכתי היום כמות אדירה של קילומטרים (ממש כואבות לי הרגליים!!).
החלטתי שאני רוצה יום אחד רק להסתובב ברחובות, מבלי לראות משהו ספציפי. להתחיל להכיר את העיר, את האזורים השונים, את ה"מוזיקה" של העיר.
גם לא צילמתי יותר מידי תמונות (אני מרגיש קצת מוזר לצלם סתם מקומות בלי תמונה שלי). בכל זאת, הייתי חייב הוכחה, אז התמונה למעלה באה להוכיח...
כמה דברים עוררו את מחשבותיי (מוזר, אבל זה אני...):

1. אני מחפש לקנות טלפון סלולארי. אני חושב שאם הייתי בתל אביב, הייתי נתקל באין סוף פרסומות ומוצא מקום לקנות אחד די בקלות. ביום שלם שבו הסתובבתי בפרפרים, אזורי עסקים ואפילו בקניון אחד, ראיתי רק פרסומת אחת לטלפונים סלולאריים וחנות אחת שממש מכרה אותם. מוזר או שככה זה צריך להיות?
2. בזמן ההליכה היום ראיתי עובד שמנקה את החלונות של אחד מתחנות האוטובוס. שחשבתי על זה הגעתי למסקנה שמעולם לא ראיתי מחזה כזה אף פעם בישראל. מישהו מנקה את תחנות האוטובוס בישראל? לא שבמיוחד נקי כאן. אני יודע על אנשים שהיו בחלק מהמדינות במזרח, שמספרים על ניקיון כפייתי. אני לא חושב שסידני נקייה יותר מתל אביב (אם כי יש ושי אזורים), אבל עדיין, עצם הניקיון של שטח ציבורי כמו תחנת אוטובוס גרם לי לחשוב על זה.
3. אם כבר תחנות אוטובוס, עקב מקום מגוריי, שמרחוק קצת מאזורי הרכבות, אני כנראה אסע הרבה באוטובוסים. לא יודע אם זה רק התרשמות ראשונית שמהולה בג'ט לג, אבל מערכת האוטובוסים כאן נראית ומרגישה מאוד יעילה (אם כי מאוד מסובכת. לקח לי המון זמן להבין איך זה בידיוק עובד ואני מודה שעדיין לא הבנתי את זה לחלוטין). ניסיתי לחשוב למה זה מרגיש ככה. גם בארץ (לפחות בגוש דן) יש הרבה אוטובוסים והם מגיעים לכל מקום. גם בארץ יש מסלולים מיוחדים לאוטובוסים (למרות שכאן הם רבים מאוד). קשה לי להחליט בעניין הזה. אני חושב (וזה רק ככה השערות ראשונות) שאחד מהדברים זה מבחר רב של אמצעי תחבורה – רכבות (מכמה סוגים), ספינות נוסעים, אוטובוסים, מוניות ועוד. ברגע שיש שילוב רציני של אמצעים רבים, שמכסים אזורים רבים, זה מגביר את היעילות ואת ההרגשה שאתה באמת יכול להגיע ממקום למקום בקלות יחסית. אולי זה רק העובדה שבתל אביב די התרגלתי לאוטו. בכל מקרה, גם כאן בבוקר יש דיווחים על פקקים...
4. דבר אחרון, הייתי היום בגשר נמל סידני המפורסם. הגשר נפתח לתנועה בשנת 1932. לפני הקמת מדינת ישראל. ככל הנראה לפני שמכוניות היו באמת משהו נפוץ... כמה העולם השתנה מאז 1932 ועדיין הגשר קיים... גורם לך לחשוב.

זהו, ממחר נתחיל להיות תייר קצת יותר רציני. אולי נלך לבקר באיזה מוזיאון...

אלעד

הגעתי

טוב,
הגעתי.
בערך 20 שעות טיסה + עוד כמה שעות בשדות תעופה מאחוריי ונחתתי בסידני. כולם שאלו אותי במשך כל השבוע האחרון אם אני מתרגש. התשובה שלי הייתה שלא, שאני מרגיש יותר הרגשה לא ברורה שקשה להגדיר אותה. חשבתי שההתרגשות תבוא בטיסה או אחרי הנחיתה. בינתיים כלום. כמו שאני מכיר את עצמי, ההתרגשות שלי תבוא כאשר יתחילו הלימודים ב- 12 בינואר.

עד אז, מה עושים? שאלה טובה. את התקופה הקרובה אני מתכוון לנצל לארבע מטרות עיקריות:

