סינגפור והודו - חלק שני

כמובטח מאתמול, חלק שני של דיווחים על הטיול להודו וסינגפור, הפעם הודו.

שיר הנושא של הביקור - ניגודים.

כולם מדברים על ההתפתחות של המדינה הזאת, על צמיחה של כ- 8 אחוזים לשנה, על מעמד הביניים הגדל וכו'. מה שראיתי לא הרשים אותי. מצד אחד, שאתה מסתכל על המספרים בפני עצמם הם מרשימים. בעיקר אם מתחשבים בכך שזה לא נעשה בצורה מרוכזת ומנוהלת כמו בסין. מצד שני, ההרגשה היא כאילו יש קפיצות לא הגיוניות בכלכלה ובחברה ומנסים לחבר כמה תקופות מהמאה האחרונה ביחד. אני חושב שהדרך שבה הצמיחה מתרחשת שם היא לא יציבה ולא ברת קיימא ושייקח הרבה מאוד שנים עד שהכלכלה באמת תתקדם שם, אולי יותר ממה שרוב האנשים חושבים.

הניגודים נמצאים בכל מקום. מצד אחד, אתה רואה לכלוך ומקבצי נדבות ברחובות - מצד שני, שלטי הפרסומות ברחוב מפרסמים מוצרי יוקרה. מצד אחד, הריקשות והמכוניות נראות כמו מהמאה שעברה (וגם תרבות הנהיגה) ומצד שני, אתה רואה כמה מהמכוניות היקרות בעולם. מצד אחד, אנשים חיים ב- Slums (שכונות עוני), עובדים מהיום עד הלילה ומרוויחים פרוטות, מצד שני, יש קניוני ענק עם מותגים ומחירים כמו במערב. מצד אחד, המפעלים נראים כמו בשנות ה- 40 עם מאווררים מחלידים, מצד שני, לכל עובד יש מסך מחשב דק שכמתמחה במשרד עורכי דין בארץ חלמתי שיהיה לי. מצד אחד כולם מדברים על צמיחה והתפתחות כלכלית, מצד שני, כולם מדברים (ואפשר לראות זאת בקלות) על כמה אין תשתיות ואין תמיכה ממשלתית וכמה כולם מושחתים.

אני מודה, שהרבה זמן חששתי מהנסיעה להודו. השמועות על הלכלוך, העוני והסיפורים על כך שכולם מנסים לרמות אותך כל הזמן הפחידו אותי. הגעתי להודו וגיליתי, שכל הסיפורים נכונים. מהרגע שנחתתי ועד הנחיתה חזרה בסידני, היו לי רגעים מועטים שבהם הרגשתי בנוח ולא בלחץ (אני לא מצליח למצוא מילה טובה יותר לתאר את ההרגשה). כן, יכול להיות שאני קצת מפונק, יכול להיות שאני תמים. אבל למרות שכולם מדברים על הכנסת האורחים ההודית, אני לא הרגשתי את זה.

כן, היו כמו דברים יפים ומרשימים בטיול. רוב הזמן התארחנו במלונות חמישה כוכבים והאוכל היה בהתאם. ההרצאות היו של אנשים מרשימים ורוב הזמן היו מאוד מעניינות. הטאג' מאהל הוא באמת מבנה מדהים. ואין ספק שלפני כמה מאות שנים הייתה כאן תרבות עשירה ומרשימה. זו גם דוגמא לאיך לפני כמה מאות שנים, האיסלאם התעסק בתרבות, באריטקטורה ובמדעים. וכמובן, זו עוד דוגמה לאיך הבריטים הרסו את העולם (ראיתי את ההרצאה הזאת במטוס בדרך להודו, אני חושב שהיא עזרה להבין כמה דברים). אבל הרגעים המעניינים התגמדו לעומת החוויה הכללית.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני שמח שנסעתי. למדתי הרבה והיה לי חשוב לראות חלק מהדברים (באופן כללי את הכלכלה וגם את המושג של עסקים באסיה - שעליו כתבתי בהרחבה כאן), אבל ככל הנראה אני לא אחזור לשם לפחות לא בעשרים השנים הקרובות (או אולי ארבעים).

הדבר האחרון הוא חיזוק של מה שכתבתי אתמול על סינגפור. ההודים מתגאים בכך שהם הדמוקרטיה הגדולה בעולם. שהכל נעשה בהסכמה ומתוך דיבורים. ששומרים על זכויות אדם כמו קניין וחופש דיבור. קשה בכתיבה לתאר נחירת זלזול. בואו רק נגיד שאני לא בטוח שאני רוצה לחיות בכזו דמוקרטיה.

