תנ"ך

Photo by chefranden

אלו מכם שהיו במסיבת הפרידה שלי לפני נסיעתי לאוסטרליה שמעו אותי מדבר על הרבה נושאים ועל מה אני רוצה לעשות בעתיד. בין לבין, הזכרתי, מעין הערת אגב, את נושא החינוך היהודי. לא דתי, אלא יהודי.

היום, קראתי את המאמר של אריאנה מלמד "ריאליטי-תנ"ך עכשיו". בקצרה, מלמד טוענת כי יש מקום להחזיר את התנ"ך לשיח התרבותי שלנו, בעיקר של הילדים, אפילו אם זה כרוך בויתורים ובירידה "לתרבות נמוכה" של הריאליטי. להלן, ציטוט, כדי לקבל את ההרגשה:

כדי שבן עשר יידע מה בעצם עשו בימיו של יהושע חוץ מלכבוש את הארץ, הוא זקוק כיום להרבה יותר מטקסט, מורה מסורה ודפי צביעה. הוא צריך פארק שעשועים שלם שמוקדש לעניינים האלה, בו יוכל לבלות לפחות כמה פעמים בשנה, בתיווך משרד החינוך, ולראות במו עיניו איזה כלי נשק קוליים היו לאבות אבותיו, מה לבשו, איך בנו בתים, איך הכינו את לחמם ובמה שיחקו בני גילו לפני אלפי שנים. ילדים בריטיים יודעים על תולדות הדרואידים ואמונותיהם, ילדים צרפתים גדלו על המורשת הגאלית בעזרת המחשות כאלה, ורק בארץ התנ"ך אין פארק תנ"ך.

אני לא בטוח שהאמונות שלי ושל מלמד זהות. אבל בנקודה הזאת, אני חושב שאני מסכים איתה לחלוטין. הגיע הזמן להחזיר את התנ"ך ועקרונות של יהדות למערכת החינוך שלנו בצורה פרקטית יותר. אני אדגיש, לא "התנ"ך של הדתיים" שלצערי, הרבה מאיתנו מכירים יותר מידי טוב ולא אוהבים, אלא תנ"ך של סיפורים, של עקרונות, של רעיונות נשגבים על עזרה לזולת וכיבוד השונה. כן, אפשר להיות חילוני וליהנות מהמורשת היהודית תנ"כית.
אני זוכר שבתור ילד היה לי תקליט (כן כן, תקליט) של סיפורי התנ"ך שהוקראו על ידי שלמה ארצי. הרבה מהסיפורים של התנ"ך אני זוכר עד היום בגלל התקליט הזה. אז היום אין יותר תקליטים, אבל אני עדיין חושב שהסיפורים הללו רלוונטיים ויכולים לשמש, לאחר מיון, ליקוט ועריכה, כמתווה תרבותי-לאומי באמצעות השיטות המודרניות.
ברצינות, לא חייבים לעשות זאת בצורה המקובלת של קריאת התנ"ך. הייתי שמח אם הצגות של בתי ספר, היה עוסקות בסיפורים מהתנ"ך (תחשבו על משהו בסגנון – יוסף וכותנת הפסים), אם שמות של כיתות ופרויקטים, היו מקבלים שמות תנ"כים, אם בשיעור ספרות, הילדים יתבקשו לכתוב גרסה משלהם לאחד מסיפורי התנ"ך במקום סתם סיפור שהם ימציאו ועוד ועוד דרכים שאני אפילו לא יכול לחשוב עליהם.
ומה איתי? "אתה מרצה לנו על הנושא ולא פועל בעצמך?" אתם בטח אומרים לעצמכם. אגלה לכם שאני עובד על משהו בכיוון הזה. בינתיים נשאיר את זה מעורפל.

אשמח אם תחשבו על הנושא הזה ואני ממש אשמח לשמוע את תגובותיכם הפעם, אפילו יותר מתמדי.