1. סידורים והיכרות עם הסביבה. אני יכול לספר לכם שזה בעיקר מה שעשיתי היום. פתיחת חשבון בנק (זה לא יאומן איך בכל מקום בעולם, בנק תמיד יהיה בנק. על הדברים הקטנים והמעצבנים שלו). איתור מקום המגורים. הליכה במסלול לאוניברסיטה ואיתור מיקומה. לימוד של איך לכל הרוחות עובדים האוטובוסים כאן. וכו'. זה נראה קצת מוזר שנסעתי עד לכאן כדאי לעשות את כל זה. אבל אני מרגיש שזה ממש חשוב להגיע ללימודים בתחילת ינואר שכל העניינים הללו מאחוריי.
2. טיול. אני רוצה לטייל קצת בסידני ובסביבה. עוד לא ברור איפה בדיוק וכמה אני אעשה. אני יודע על זוג חברים אחד שיגיע לכאן בעוד כמה ימים לשלושה ימים ועל עוד מישהי שאולי תגיעי לכאן בקרוב. ככה, שאני אשמור חלק מהדברים המסורתיים יותר לאז. אני מנסה לחפש דברים ייחודיים שאפשר לעשות ולראות בינתיים. עדכונים בקרוב.
3. הירגעות. כן, אני יודע שבחודשים האחרונים זה בעיקר מה שעשיתי, אבל כאן אני יכול לעשות את זה מנותק לחלוטין. אמת, לא ממש הייתי צריך להגיע עד לכאן בשביל זה, אבל אני חושב שזה חשוב לעשות את זה כאן. בשבילי הירגעות, זה בעיקר שקט וקריאת ספרים. עוד לא ברור לי בדיוק איך זה יתבצע.
4. הכרת חבריי לספסל הלימודים. בשבועות הקרובים אמורים להתחיל לטפטף לכאן עוד ועוד סטודנטים שעומדים ללמוד איתי. אם כמה מהם כבר יצרתי קשר וקבענו להפגש עוד לפני שהלימודים מתחילים.

זהו בינתיים. אני ממש עייף (מנסה לא לישון כדי ללכת לישון בשעה הרגילה לאפס לעצמי את השעון).

אלעד

זהו, נוסעים

Photo by mcpig

סיפרתי לפני כמה ימים על כך שאני קורא את ספרו הנהדר של דויד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה". לשמחתי, הצלחתי לסיים את הספר המצוין הזה לפני הנסיעה. במהלך הקריאה, שוב נתקלתי בשני משפטים חזק שתפסו אותי. אני לא יודע מה יקרה, אבל התוכנית שלי היא לחיות את חיי כאן בישראל. התקופה הקרובה, היא מבחינתי תקופת ביניים, חשובה, משמעותית, שאני בטוח שתשנה ותבגר אותי, אבל עדיין תקופה. את עתידי אני רואה כאן.
ואלה המשפטים:

"לא יודע, יש לי הרגשה, אולי אני טועה, שהאמריקאי או הצרפתי לא צריכים להאמין כל הזמן כדי שאמריקה תהיה. או צרפת או אנגליה.
אני לא מבינה אותך.
אלא ארצות שקיימות גם בלי שיצטרכו לרצות שהן יתקיימו..."

"או-קיי, זה נורא יפה לומר, אם תרצו אין זו אגדה, אבל מה אם מישהו מפסיק לרצות? או אם כבר אין כוח לרצות?
לרצות מה?
לרצות לא להיות אגדה".

הפעם אין הסברים. כל אחד, ייתן למשפטים הללו ולהקשר שהבאתי אותם כאן, את הפרשנות שלו.

נתראה בקרוב.

אלעד

נ.ב.

את הפוסט הזה אני כותב מנמל התעופה בן גוריון. תאמינו לי, האינטרנט הזה, זה משהו בלתי יאמן:

סיכום תקופה

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה (ואחריי) יודע שמחר אני נוסע לאוסטרליה להתחיל לימודי MBA (תואר שני במנהל עסקים) בסידני. בחודש אוגוסט האחרון קיבלתי הודעה על קבלתי לתוכנית של AGSM ומאז התחלתי בהכנות לקראת הנסיעה.
למעשה, החל מחודש אוגוסט, היו לי כארבעה חודשים שבהם כמעט כל מה שהיה מוטל עליי זה להתכונן לנסיעה. כיוון שאני אדם שידוע ביעילות שלו, זה השאיר לי הרבה זמן פנוי. לבלות אני לא ממש יודע, אז הקדשתי את הזמן שנוצר להרבה קריאה שעל חלקה גם סיפרתי פה בבלוג. אבל מעבר לכך, הקדשתי הרבה זמן גם לחשיבה ולכתיבה.
מצאתי את עצמי יושב וחושב על החיים שלי, על העתיד שלי, על מה השגתי עד עכשיו ועל מה אני רוצה להשיג. אני חושב שלא הרבה אנשים מקבלים הזדמנות טובה לשבת מספר חודשים ולנסות לעשות סיכום ביניים בגיל 30 של חייהם. ממש לשבת ולחשוב מה למדתי בכמעט שלושים השנים האחרונות. אני עשיתי את זה. אני מאוד ממליץ לכולם כי זה תהליך מאוד מהנה ומעצים.
על חלק מהמחשבות הללו כתבתי כאן בחודשים האחרונים. אבל על המחשבות העמוקות יותר, המחשבות שמסמכות את מה שלמדתי בחיים הללו ואת העקרונות שעל פיהן אני מנסה לחיות, סיפרתי, אבל לא באופן מסודר ומגובש.
יש מעט אנשים שיודעים כי הם עזרו לי, אבל בחודשים האחרונים עבדתי על ספר אלקטרוני – E-book, שבו אני מסכם את התובנות שלמדתי בחיים בכלל. עקב הייחוס המשפחתי שלי השתמשתי בכדורסל כעוגן לסיפורים ולהסברים. הוא כתוב באנגלית, כי זה משהו שאני רוצה לשתף את שאר העולם בו והוא נמצא בבלוג השני שלי, "the comparative advantage" להורדה, בחינם כמובן. אני אשמח אם תקראו אותו, תגיבו, תשתפו אותי בתגובות שלכם ותשלחו אותו לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם. אני חושב שיצא משהו מעניין שלא רק חושף את התובנות העיקריות שלי על החיים, אלא גם חלק ניכר מתחומי העניין שלי, הידע שלי והניסיון שלי. עכשיו, מבחינתי, הספר האלקטרוני הזה הגשים את המטרה שלו, כי כתבתי אותו בשבילי, בשביל לסכם את המחשבות שלי. אם הוא יעניין עוד מישהו או יעזור לעוד מישהו, זה ישמח אותי מעבר לכל יכולת להסביר.
משהו אחד שחשוב לי להגיד. הקדשתי את הספר לסבי המנוח, ישראל גיל, בגלל שאני יודע כמה הוא אהב לקרוא את מה שאני כותב ולצערי לא יצא לו לקרוא את הדברים המשמעותיים יותר שכתבתי עד עתה בחיים.
הנה הקישור.
תיהנו
אלעד