אני אעלה עוד כמה תמונות בימים הקרובים.

אלעד

נ.ב.

בימים אלו אני קורא את כל הרשומות שלי בבלוג הלועזי שלי לצורך פרוייקט שאני עובד עליו. אני מאוד נהנה ומגלה שכתבתי דברים מאוד מעניינים. לצערי, אני מגלה גם הרבה שגיאות כתיב ודקדוק. אני מניח שאם לא עושים לא טועים. הפנו את תשומת ליבי לטעות ברשומה שלי מאתמול. אני לא סובל מעייפת אלא מיעפת. תודה נועה.

אלעד

סינגפור והודו - חלק ראשון

שלום לכולם.
חזרתי בשלום (פחות או יותר). אני מקווה שהתגעגעתם. אני מתנצל על העיכוב בעדכונים, אבל מאז שחזרתי, בנוסף לניסיון להתמודד עם תופעות העייפת, קרס לי המחשב ונאלצתי להתקינו מחדש. לשמחתי, לא אבד מידע רב ערך. בעיקר, נגרמה אי נעימות. ובכל זאת, הדבר גרם לעיכובים.
אז בחגיגיות יתר אני רוצה להתחיל בדיווחים. יש המון מה לדווח והמחשבות שלי קצת מבובלות, אז אני אעשה את זה בחלקים. החלק הראשון, יתרכז בסינגפור.
היעד הראשון בנסיעה היה סינגפור, שם ביליתי כארבעה ימים. האמת, התאהבתי במקום.סדר, ניקיון, יעילות וחוויה עירונית בלתי נגמרת. לא מדובר במדינה גדולה. בסך הכל כ- 700 ק"ר (דרך אגב, בשנות ה- 60 השטח היה קטן בהרבה  - בערך 520 ק"ר - חלקים גדולים מהעיר בנויים על reclaimed land, די מרשים). סינגפור היא סיפור הצלחה גדול באסיה עם כלכלה מפותחת, מערכת שלטון יעילות ומבנה מס אטרקטיבי. בימים אלו, נבנה שם אחד מאתרי הקזינו הגדולים בעולם, אשר תמונה שלו אתם יכולים לראות כאן למעלה.
אבל כל אלו דברים שאתם יכולים למצוא גם מעיון בויקיפדיה. מבחינתי האישית, הביקור בסינגפור היווה זעזוע אידאולגי גדול. יש כמה עקרונות שמהווים את הנחות היסוד שלי לגבי חיי כאזרח בוגר. בין העקרונות הללו ניתן למצוא את האמונה שלי בדמוקרטיה וקפיטלזם. סינגפור הצליחה לעורר בי ספקות לגבי הנחות יסוד אלו.
התפיסה הדמוקרטית המערבית (ומדינת ישראל נחשבת בהקשר הזה למערבית) כפי שאני מבין אותה, מציבה את זכויות החירות של הפרט כזכויות החשובות ביותר. הזכות להצביע, חופש תנועה, חופש ביטוי, הזכות לכבוד ופרטיות ועוד. לצד זכויות אלו, ניתן למצוא אזכורים גם לזכויות אחרות, אשר זוכות למעמד משני, הזכות לחינוך, הזכות לעבודה, הזכות למקום מגורים ועוד. במערב, חלק גדול מאמצי השלטון (במובן הבאמת רחב של המילה שלטון) מוקדש להבטחת הזכויות במעמד הראשוני. הזכויות במעמד המשני, נחשבות לפחות חשובות ובדרך כלל אפילו אינן מעוגנות כראוי בחוק. כך, לא יעלה על הדעת לפגוע בחופש הביטוי של אדם, אך אין שום מניעה שהוא יהיה ללא עבודה או חסר בית. בסינגפור, המצב הפוך. הזכויות שזוכות במערב למעמד משני, זוכות שם למעמד בכורה. עד לפני שנה, היו 0% אבטלה ואפילו עכשיו עם המשבר, אחוז האבטלה עומד על 3%. כל אזרח מדינה זכאי לרכישת דירה (הכסף מגיע דרך מערכת הפנסיה, לא אכנס להסבר, אבל זה מקל על הרכישה), יש חינוך חובה חינם ומערכת החינוך היא מהטובות ביותר (אם כי, היא לא כוללת מספיק חינוך למדעי הרוח). לעומת זאת, קיימות הגבלות רבות על זכויות שלנו נראות בסיסיות כמו חופש ביטוי או פרטיות. המערכת רשמית היא דמוקרטית, אבל אותה משפחה נמצאת בשלטון כבר זמן רב ולמעשה המדינה מנוהלת יותר כחברה מאשר כמדינה. אינני אומר שזכויות אדם כפי שאנו תופסים אותן אינן חשובות, אבל הביקור גרם לי להרהר - האם החלפת זכויות אדם חירותיות כמו חופש ביטוי או פרטיות בזכויות סוציאליות, כמו פרנסה ומגורים אינן עסקה טובה?
ההנחה השנייה היא הנחת יסוד לגבי יעילות השלטון. הממשלה לא יודעת לנהל וצריך לאפשר למנגנוני השוק להסדיר כמה שיותר תחומים בחיי השלטון. זוהי כמובן לא רק תפיסה כלכלית, אלא גם פולטית, באשר היא מבטיחה שאף גורם שלטוני לא יחזיק בכוח רב מידי. ההנחה הזו מבוססת על ניסיון העבר שמלמד אותנו שהממשלה, ברוב המקרים, יעילה הרבה פחות מגורמים פרטיים. והנה, סינגפור היא מדינה שמנוהלת, כפי שאמרתי, כמו חברה, ובצורה יעילה ביותר. מנגוני השלטון הם היעילים ביותר בעולם. הבירוקרטיה מועטת, החברות הממשלתיות הן מהטובות בעולם ולמרות מעורבותה של המדינה (גם באמצעות הכת השלטת) כמעט בכל תעשייה ופעילות בחיי היום יום, המערכת פועלת בצורה מרשימה. האם זו ההוכחה ששלטון יכול להיות יעיל, אם מצליחים להציב את האנשים הנכונים ולתת להם את הכוח לפעול?
עדיין לא החלטתי מהן התשובות שלי לשאלות אלו, אבל אלו בהחלט שאלות שאני תוהה לגביהן מאז הביקור בסינגפור. היה ביקור מרתק. תמונות משם (וקצת מהודו) ניתן למצוא כאן.
בקרוב, עדכון על הביקור בהודו.
ואני יודע שפספסתי, אבל בכל זאת, חג חנוכה שמח!
אלעד