אלעד

קבוצות

היום היה לנו אירוע מאוד משמח בכיתה. חולקו הקבוצות של הסמסטר הראשון. כיוון שחלק גדול (כ- 30% מהציון הוא קבוצתי ובגלל שחלק גדול מהלמידה ומהמטלות נעשים בקבוצות, יש לכך חשיבות מאוד גדולה. כמובן, שלאחר בערך שבועיים ביחד, לכל אחד היו כמה אנשים מתוך ה- 60 ומשהו, שהוא לא ממש רצה בקבוצה שלו.
לכן, היום, שחילקו את הדפים עם הקבוצות, קצב דפיקות הלב של כולם בכיתה, די קפץ.
לשמחתי (ואני מקווה שאני לא אשלם על זה בסמסטר 2), קיבלתי קבוצה מצוינת. בחורה גרמנית שגדלה ועבדה בארה"ב, בחורה מניו-זילנד שלמדה ועבדה בארה"ב, בחור מהודו, מלזי שלמד ועבד בסינגפור ובאוסטרליה, ובחורה מהונג-קונג. מישהו אמר גיוון תרבותי. גם הרקעים מגוונים – רואה חשבון, יועצים, מנהלי פרויקטים, מנתחי נתונים ועוד.
היום ובימים הקרובים אנחנו עוסקים בבניית הצוות ובהכנות לסמסטר. השבוע גם תהיה לנו סדנה ראשונה של ההכוון התעסוקתי. עוד משהו שכולם מחכים לו.
בסה"כ, המצב לא רע.
אמשיך לעדכן...
אלעד

גבירותיי ורבותיי, מהפך

לא תאמינו. אני לא האמנתי. לא הייתי מנחש את זה בחיים. באמת. השבוע ביליתי 3 ערבים בפאב עם חברים מהכיתה. 3! ובכל אחד מהם ממש שתיתי בירה. לא יאומן! אומנם, על כל כוס בירה שלי, החברים מסביב שתו איזה 5, אבל בכל זאת... אני חושב שזה יפה בהתחשב בזה שהם שתו איזה 15 (בכמה שעות). אני באמת מנסה לנצל את התקופה הזאת שבה הלימודים פחות רציניים (זה ישתנה בעוד שבועיים) כדי לבלות ולהתחבר לאנשים. אתם יודעים מה, אפילו ניסיתי ללמוד אתמול את החוקים של הקריקט (איזה משחק מוזר...). כמעט כל יום אחרי הלימודים אנחנו הולכים לשתות ואחרי זה לאכול ויש פשוט אנשים מגניבים, מעניינים ומצחיקים.
בחלק השני של השבוע המשכנו עם פעילויות בנושא קבוצות והתחלנו להכיר יותר אנשים יותר טוב (מה שהופך את הבילוי בפאב לנחמד יותר :)). היומיים האחרונים עסקו בנושא sustainability שהוא נושא חם היום. לצערנו, למרות חשיבות הנושא, הוא הועבר בצורה לא כל כך מקצועית (ולדעתי, לא משכנעת), אבל אני מניח שגם מחוויה כזו אפשר ללמוד. תמונות מתרגילי הקבוצות ועוד מהשבוע, אפשר לראות כאן.
ביום שלישי הולכים לחלק אותנו לקבוצות קבועות לכל הסמסטר הראשון ואנשים מאוד לחוצים (לרבות אני) לגבי הקבוצה שהם יקבלו. חלק גדול מהציון הוא על התרגילים הקבוצתיים וכמו בכל קבוצה של יותר מ- 60 אנשים, יש אנשים שלא יסתדרו אחד עם השני מה שמטריד אנשים. כמובן שאפילו בלי להתייחס לציון, להיתקע עם מישהו שלטתן ואגרסיבי במשך חודשיים זה לא בדיוק גן עדן.
היום לקחו אותנו כמה מחברנו האסייתים לסיור בציינה טאון ולארוחה מסורתית סינית, מה שנקרא Yum Cha. היה מאוד מעניין. תמונות משם, אפשר לראות כאן.
האמת שאני די הרוס, היה שבוע ארוך וקשה. מזל שהשבוע מתחיל רק ביום שלישי כי ביום שני זה יום העצמאות האוסטרלי. אני מניח שזה יהיה יום של ברביקיו ושתייה. חיים קשים.
אמשיך לדווח.
אלעד

קשה באימונים. וזהו. פשוט קשה.