פרצופה של המדינה

אתמול הלכתי בהזמנתו של חברי היקר רן, להופעה של תיסלם. ההופעה הייתה במסגרת כנס שנתי של אנוש, ארגון העוזר לאנשים המתמודדים עם מחלות ופגיעות נפש להתמודד בצורה טובה יותר ולהתשלב בחברה. בתחילת האירוע, שהונחה על ידי צופית גרנט, רואיינו מספר אנשים שעברו את החוויה הנוראית וכן חברים ובני משפחה שלהם. כמו כן הוצגו סרטים והסברים על פעילות העמותה. מעניין.
בכל מקרה, כפי שאתם מבינים, אנחנו באנו לראות את תיסלם כאשר עלות הכרטיס (אני הוזמנתי) היא תרומה לעמותה. על ההופעה הזאת רציתי לדבר.הייתה הופעה מדהימה!!! מלאת אנרגיה, כיפית, שמחה. פשוט כיף צרוף. איך שהתחילו להתנגן התווים הראשונים, הרגשתי משהו בגוף שלי משתחרר. הרגשתי תחושה של אנרגיה שמתפשטת בכל אבריי. יש משהו במוזיקה של תיסלם (ויש עוד כמה אמנים שעושים לי את זה) שפשוט מעוררים אותך. נוכח תגובות הקהל, אני מניח שאני לא היחיד שהרגיש ככה. באותם רגעים חשבתי לעצמי, האם כאשר הם כתבו את השירים, לפני 30 שנה, הם ידעו, עוד באותו רגע, שהם יוצרים משהו שישרוד שנות דור. ששלושים שנה אחרי, מבוגרים בני 70, ילדים בני 7 וכל מי שנמצא באמצע יהנו ממוזיקה שממשיכה להיות עכשיות ורלוונטית. איך זה מרגיש ליצור משהו שהוא כל כך משמעותי ומצליח להחזיק כל כך הרבה זמן?
בכל מקרה, רואים על החבורה שהם מאושרים לשיר ולהיות ביחד. דני בסן, שהקול המדהים שלו מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש (איך הוא לא הצליח בקרירת סולו עם קול כזה?), נראה כאילו הוא לקח כמה כדורי אקסטה לפני ההופעה. הוא קיפץ ורק על הבמה כאילו הוא בן 16. החברה סביב גיל 50, למי שלא ידע.
אותי בעיקר מדהים, כל פעם שאני שומע אותו, השיר "פרצופה של המדינה". כל פעם שאתה שומע אותו, אתה מרגיש כאילו הוא נכתב על הזמנים הנוכחים. תקראו את מילות השיר, האם זה כל כך קשה להאמין שזה נכתב על אולמרט (ריח הסיגר, המלחמה וההתנהגות שאחריה, הקריאות בנאומים לאחדות העם שלא עומדות מאחוריהן כלום, בדרך שיקר וגנב וכו'...). יש טקטסטים, שנוגעים בצורה כל כך עמוקה במהות שלנו כאן, בחיים המשותפים שלנו במדינה הזאת, שאין להם מדבקת זמן או גיל.
אי אפשר לסיים את הקטע הזה מבלי להביא את המילים של השיר במלואם (מילים שנכתבו על ידי יאיר ניצני). שווה לקרוא ולהפנים. זו באמת פרצופה של המדינה.

הוא יצא בבוקרו של יום קיץ מתיש
נשק לאישה, חצה את הכביש,
מכונית מטופחת נהג מיומן
שועטים לבירה - יום חדש לעסקן הקטן.

מחייג בנסיעה - ענייני מפלגה
ודואג לחלקו בפרוסת העוגה.
השיחה קולחת, הובטחו לו דברים
כבר שנים שהוא לא מייצג בוחרים.

מסמכים לעיון תקציבים לפיתוח
ועשן הסיגר לחלון הפתוח
הוא אומר לחבר מפלגה "רגע גדליה
אולי תהיה השגריר באוסטרליה".

הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב
אז מה אם בדרך שיקר וגנב,
פניו משתקפים בחלון בפינה
הפרצוף שלו הוא
פרצופה של המדינה...

