הקלות הבלתי נסבלת

Photo by JOE M500

היום נסעתי באוטובוס לתוך העיר. לפתע פקק. בפני עצמו, לא אירוע מפתיע במיוחד. ובכל זאת, פקק בשעה 12:00 בדרך נמיר זה לא דבר שבשגרה… לאט לאט התבררה התמונה – פיגוע כלשהו (הרבה משטרה, מכבי אש, אמבולנסים). האוטובוס הוסט ממסלולו הרגיל. מאוחר יותר גיליתי שהיה מדובר בחיסול של אלפרון.
מה שהדהים אותי זה התגובה של אנשי האוטובוס. הם כמעט ולא הגיבו. הייתה איזה אנחת עצבים/עייפות/מיאוס. אבל זהו. אנשים התבאסו על הזמן והתכנסו לתוך עצמם. ההתנהלות הזאת כל כך מעציבה אותי. אנחנו כל כך רגילים למוות אלים מסביבנו שהפסקנו להתרגש מזה. זה מתקבל בקלות.
אין לי ספק שמדובר, בין השאר, במנגנון הדחקה יעיל. מדובר בעיצוב התנהגותי של המצב החברתי-ביטחוני שלנו. לא בטוח שהיינו מתמודדים כראוי אם היינו מגיבים בצורה "רגילה". עדיין. זה עצוב. אומנם צריך להמשיך כרגיל. אבל אסור לשכוח, שהמצב הזה שבו אנחנו נמצאים, הוא לא המצב האופטימאלי. את המצב הזה צריך לשנות. אני עדיין עובד על איך בידיוק...

אלעד