אני כותב כאן לאחר כמה ימים קשים. מסיבת סיום שבוע האוריינטציה ביום שישי, אותה תיארתי לפני כמה ימים, הייתה אומנם אירוע משמח אבל היא נערכה בבר פתוח בנמל. לכאורה, זה נשמע דבר טוב. וזה באמת טוב. הבעיה היא רק, שנבחר ערב שהיה קריר יחסית ולווה ברוחות עזות. כן, ניחשתם... חליתי. מיום שישי ועד היום, סבלתי מכל הסימפטומים הכיפיים (שתמיד באים באותו סדר אצלי), גודש בגרון, נזלת, כאבי ראש. רק היום אחר הצהריים, הצלחתי להיפתר מהמחלה.
כאילו בכך לא היה די, החלטתי ביום ראשון בבוקר ללכת ולהתאמן בחדר כושר. אין לי שום דבר נגד חדרי כושר. ההפך. הייתי רוצה להיות בעל אופי שמאפשר לי להתמיד יותר בהרגל הזה. הבעיה עם חדרי כושר, שאם לא היית בהם הרבה זמן, הפעם הראשונה היא נהדרת תוך כדי, אבל היא אסון אחרי. במשך שלושת הימים האחרונים, בנוסף להיותי חולה, לא הייתי מסוגל להרים את הידיים מעל גובה הכתפיים. עכשיו אני יודע שזה לא נשמע כמו תנועה שאנחנו עושים הרבה פעמים ביום, אבל אתם תופתעו לגלות כמה היא נפוצה (שלא לדבר על ליישר את הזרוע, אבל נוותר על שיעור האנטומיה להיום).
בכל מקרה, הימים האחרונים היא ארוכים בגלל שתי התופעות הללו. לא שהייתי צריך משהו שיאריך אותם. בכל זאת, אנחנו לומדים בימים אלו כל יום מתשע עד חמש. לשמחתי, בשלב זה הלימודים קלילים, כוללים בעיקר מילוי שאלונים, דיונים קבוצתיים על רגשות והרבה משחקי תפקידים (מישהו אמר גן עדן לחופ"ה?). כמובן, שהליכה לפאב לאחר השיעור, בתוספת ארוחת ערב משותפת על החברים מהלימודים, הופכת את הימים למאוד ארוכים. שזה, אם עדיין לא הבנתם, בשלב הזה, טוב מאוד.
בכל מקרה, היום עסקנו בעיקר בקבוצות והלימודים כללו הרבה משחקים בקבוצות. אבל רציתי לדבר על איך שהיום התחיל. בתחילת הבוקר היה לנו דיון מעניין על הנאום של ברק אובמה. המנחה של הסדנה שאנחנו עוברים עכשיו נתנה לנו מטלה: לחשוב שהיום בבוקר אנחנו הולכים להישבע כנשיא, ראש ממשלה או כל דרגת שלטון רלוונטית אחרת, של המדינה שלנו ולנסות לכתוב על נייר על מה היינו מדברים בנאום. לא ממש את הנאום, יותר את הרגשות שהיינו מנסים לעורר. אם חושבים על זה לעומק זה שאלה מאוד מעניינת שאני לא חושב שהייתי חושב עליה יותר מידי אם לא הייתי ביום בסיטואציה הזאת. אני רשמתי שהייתי מדבר על תקווה וגאווה ומדבר בעיקר על העתיד והבטחת קיומה של מדינת ישראל, לא רק כמדינה יהודית ודמוקרטית, אלא גם כמודל שהוא אור לגויים (לא ממש יכולתי להסביר את הביטוי הזה באנגלית), קרי מודל לחיקוי בכל האספקטים – חינוך, ממשל, כלכלה, רווחה וכמובן, סובלנות ושלום.
הקטע המעניין היה שאחרי שכתבנו כל אחד את כתביו שלו, התבקשנו להתחלק לפי יבשות (כן, יבשות) ולדבר על מה שכתבנו. עכשיו ילדים, עזרו לאלעד ולרונית (הישראלית השנייה בקורס, שגרה פה כבר 14 שנה) למצוא לאיזה יבשת הם שייכים. הלכנו על אסיה, הקבוצה הגדולה ביותר בקורס. מה גילנו. מלא אסייתים והודים, שלא ממש דומים לנו. בסוף אפילו הקבוצה של אסיה עצמה התפצלה לדרום מזרח אסיה ותת יבשת הודו. דחינו הצעה להצטרף לקבוצה מאירופה והחלטנו להקים מחלקת מזרח תיכון. כיוון שהייתה קבוצה של אפריקה רק עם שני אנשים, המנחה ביקשה מאיתנו להצטרף אליהם. אמרנו – אנחנו יכולים להסתדר עם אפריקה. אחד מניגריה ואחד מזימבבואה. רב תרבותיות, כבר אמרתי?
בכל מקרה, היה מעניין לראות איך כל הקבוצות, חוץ משלנו, דיברו, בין השאר, על המצב הכלכלי. בקבוצה שלנו, אנחנו עסוקים יותר מידי בניסיון לא להרוג אחד את השני בתוך המדינות שאנחנו חיים בהם. יחי ההבדל הקטן. מי אמר שהחיים באוסטרליה לא קלים.
לאחר מכן, צפינו בנאום של ברק אובמה, שאין ספק שיוצר את ההיסטוריה מול העיניים שלנו כל יום. למשל, אין ספק שהוא הנשיא הראשון שעושה שימוש מעשי ברשתות החברתיות באינטרנט. אני לא יודע אם ראיתם את הנאום, אבל אם לא – אז כדאי לכם. זה רק 20 דקות והם חולפות כמו כלום. זה פשוט מרתק. אני יכול לדבר על כל כך הרבה דברים מעניינים שנאמרו שם (וכמובן שעשינו גם את זה בכיתה) אבל גם ככה הרשומה הזאת כבר יצאה יותר ארוכה ממה שהתכוונתי, אז אני אוותר. אשאיר אתכם עם טיפ. אם אתם רואים את הנאום, נסו לשים לב לקישור שהוא עושה בין עבר לעתיד. מ ר ת ק.
בסוף השבוע אמורים לקחת אותנו לסיור בצ'יינה טאון לכבוד ראש השנה הסיני. מבטיח תמונות ורשמים בקרוב.
המשך שבוע נפלא
אלעד