מסדרונות השררה וקומות בירוקרטיה.
תקציבים לישיבות על חשבון האינפלציה
הוא קיצץ בדקה שלושה מפעלים
וארבע מאות איש הפכו מובטלים.

מדרימים במכונית - וילונות כחלחלים
הוא קופץ לביקור, הורים שכולים
הוא שכח שהטיף בעד מלחמה
הפרצוף שלו הוא
פרצופה של המדינה.

הוא חשוב מקורב הוא יהיה ויהי מה.
זה הוא שיחליט אם תהיה מלחמה.
זה הוא שיקבע את חינוך ילדיך
הוא יקבע נהלים אתה תצא מכליך.

בלהט נואם לקהל מתרגש
אדמה גואלים במגל וחרמש
הצביעו נכון ואני מבקש..

תנו לי כח
תנו לצרוח
מה שבא לי
כי היתה לי
ארץ זבת חלב
נגנו עכשיו...

ואני לא מבין מה השתנה?
אם אני האידיוט היחיד במדינה,
שחרד למחר וחולם עלי זית
ורוצה להרגיש שכאן זה הבית?

מלטף את פנייך משקיף לחלון
ואת מחייכת מתוך החלום
אוהב שאת ככה ולא משתנה
החיוך שלך הוא
פרצופה של המדינה...

ממה אני בורח?

Photo by Hamed Saber

בימים אלו אני במסע נגד הזמן בניסיון לסיים את הספר החדש של דויד גרוסמן – "אשה בורחת מבשורה". למה במסע נגד הזמן? בגלל שהוא כבד וגדול (630 עמוד) ואני לא רוצה לקחת אותו איתי לאוסטרליה.
למי שעוד לא יצא לקרוא, אני מאוד ממליץ על הספר. אומנם אני רק באמצע שלו אבל אני מאוד נהנה ממנו. כל מי שאוהב משחקי מילים ושימוש עשיר בשפה (שני דברים שאני מאוד נהנה מהם בספרים) יתחבר לספר הזה מייד. בתקופה האחרונה אני לא קורא הרבה בעברית, בגלל שחומר הקריאה העיקרי שלי הוא לועזי והתרגום הרבה פעמים הורס אותו. לכן, מבחינתי, לקרוא ספר שכתוב היטב בעברית ועושה שימוש מרשים בשפה ובמקורות, הינו הנאה מיוחדת.
כמו שציינתי, אני עדיין באמצע הספר, אבל בכל זאת, היום קראתי משפט אחד שמאוד התחברתי אליו:

"... ככה זה , הבנאדם נפרד מעצמו עוד לפני שאחרים מתחילים להיפרד ממנו, מרכך לעצמו
את מה שתיכף יקרה לו ממילא"

ברגע אחד, קיבלתי הסבר מרשים להרגשה שאני מסתובב איתה בשבועיים שלושה האחרונים. חוסר ריכוז, חוסר ביטחון, חוסר הבנה. אני, כנראה התחלתי להיפרד מעצמי עוד לפני שאחרים נפרדים ממני.

אני מקווה שכמה שיותר אנשים יגיעו ביום שבת להפרד.

יום נפלא

אלעד

הקלות הבלתי נסבלת

Photo by JOE M500

היום נסעתי באוטובוס לתוך העיר. לפתע פקק. בפני עצמו, לא אירוע מפתיע במיוחד. ובכל זאת, פקק בשעה 12:00 בדרך נמיר זה לא דבר שבשגרה… לאט לאט התבררה התמונה – פיגוע כלשהו (הרבה משטרה, מכבי אש, אמבולנסים). האוטובוס הוסט ממסלולו הרגיל. מאוחר יותר גיליתי שהיה מדובר בחיסול של אלפרון.
מה שהדהים אותי זה התגובה של אנשי האוטובוס. הם כמעט ולא הגיבו. הייתה איזה אנחת עצבים/עייפות/מיאוס. אבל זהו. אנשים התבאסו על הזמן והתכנסו לתוך עצמם. ההתנהלות הזאת כל כך מעציבה אותי. אנחנו כל כך רגילים למוות אלים מסביבנו שהפסקנו להתרגש מזה. זה מתקבל בקלות.
אין לי ספק שמדובר, בין השאר, במנגנון הדחקה יעיל. מדובר בעיצוב התנהגותי של המצב החברתי-ביטחוני שלנו. לא בטוח שהיינו מתמודדים כראוי אם היינו מגיבים בצורה "רגילה". עדיין. זה עצוב. אומנם צריך להמשיך כרגיל. אבל אסור לשכוח, שהמצב הזה שבו אנחנו נמצאים, הוא לא המצב האופטימאלי. את המצב הזה צריך לשנות. אני עדיין עובד על איך בידיוק...

אלעד

מחשבות שהצטברו בימים האחרונים

Photo by Mac Babs - Bárbara Bessa.

שלום שלום.

לא כתבתי מספר ימים עקב שירות מילואים. מישהו צריך לעשות משהו בשביל המדינה, לא?

