לילות בוגי

יש בחיים תחושות שלא תמיד אתה יכול להסביר. הדבר נכון בעיקר לגבי דמויות ואנשים. למרות שזה לא יהיה פוליטקלי קורקט, יש אנשים שנתקלתי בהם בחיים שמהרגע הראשון לא אהבתי. בלי סיבה נראית לעין. משהו לא הרגיש לי טוב. במנגינה של הדיבור, בדרך העמידה, בהתייחסות לאנשים אחרים או בכל מיני תכונות אחרות. וזה בסדר. אתה לא צריך לחבב את כל מי שאתה פוגש בחיים.
התופעה הזאת לא מוגבלת לסביבתי הקרובה אלא מתגלה גם בדמויות מפורסמות ומשפיעות יותר, כמו פוליטיקאים. בוגי יעלון הוא דמות כזאת. עוד מהזיכרונות העמומים שלי מימי הצבא, כאשר הוא היה סגן הרמטכ"ל, אני זוכר את התחושה הזאת של, בהעדר מילה אחרת, רתיעה. אומרים על בוגי שאנשים נרתעים ממנו כי הוא בוק. אני לא חושב שזה זה אצלי. אני די בוק ויודע להעריך בוקים בעיקר בכל הקשור לאמירות שלו נגד השחיתות והפוליטיזציה של הצבא וההחלטות המדיניות. זה משהו אחר שהיה קשה לי לשים עליו את האצבע ועדיין הוא לא ברור לי לחלוטין.
דווקא בגלל התחושה הזאת, הקפדתי לנסות ולהקשיב לבוגי ולדעותיו ככל שהתקרב מועד כניסתו לפוליטיקה. קראתי ראיונות איתו, ראיתי אותו מתראיין, בעיקר אצל לונדון וקירשנבאום (אני מודה שלא קראתי את הספר שלו). כל פעם שראיתי אותו תחושת המיאוס הכללית הפכה לרתיעה כללית ואפילו לפחד. המחשבה שהאיש הזה יהיה שר ביטחון מפחידה אותי. אני מודה שיש לי רתיעה כללית מאנשי צבא שנכנסים לפוליטיקה בכלל ולתפקידים ביצועיים בפרט. אבל אצל בוגי זה יותר חמור.
היום קראתי בבלייזר באינטרנט (כן, יש שם כתבות רציניות), כתבה מרתקת של יואב לימור על בוגי. ככל שקראתי יותר, הרגשתי שיואב לימוד מצליח לתאר בצורה די מדויקת את הרתיעה שלי.
בכל פעם ששמעתי את בוגי ניסתי לשמוע מה כן אבל בעיקר שמעתי מה לא. שאני מקשיב לי, אני מקבל הרגשה של טחינת מים. בוגי מצוין בלהצביע על טעויות של אחרים או על כשלים בתפיסות העולם שלהם. אבל להגיד מה כן, מה נכון, מה ראוי, להסתכן בלהציג תוכנית אמיתית, את זה, לא ראיתי ממנו. יואב לימור מספר בכתבה על כך שבוגי תומך בנסיגה מהגולן, עובדה שככל הנראה לא ידועה לציבור הרחב (ובעיקר למצביעי הליכוד). זו רק דוגמא אחת לעניין הזה.
יותר מזה, שאתה מקשיב לבוגי, חלק גדול מהשיח שלו עוסק בנושא מאוד חשוב לדעתו – בו עצמו. אני אני אני. הוא כל הזמן מדבר על עצמו ועל כמה הוא היה מוצלח (אומרים שככה זה גם בספר). אין לי את הכלים להעריך אם זה נכון או לא. הגישה הכללית הזאת מחליאה אותי. זה סימפטום לתופעות רחבות בהרבה. כבר כתבתי כאן (יותר מפעם אחת, הקישור הזה הוא רק דוגמא) שפוליטיקאי, בטח ראש ממשלה או שר ביטחון, צריך לדעת לקבל החלטות יותר מכל דבר אחר. המשמעות של זה היא בעיקר היכולת להקיף את עצמך ביועצים טובים ולהקשיב להם. העובדה שבוגי מתואר כאדם שלא יודע לקבל עמדות אחרות משלו רק מלמדת לדעתי על אי ההתאמה שלו לתפקיד פוליטי.
המסר העיקרי בכתבה של לימור כמו שאני מבין אותה הוא שבוגי נמצא במקום הלא נכון. דעותיו יותר קרובות לזו של מפלגת העבודה. מפא"ניק אמיתי. השילוב הזה של שמאל כלכלי-חברתי וימין מדיני (גם אם חלקי) הוא פשוט ההפך מרוב מה שאני אישית מאמין בו. כבר הרבה זמן אני מקווה שתוקם מפלגה עם תפיסת עולם ימנית-כלכלית ושמאלנית מדינית. המחשבה על השילוב ההפוך לא עושה לי טוב.
ואחרי כל זה, בכל זאת, יש סיכוי לא רע שהאיש הזה יהיה שר הביטחון הבא. אין ספק, יכול להיות גרוע יותר. שאול מופז מעורר בי תחושות לא שונות בהרבה ואולי אפילו גרועות יותר. לפחות יעלון לא יהיה שר מושחת שיעדיף ג'ובים על טובת הציבור. תמיד צריך לחפש משהו חיובי...
אני לא אוכל להצביע בבחירות הקרובות. זה מאוד מפריע לי. אני אחד שמאמין בזכות ההצבעה ובחשיבות המימוש שלה. לא שלפני זה היה סיכוי שהייתי מצביע לליכוד. לא ששאר הסחורה טובה בהרבה. אבל אם אני צריך עוד סיבה אחת למה לא להצביע לליכוד, אז הנה לכם הסיבה.
אלעד