עושר תרבותי

אתמול הסתיים השבוע הראשון של הלימודים (שבוע אוריינטציה בתוספת יום אחד). היום האחרון היה מרתק. הבוקר התחיל עם הרצאה כללית על שלושת השבועות הקרובים (שנקראים: Foundations of management) שבהם נעסוק בשאלות כלליות של גילוי עצמי, עבודת צוות, יכולת פרזנטציה, קבלת החלטות ועוד. אלו הנושאים שלי, ככה שאני ממש מתרגש להתחיל.
לאחר מכן עשינו תרגיל משותף של לימוד מוזיקה. הגיע בחור עם כלי נגינה מגאנה (תופים, רעשנים וכו') ובתרגיל חווייתי ניגנו ביחד. משהו מגניב לחלוטין. הבחור היה מאוד מוכשר ומאוד מבדר ופשוט היה כיף אחד גדול.
לאחר מכן נסענו לקמפוס אחר של הבית ספר במרכז העיר שם עסקנו במגוון תרבותי. עשינו תרגיל מגניב שגורם לך להבין איך זה להרגיש במקום שבו אתה לא מכיר את ההנחות הבסיסיות והחוקים ואז התחלקנו לקבוצות קטנות במסגרתן כל אחד הציג שני מאפיינים של התרבות שלו, הערכים שעומדים מאחוריהם, ואת ההנחות החבויות של התרבות. אני הייתי בקבוצה עם בחור מסרי לנקה (ידעתם שיש שם מלחמת אזרחים כבר 25 שנה ושמתפוצצים שם אוטובוסים כמעט כל חודש?), בחורה מהפיליפינים (ידעתם שיש שם קבוצה של איים דרומיים, מוסלמים, שנלחמים לאוטונומיה?) ועם בחור אסייתי שנולד וגדל באוסטרליה (זה מאוד נפוץ כאן). פשוט מרתק. אני מחכה כבר לראות ולשמוע עוד. זו הייתה רק טעימה.
כמה תמונות מהשבוע האחרון ומהפעילות הזו, ניתן לראות כאן.
לאחר מכן, כסיום לשבוע, התחלקנו לקבוצות ושיחקנו מעין משחק ענק של חפש את המטמון בכל רחבי העיר (לרבות נסיעה ב- BOAT TAXI) וכמובן, הערב הסתיים בפאב עם שתייה.... אין פה ערב שלא מסתיים עם סוג מסוים של שתייה ואלכוהול.
תמונות מחיפוש המטמון ניתן לראות כאן.
עכשיו סוף שבוע, אני מנסה לנצל את הזמן כדי לסגור ארגונים אחרונים ולהסגר על השבוע הקרוב שאמור להתחיל ולהיות הרבה יותר אינטנסיבי.
תבלו
אלעד