כמה הערות נוכח חזרתי:

1. אני כותב את הפוסט הזה מהמחשב הנייד החדש שלי. העובדה שיש לי מחשב חדש משמחת בפני עצמה, אבל אני כותב על זה עכשיו כי אני מוצא את עצמי עושה משהו מעניין. המחשב נקנה בחו"ל ונשלח אליי על ידי ידיד יקר לי. כיוון שהוא הגיע ישירות מפס הייצור בחו"ל, אין על המקלדת אותיות בעברית. מה שאומר שאני מקליד את הפוסט הזה עכשיו על עיוור. אתם יודעים מה... זה הולך בכלל לא רע. אומנם יש מעט טעויות כתיב (לא יותר מהרגיל...:)), אבל אני חושב שאני עושה עבודה יפה וקצב ההקלדה לא ירד. נחמד. נראה לי שאני אוותר על לצרוב אותיות ואשאיר את זה ככה. אפשר להתרגל לזה יפה ככה.
2. כתבתי כאן לפני כמה זמן על כמה הבחירות מתמקדות באישיות של המועמדים הראשיים וכמה זה מצער אותי. שחזרתי מהמילואים השבוע נגלו אליי בדרכי שלטים ראשונים של קדימה. שימו לב לסיסמה ולתמונה – היא עוסקת רק בציפי לבני. נניח שאנחנו מאמינים לסקרים שצופים לקדימה משהו כמו 30 מנדטים... לא כדאי שנכיר ונבדוק מי יהיה שם בנוסף לציפי לבני... אותי מטריד חבר הכנסת ה- 15 או ה- 30 ברשימה אפילו יותר מאלו שממוקמים בעשירייה הראשונה (וכן, אני יודע שעוד לא היו פריימריס ולכן עוד אי אפשר לדעת...).
3. המעבר לאוסטרליה מתחיל להתגבש והצעד הכי משמעותי בימים האחרונים הוא כמובן עזיבת הדירה. כבר עברתי דירה מספר פעמים בחיי כך שהחוויה לא חדשה לי. אין ספק שיש בה משהו מאוד חזק. הסתכלתי אתמול על הדירה שלי ואמרתי לעצמי – ואוו! זה המקום שגרתי בו בשנתיים (ומשהו) האחרונות... לדירה הזאת יש משמעויות וחוויות וזיכרונות. זו תחושה מוזרה ומעניינת של פחד מהול בציפייה מהול בחוסר וודאות מהו בגעגוע (הרבה מהילות... האם בקרוב אני אמהל דברים באלכוהול???). האם באוסטרליה ההרגשה לגבי דירות היא דומה או שבגלל שהכול הפוך שם (נסיעה בכביש, הכיוון של המים בשירותים וכו'...) גם ההרגשה הזאת תהיה שם שונה? אני מניח שיהיו דברים שיהיו נכונים בכל מקום בעולם. בקרוב נגלה.
4. אני נכנס לשבוע האחרון של ההכנות לנסיעה. זה מתחיל להיות מרגש. השבוע התחילה להיות מאוד אקטיבית קבוצה בפייסבוק של אנשים שעומדים ללמוד באותו מסלול יחד איתי. עוד תופעה מרתקת של האינטרנט – פעם היה מאוד קשה לאנשים מכל העולם לדעת אחד על השני. כיוון שחלק גדול מהרעיון של MBA זה ההיכרות עם אנשים מכל העולם, זה עניין מאוד משמעותי. עכשיו האינטראקציה מתחילה עוד לפני שאנשים הגיעו לסידני... יש לנו עולם מרתק.

