בית

Photo by kfury

כמה מכם בוודאי יודעים שנסעתי למשלחת הצופים לצפון אמריקה ב- 1996. ביליתי 3 חודשים בצפון אמריקה, כחודשיים מתוכם במחנה קיץ יהודי (Camp SWIG) בקליפורניה. זו הייתה חוויה מאוד משמעותית עבורי ואני חושב שאז, כילד בן 16, לא הערכתי כמה היא תהיה משמעותית בחיים שלי.
אני זוכר שבסוף אותו קיץ התרכזנו כל חברי המשלחת ובילינו כ- 10 ימים בטיול בצפון מזרח ארה"ב. כולם היו מאוד מדוכאים מהחזרה לארץ. אני חושב שאני הייתי היחיד ששלושה חודשים הספיקו לו והוא רצה לחזור...
תריצו קדימה כמה שנים. אני לא עשיתי טיול גדול אחרי שהשתחררתי מהצבא (ויש כאלה שחושבים שאני עדיין צריך לעשות אותו... ). השתחררתי מהצבא ואחרי שבועיים התחלתי ללמוד. בין שנה א' לב' נסעתי לכחודש וחצי לטיול בניו-זילנד עם חברי כאח לי, שחף. היה כיף מאוד. עשינו טיול של מפונקים. רק אטרקציות וכיף... ואחרי כחודש וחצי, עם כל הכיף... רציתי לחזור הביתה. ישבנו על החוף בפיג'י בשבוע האחרון שלנו ואמרתי לעצמי. כן, היה לי מספיק.
אחד הפחדים שלי לפני הנסיעה הזאת היה שאני ארגיש את אותה הרגשה גם פה. שאחרי כמה חודשים, כל הלבד וכל הגעגועים יכריעו אותי. זה חלק מהאתגר והחוויה. ועכשיו, שאני פה בשבוע הבא כבר 4 חודשים, אני מוצא את עצמי מתלבט... האם אני מרגיש כך שוב?

התשובה?

לא.

שלא תבינו לא נכון. אני מתגעגע לארץ ולמשפחה ולחברים. וקשה לי להגיד שאני מרגיש בבית כמו שהרגשתי בדירה שלי בארץ. ברור שלא קשה לחיות כאן. ואני לא יכול להגיד שטוב לי כאן יותר או פחות מאשר בתקופות בארץ. בממוצע, זה אותו דבר. אבל אין לי את ההרגשה הזאת שנדנדה לי בשני המקרים הקודמים, של משהו שמחכה. של משהו שחסר. זה פשוט לא קיים. לפחות לא בינתיים. אולי התבגרתי...?

שהתחלנו את העבודה בקבוצות, הצעתי לקבוצה שלי, שכל שבוע אחד מאיתנו ישלח מייל שבועי שבו הוא מספר על עצמו וישתף אותנו במשהו שהוא אוהב, בציטוט מעניין או בכל מה שעולה על רוחו. את המייל הראשון אני שלחתי לפני כמה שבועות. היום, אחת מחברותיי לקבוצה, ג'וליאנה, שלחה את שלה. היא סיפרה במייל על האהבה שלי לטיסה. ובסוף, היא הוסיפה את הקטע הבא:

Now to leave you with one of my favorite excerpts from a book called Heimat (german for home) that a good friend gave me when I left NZ, knowing it would be a while before I settled down:
"Having a home means having roots, which is not the same as being rooted to the spot. The earth that contains the roots determines the code but not the substance.....home isn't a place anymore. Your geographical home is no longer your destiny but something incidental. Of course, we still ask: Where are you from? We want to know your background and what you are, but that's more of a knee-jerk reflex than real interest. The answer doesn't define you anymore. Does it matter whether you're from Muenster
or Munich, Missouri or Michigan? Aren't other experiences, or other parts of your identity at least as important as the local element---where you come from? Home seems to be turning into biographical accident that adds a certain flavor to self-definition in retrospect. No more, no less. Identity is no longer a matter of territory. Homes are a matter of choice."

ואחרי הכול, אני לא עוד לא יכול ללכת את השלב הזה. הבית בשבילי הוא עדיין טריטוריה. הוא עדיין ישראל. זה עדיין המקום שבו אני רואה את העתיד שלי. אני לא יודע מה ילד יום ואם התפיסה שלי תשתנה ותהיה קרובה יותר לציטוט היפה הזה. בינתיים, כל מי שעוקב אחריי, יכול לדעת, שבשבילי הבית זה עדיין בישראל (אפילו שפייסבוק מציע לי לגור בארה"ב :))

שבוע נפלא (כן, פה השבוע מתחיל ביום שני... משוגעים)
אלעד

מחשבות, סיפורים, ציטוטים ושאר ירקות (ללא שום סדר הגיוני):

1. ביום שישי בבוקר סיימנו פרק של שבועיים שעסק בהסתכלות עצמית (self reflection) ועבודת צוות. המנחה של הסדנה סיימה אותה בציטוט שמאוד אהבתי של מישהי בשם מרתה קלרי (לא הצלחתי למצוא מי זו בידיוק):

"The future is not a place to which we are going… it is a place we are creating… the paths to the future are not found… but made… and the activity of making them changes both the maker and the destination"

לא יודע להסביר את זה בדיוק, אבל אני חושב שזה מתאר את ההרגשה שלי בימים אלו די במדוייק.