סיימנו עוד אחד

לא יאומן אבל עוד סמסטר הסתיים.

אני יושב עכשיו לאחר הבחינה האחרונה של הסמסטר (וככל הנראה האחרונה בתואר, בסמסטר הבא לקחתי קורסים בלי בחינות, רק עבודות). אני מודה שבשבועות האחרונים היה לי קשה למצוא מוטיבציה. העובדה שאני מסיים כאן ועובר לניו-יורק בשילוב עם בחירה לא הכי מוצלחת של קורסים ועייפות כללית קצת הוציאה אותי מפוקוס. גם אי הוודאות לגבי העתיד לא עוזרת.

היום, משום מה, התעוררתי עם חיוך רחב על הפנים ועם שמחה פנימית. אני לא יודע אם זה תקופת הבחינות שנגמרת, הנסיעות הרבות שקרבות או סתם מצב רוח שלא קשור לכלום, אבל הרגשתי שמחה וביטחון שלא הרגשתי זמן רב. דברים מרגשים עומדים לקרות ואני יהיה זה שיגרום להם לקרות. זו הבטחה.

הדירה שלי כמעט לגמרי ריקה מכיוון שאני מפנה אותה מחר. אני מתחיל להתרגל לגור עם מזוודה ארוזה ומדפים ריקים. לא יודע אם זה טוב או לא, אבל זה בטח גורם לך להעריך את הקביעות של מגורים במקום אחד לאורך זמן. לדעתי במגורים בניו-יורק אמורה להיות לי ספה זמינה מה שיגרום לי לאושר רב. לא הייתי מאמין לעולם כמה אני אתגעגע לספה.

אז חודש דצמבר עומד להיות עמוס. מחר על הבוקר עוברים לסינגפור. משם ב- 13 לדצמבר למומבאי, ב- 22 לדלהי וחזרה לאוסטרליה. ב- 31 לדצמבר יש לי ראיון בשגרירות האמריקאית ואחרי שאקבל את הדרכון חזרה, אני יהיה על אחת הטיסות הראשונות לניו-יורק.

אני לא יודע כמה גישה תהיה לי לאינטרנט בשבועות הקרובים, אז לצערי, ככל הנראה זה תהיה הרשומה האחרונה לזמן הקרוב. אבל לא להתייאש. אנו נסו לבדוק שוב. אם אוכל, אני מבטיח לעדכן ואני משוכנע שהשבועות הקרובים יהיו מלאים בחוויות ותמונות רבות.

בינתיים, אני מאחל לכולם בארץ סוף שנה אזרחית טובה וחג חנוכה שמח!

אלעד

The Creation of The Mo