מספיק מחשבות לשבת בבוקר. שבת שלום

אלעד

איש השנה

Photo by edmot

אתמול ראיתי את הסרט "איש השנה" בכיכובו של רובין וויליאמס (מזמן כבר לא ראיתי סרט טוב עם השחקן המדהים הזה). כן אני יודע שזה שודר ביום שבת האחרון, אבל אני הקלטתי וראיתי רק אתמול.
למרות העלילה הכללית שהינה מעט פשטנית לטעמי, הסרט הינו סרט מרתק בעיקר בתקופה הנוכחית של בחירות מסביבנו (בארה"ב, שבוע הבא ברשויות המקומיות ועוד שלושה חודשים לכנסת).
הסרט מציג בצורה כל כך יפה את השטחיות שפשה בדיון הציבורי ואת ההתעלמות מהצרכים האמיתיים של האנשים. כאשר הדיון מתמקד בבן אדם ולא בדעות שלו אנחנו מאבדים את עצמנו לדעת. כאשר הדיון נגרר לסיסמאות פשוטות ולא עוסק בסוגיות שעל הפרק אז אנחנו יודעים שאנחנו בכיוון הלא נכון. שימו לב לדיון המרתק הזה בנושא הבחירות ברשויות המקומיות בתל אביב, שלצערי לא מתמקד בסוגיות, אלא בשאלות צדדיות (כאן וכאן).
רביב דרוקר אמר בתקופה האחרונה (אני לא זוכר איפה. לא מוצא את זה בבלוג שלו, אולי בתוכנית שישי) שאסור שהדיון לקראת בחירות יעסוק בנושאים האמיתיים שעל הפרק, בגלל שהם בכל מקרה משתנים מאוחר יותר. אם מסתכלים על הנושאים שהיו על הפרק לפני כל אחת מהבחירות האחרונות, זה באמת כך. הוא חושב שהתשובה היא לדון באופי של האנשים עצמם, בדרך קבלת ההחלטות שלהם וכו'. אם במילא הם צריכים לקבל יותר מאוחר החלטה שלא קשורה למה שהם נבחרו עליו, כדאי לבחור אנשים שיודעים לקבל החלטות נכון.
אין ספק שיש בזה משהו. שתי בעיות יש לי עם הגישה הזאת. הראשונה, הדיון מתמקד באנשים מסוימים ולא כולל התייחסות גורפת לקבוצת האנשים שיובילו. עם כל הכבוד ללבני, ביבי, ברק או אלי ישי (או הרב עובדיה) לכנסת נבחרים 120 איש, שממלאים תפקידים חשובים ומצביעים על נושאים שמשפיעים על החיים שלנו. חלקם הגדול נבחרים לשרים. הדיון מתמקד, בצורה שטחית, רק בראש. מתי פעם אחרונה שאלתם את עצמכם – מי עשירי ברשימה של הליכוד לכנסת, או מי מספר 20. או מי מספר 25 בקדימה. או מי מספר 2 אצל ליברמן? מדהימה אותי הפרסומת של ליברמן לרשויות המקומיות. "ב- 11.11 מצביעים ליברמן". ליברמן כמובן לא רץ בעצמו לאף רשות מקומית. מה, אני בוחר כפילים שלו? אנשים שיעשו כל מה שהוא אומר להם? מפחיד! הבעיה השנייה, נובעת מהעובדה שהדיון לא מתמקד בנושאים האמיתיים לפני הבחירות, דווקא בגלל נושא השטחיות. אם הדיון הוא ספין ותרגיל בחירות, אז הנושא לא רלוונטי. בימים האחרונים יש מריבות בחירות פוליטיות סביב נושא החינוך. האם באמת הנושא הזה יהיה על סדר היום אחרי הבחירות? אם דרוקר צודק – אז לא. ואם הוא צודק. אז זה עצוב.
מה שבעיקר הסרט איש השנה מלמד הוא על הכניעה של הפוליטיקאים לבעלי ההון והכסף. אחת ההערות המעניינות ביותר שלמדתי בספר "יסודות הכלכלה – מדריך לאזרח" זה שדווקא העשירים, שלכאורה מרוויחים הכי הרבה מקפיטליזם ומשוק חופשי, הם הסכנה הגדולה ביותר למדינה קפיטליסטית, משום שלהם יש אינטרסים שגורמים לעיוות של היסודות של הכלכלה החופשית ומביאים לחוסר פיקוח איפה שצריך פיקוח בשם עקרונות השוק החופשי. המשבר הכלכלי העכשווי, רק מוכיח כמה הרעיון הזה נכון. בעניין הזה, מסע הבחירות של אובמה, שמומן על ידי תרומות קטנות של הרבה אנשים, באמצעות האינטרנט, טומן בחובו מהפכה אמיתית. אני מקווה שלא אתבדה.
יותר מכל, הסרט גרם לי לחשוב על העובדה ששתי השיטות הטובות ביותר שיש לנו (שכולם יודעים שהן למעשה, הכי פחות גרועות) דמוקרטיה וקפיטליזם, התעוותו בצורה כל כך נוראית, שיכול להיות שהן לא משרתות את המטרה האמיתית שלהן. ההתמקדות בטווח הקצר היא מחלה שהפוליטיקה חולה בה כבר הרבה זמן. המשבר הנוכחי, לימד עד כמה וול סטריט חולה בה גם כן. זו הבעיה המרכזית שאני הייתי מנסה לטפל בה. משפט אחד בסרט גרם לי לעשות Pause (כמה טוב שרואים מהקלטה) וללכת לרשום אותו כדי שאוכל לצטט אותו היום:

"The perception of truth is more important than the truth itself"

מטריד כמה זה נכון בימים אלה. עד שלא נחזור לעסוק באמת עצמה ולא בתפיסה שלה או בנגזרות שלה או בציפיות להגעתה, ההתקדמות שלנו כחברה (ברמה הכלכלית, המדינית והעולמית) לא תתקדם.

אלעד

הנסיעה מתקרבת

Photo by Benimoto

1. בשבוע שעבר מכרתי את האוטו. היום נסעתי לביטוח לאומי. באוטובוס. חזרתי. באוטובוס. בביטוח לאומי מקבלים קהל רק בימי ראשון, שלישי וחמישי מ- 8:30 עד 12:30. כיף במדינת ישראל. חזרתי הביתה. באוטובוס.
2. היום התחלתי לארוז את הדברים שאני עוד לקחת איתי לאוסטרליה. הבעיה – מותר לעלות על הטיסה 20 קילו במזוודה שנשלחת ועוד 8 קילו על הגב (מה אני פועל בניין? 8 קילו על הגב?)... אני יושב ובוהה במזוודה, בחולצות, במכנסים. מעביר את המבט מהמזוודה לארון. מהארון למזוודה. איך אתה מעביר חיים שלמים לצד השני של העולם במגבלה של 20 קילו?אין ספק, הנסיעה הזו תכריח אותי לבחירות קשות. אבל אני מניח שזה חלק מהעניין – להשיל מעליך דברים שאתה לא באמת צריך ולהתרכז בדברים החשובים. כמו בשיר של מאיר אריאל, נשל הנחש:
   

   "...עני ורש ומרושרש,
   מביט בנשל הנחש.
   לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
   בהשילי
   בלי כל חשש,
   תרבות של עור אשר יבש,
   וכמו חדש למחוז חפצי אגיע..."