2. לפני כמה ימים התבשרנו בשורה די משמחת, לפיה הדירוג העולמי (של ה- Financial times) של תוכנית ה- MBA של AGSM עלתה מהמקום ה- 39 למקום ה- 32 בעולם. כל עלייה כזאת בדירוג מעלה את ערכו של בית הספר והיא מאוד חשובה לנו בתור בוגרים לעתיד.

3. עכשיו כאן יום ראשון בצהריים, ואני מנסה לנצל עד תום את סוף השבוע. זהו למעשה סוף השבוע האחרון לפני שמתחילים הלימודים באמת, כיוון ששבוע הבא, בערך 20 מאיתנו נוסעים לסוף שבוע של מחנה ללימודי גלישה (אני? גלישה? הייתם מאמינים). עד עכשיו הצלחתי לשלב בסוף שבוע גם בילוי (כמובן, על האש עם כל החברים מהמסלול), גם ספורט (חדר כושר וכדורסל), גם לימודים וגם קריאה להנאתי. היום הזה ייגמר ככל הנראה בצפייה בגמר הטניס. בסה"כ, המצב טוב מאוד.

4. אם כבר מדברים על מצב טוב, הייתה לי שיחה מרתקת אתמול אם אחד מחבריי לספסל הלימודים. שמו מקס והוא צרפתי שגר בערך בכל העולם. יש לו רקע מאוד מעניין והמון יכולות והוא איש שיחה מרתק. להפתעתי, הוא בחר לבוא לכאן, למרות שאני מאמין שהוא יכול היה להתקבל לרוב בתי הספר בעולם. הוא פשוט החליט שהוא רוצה לעבור לגור באוסטרליה. והוא לא מתחרט על זה לרגע. דיברנו על כמה אנחנו צריכים להיות שמחים ולהודות על מה שיש לנו בחיים. הוא אמר לי שאחרי שהוא גר בשנתיים האחרונות בבריסל, העובדה שכמעט כל יום בשלושה שבועות האחרונים, היה כאן שמש וכ- 30 מעלות, זה בשבילו גן עדן. חשוב להזכיר לעצמנו כל הזמן כמה מצבנו טוב. אנחנו בריאים, אנחנו יכולים ללמוד, רוב הזמן אין לנו באמת דאגות קיומיות. בואו לא נשכח את זה.

5. כמובן, שגם במחלקת הכתיבה והצילום הייתי פרודוקטיבי. מי שמעוניין לקרוא את מחשבותיי ה"מקצועיות" על מה שקרה בכיתה בשבוע האחרון מוזמן לקרוא את שתי הרשומות הללו (1, 2). כמו כן, כמובן שיש תמונות. השבוע התחלקנו לקבוצות וביום שישי כל קבוצה הייתה צריכה להכין מצגת של שלוש דקות שמציגה את הקבוצה. סיימתי את השעה וחצי של ההצגה עם כאב בטן מרוב צחוק. לאחר מכן, כל אחד מ- 60 ומשהו האנשים בקבוצה הציג משהו שהוא סוחב איתו או הביא איתו מהבית. אני הצגתי את הפאזל של מגנטים למקרר שממנו יוצאת תמונה של רן, עידו ושלי (תודה שוב, על המתנה המגניבה הזאת, שהייתה חלק מסט של מתנות קטנות ויפות). בכל מקרה, תמונות מהאירוע של הצגת הקבוצות, ניתן לראות כאן (1, 2) (דרך אגב, בתמונה למעלה, אתם יכולים לראות את הקבוצה שלי).

שבוע נפלא לכולם

אלעד

ציטוט קצר

בסוף השבוע של דה-מרקר יש כתבה תחת הכותרת "בפתחו של סדר עולמי חדש" במסגרתה ראיינו 5 פרופ' לתחום שוקי ההון הבינלאומיים לשיחה על המשבר העולמי והמשמעויות שלו. הכתבה עצמה מעניינת ומומלץ לקריאה, אבל אותי בעיקר ריתק משפט אחד. בהתייחס לשאלת המקצועיות של האנשים בוול סטריט, אמר פרופ' קנדל:

"מי שטובע בדרך כלל הם אנשים שיודעים לשחות לא רע".

זה משפט מעניין מאוד מבחינתי. אם מתעלם לרגע מהמשמעות הסופנית שלו – אפשר לטבוע ללא גם בלי למות – הרי שיש מאחוריו מסר מאוד מעניין. גם מי שהכי מצליח נופל לפעמים. הצלחה היא דבר לא פשוט, שדורש תחזוקה ודורש כישלונות. יו מקלאוד כתב בבלוג שלו אתמול על כך ש:

"Success is more complex than failure".

האמת, אולי אני סתם מתחבר למשפט הזה כי זה קרה לי. שהייתי קטן, למדתי לשחות. לאחר כמה שיעורי שחייה כמעט טבעתי. אני מניח שיש ילדים שחוויה כזאת תעשה להם טראומה. אני לא ממש זוכר את האירוע במדוייק, רק בקווים כלליים. אבל אני היום יודע לשחות.

כישלונות הם חלק מתהליך ההצלחה, גם אצל הטובים ביותר. חשוב לזכור את זה.


אלעד