אלעד

מכוניות, עסקים ובחירות אישיות

Photo by PinkMoose

אתמול היה לי את העונג למכור את המכונית שלי. עונג מפוקפק צריך לומר. יש מצבים בחיים, שבהם אתה מרגיש, שאתה לא במקום שלך. שכל מה שאתה רוצה שזה רק יגמר. שאתה יודע שאין לך באמת ברירה להיות שם ושצריך רק לנשום עמוק ולגמור את זה. מו"מ על מכירת מכונית זה אחד המקרים האלה. האמת גם לעמוד במוסך, אבל זה עניין לפוסט אחר.
השבוע קראתי (וגם ראיתי, זה מגיע עם DVD עם סרט מגניב של 20 דקות) את הספר של מרקוס בקינגהם "the truth about you". בקינגהם הוא אחד מהכותבים האהובים עליי והוא כותב רבות על מציאת החוזקות שלך והתמקדות בהן והתעלמות מהחולשות שלך. בספר הוא מדבר על כך שצריך לשבור את ההנחה התמידית שהחוזקות שלנו זה מה שאנחנו טובים בו. הרבה פעמים יש אנשים שהם טובים מאוד במשהו, אבל הם שונאים לעשות אותו. לדעתו (ואני מציג את זה קצת בפשטנות), החוזקות שלנו זה מה שאנחנו מרגישים טוב לפני, תוך כדי ואחרי שאנחנו עושים אותו. החולשות שלנו זה מה שאנחנו מרגישים נורא לפניו, תוך כדי ואחריו. לפי זה, הסיטואציה שבה עמדתי אתמול בזמן המו"מ על המכונית, הוא ללא ספק, חולשה שלי.
וזה נכון. אני חושב שהבעיה שלי עם קריירה של עו"ד הייתה, לא שהעבודה עצמה הייתה כל כך גרועה. גם לא שאני הייתי גרוע בה. אלא שזה העמיד אותי במצבים שהבליטו את החולשות שלי. אחד מהם, הוא עמדת המו"מ. בסופו של דבר, עבודה של עו"ד (כמעט מכל הסוגים) היא סוג של מו"מ. אני לא טוב בסיטואציות הללו. אני מוותר. אין לי את כושר ההתמקחות. אני מרגיש לא נעים. אני תמיד מחפש את הפשרה גם על חשבון הפסד שלי. זה האופי שלי. זה לא שאני לא יכול להגיע לתוצאות סבירות. יכול להיות שכן. אבל אני מרגיש זוועה בזמן שאני עושה את זה. אני מרגיש לא עצמי.
בדיעבד, בתקופה שלפני שידעתי על הנסיעה ללימודים באוסטרליה, שקלתי כמה עבודות, שבחלק מהם היה מרכיב רציני של מו"מ מסוג כזה או אחר. אני שמח שבסוף הן לא יצאו לפועל. החודשים האחרונים נתנו לי זמן לחשוב. אני חושב שאסור לי להיכנס שוב לתפקיד שבו המו"מ, המכירות וההתמקחות, הן חלק מהותי מהתפקיד. אני שוב ארגיש רע. אני עוד לא סגור מה המשמעות המעשית של זה. אבל לפחות יש לי כיוון מה לא. גם זה משהו.


אלעד

הבחירה לסל וחסל

Photo by Daquella manera

לפני כמה ימים כתבתי כאן שאני מאוכזב עד עמקי נשמתי מכך שהולכות להיות בחירות. מאז ההודעה יש פרסומים שונים של סקרים לגבי תוצאות הבחירות. בגדול, תוצאות הסקרים מראות בערך 31-32 מנדטים לליכוד וקדימה, בסביבות 10-15 לעבודה, היעלמות של הגימלאים וכל השאר פחות או יותר אותו דבר.

לא שאני איש שמאמין בסקרים, אבל בהנחה שתוצאות האמת יהיו דומות לתוצאות הסקרים, כמה הערות:

1. אם באמת זה המצב, המשמעות היא, ששוב לא ניתן יהיה להקים ממשלה יציבה בלי לעשות קואליציות סחטניות... אז מה, הלכנו לבחירות, בזבזנו זמן וכסף כדי להגיע לאותה תוצאה. יש עוד מישהו שזה נראה לו לא הגיוני? העניין הזה רק גורם לתסכול נוסף...
2. לא סתם ציינתי את מפלגת הגמלאים. בעיני, עצם העובדה שהמפלגה הזאת קיבלה 6 מנדטים בבחירות הקודמות היא בושה לדמוקרטיה הישראלית. אני לא מזלזל חס וחלילה במטרות שאותן לכאורה אמורה המפלגה לקדם. אני מדבר על הדרך שבה היא נבחרה. ההצבעה לגמלאים נסעה מהצבעת מחאה. הרבה מאוד צעירים אמרו לעצמם – אנחנו לא רוצים להצביע לאחת מהמפלגות המושחתות הרגילות, בואו נצביע לגמלאים – הם זקנים נחמדים – מה כבר יכול לקרות. אז זהו, שהזקנים הנחמדים התבררו כמושחתים לא פחות מהצעירים, לא תרמו בצורה משמעותית לשום עשייה ציבורית, העלו את הגיל הממוצע של חברי הכנסת ושרי הממשלה והביאו פלגנות חסרת תוחלת. אין לי בעיה אם מישהו מזדהה עם המפלגה ומטרותיה ומאמין כי היא באמת תפעל כפי שהיא אומרת, שיצביע עבורה. אבל אם אתה כבר הולך לקלפי (ואני חושב שזה חובה להצביע), לא כדאי להשתמש בקול בשביל להצביע באמת. דווקא בגלל מה שכתבתי בסעיף 1 – אנחנו צריכים קואליציות שמורכבות מקבוצות גדולות (ועזבו עכשיו את השאלה האם זה יהיה שמאל או ימין), כי קבוצות גדולות זה יציבות. הצבעות מהסוג הזה – הצבעות מחאה שלא מבוססות על תפיסת עולם אמיתית ורצינית, לא רק שהם הופכות את התהליך הדמוקרטי לבדיחה גרועה (זאת אומרת, ליותר בדיחה, אם זה אפשרי), אלא גם מערערות את היציבות של המערכת השלטונית שלנו.

אלעד

לשון הרע באינטרנט אינה לשון הרע בכיכר העיר

Photo by suneko

יהונתן קלינגר מתאר בפוסט בבלוג שלו פסק דין שניתן על ידי בית משפט לתביעות קטנות. בגדול, עובדות פסק הדין הן כאלה: אבי רועי דוביצקי תבע את ליאב שפירא. שפירא הוא מנהל אתר הכרויות. פלוני שלא ניתן לזהותו פתח כרטיס תחת השם "חתיך38″ באתר והוסיף את פרטיו של דוביצקי כמי שמעוניין להכיר קטינות ולספק שירותי מין. דוביצקי פנה לשפירא וביקש את הסרת התוכן, שפירא הסיר. לאחר ששפירא הסיר את התוכן, תבע דוביצקי את שפירא על לשון הרע. בית המשפט קיבל את תביעתו ופסק כי הנתבע ישלם 400 ₪ קנס.
את הניתוח המשפטי המלא וההסבר מדוע ההחלטה הזאת אינה נכונה משפטית אני משאיר ליהונתן שעושה עבודה טובה ממני (למרות שאני חושב שאפשר לתת הסברים נוספים, אבל הם כל כך ברורים שברור לי שכבר נגמר לו הכוח לנסות להסביר לבית המשפט דברים שהם ברורים מעליהם).
אני לעומתו לא מתרגש יותר מידי מההשלכה הרוחבית שיש לפסיקה של בית משפט לתביעות קטנות (אם כי אין לזלזל בכך). מה שמטריד אותי הוא שהמקרה הזה מלמד לדעתי כי מדובר בהחלטה שיפוטית שנעשית באמצעות כלים משפטיים קונבנציונליים על נושא שהוא טכנולוגי ולכן מייצג קבוצת כללים אחרת וחדשה. בתי המשפט בישראל בכלל ובתי משפט שלום בפרט לא בנויים להתמודדות עם מקרים כאלה. ההבנה של השופטים במושגים הטכנולוגיים היא מוגבלת ביותר (בדרך כלל, ואני יודע שאני עושה כאן הכללה). השימוש בנוסח Hand לבדיקת הרשלנות, ההתייחסות ללשון הרע שמפורסם באתר היכרויות כאילו היה לשון הרע שפורסם בעיתון (רעיונית לפחות – זה לא נעשה באופן מפורש, אבל זו ההרגשה שמתקבלת) ועוד. כל אלה מטרידים אותי יותר מאשר התוצאה הספציפית של הפסיקה הספציפית. רשת האינטרנט בכלל והתפתחויות האחרונות בתוכן גולשים (מה שנקרא בגדול Web 2.0) שינו את כללי המשחק (ראו למשל את הקטע הזה). אי אפשר לבדוק את האירועים באינטרנט ולהטיל אחריות בגינם באותה דרך כמו שנעשתה עד היום בעולם "הרגיל". חלק מהנוסחאות הקיימות, שטובות לבדוק סטנדרטיים של רשלנות בסיטואציות אנושיות רגילות, לא יכולות להתמודד עם הסיבוך של רשתות חברתיות. הבעיה היא, שבאמצעות שימוש בכלים ישנים, שלכאורה מגנים על אינטרסים ראויים, אנחנו עוצרים משפטית את ההתפתחות הטכנולוגית.
ומעבר לשאלות הטכנולוגו-משפטיות – אני רוצה להוסיף אמירה קצת פשטנית. פסק הדין הזה מייצג גישה פסולה לדעתי של הרחבת האחריות למעשים רשלניים לגורמים סביבתיים. עם כל הכבוד, מי שאחראי כאן הוא מי שפרסם את לשון הרע. בעל האתר אינו צריך להיות אחראי לשימוש לרעה ולהתנהגות בזויה של אדם שלא פגש מעולם. יש נטייה של בתי המשפט להגזים באחריות של הגורמים הסביבתיים ולא להתייחס מספיק לאחריות של הגורם המרכזי בכל פרשה. ראוי לייחס קצת יותר חשיבות לאחריות עצמית של אנשים ולהפסיק לדרוש מאחרים שיהיו אחראיים למעשיהם של אחרים. קודם שיתרכזו בעצמם.

אלעד