עוד קצת רשמים – בעיקר על שתייה, מינגלינג וברביקיו

Photo by James Cridland

לא יאמן אבל עברו כבר שלושה ימים. אם אני יכול לסכם את הימים האלו – בעיקר שתייה, מינגילינג וברביקיו. שזה בעיקרון לא דבר רע... אבל... מי שמכיר אותי יודע שאלו לא הדברים שאני מצטיין בהם. ביום שני הבא מתחילים ממש ללמוד (מעין שלושה שבועות כללים על ניהול) ואחרי זה מתחילים את הטירוף.
מה שכן, לאט לאט אני מכיר יותר ויותר אנשים (יש בערך 65 בתוכנית) וזה נחמד מאוד. כמו שכתבתי לפני יומיים, הם באים מכל כך הרבה מקומות (ארה"ב, הודו, ארגנטינה, צרפת, גרמניה, אוסטרליה, מלזיה, סינגפור, יפן, סרי לנקה, הולנד, דרום אפריקה ועוד ועוד) ומכל כך הרבה דיסציפלינות (רואי חשבון, מהנדסים, ייעוץ עסקי, עצמאיים, מנהלי פרויקטים ציבוריים, אנשי שיווק, אמנים ועוד ועוד) שזה מרתק. עם כל הגיוון, אני היחיד שמגיע מרקע משפטי... וכולם מגיבים לזה בצורה מעוררת השראה. הם מאוד מרוצים מזה משום מה.
כמובן, שאני לא יכול להיות מרוצה. כזה אני. החנון שבי היה רוצה שהשבוע הזה יכיל הרבה יותר פעילויות יותר מובנות ומתוכננות, אבל כרגע אני משאיר את הרגשות האלו בפנים ומנסה ליהנות מהחוויה... אני אתן למפלצת שבי לישון עוד קצת לפני שאני אתחיל פה לשלוף טכניקות משוב מתקדמות.
במקביל, אני מתחיל להכיר את האוניברסיטה, את מרחקי וזמני ההליכה (בערך 20 דקות להגיע לכיתה) והיום אפילו ביררתי לגבי מכון כושר (אופטימיות עוד לא הרגה אף אחד) ודאגתי לסידורים בבנק. אני מקווה שבסוף השבוע אצליח להשלים את רשימת הדברים הקטנים שחסרים לי בדירה. אני מנסה לקנות פח כבר איזה שבוע וחצי, אבל כל פעם, נראה לי מוזר להתחיל להסתובב עם פח בקניון ואחרי זה באוטובוס בדרך הביתה... למה לא מוכרים פחים מתקפלים :)...

אלעד

היום הראשון

טוב. זה הגיע. חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן (ראו את הרשומה הראשונה בבלוג הזה). חשבתי על זה. ציפיתי לזה. והיום זה קרה. התחיל תואר ה- MBA שלי. שאתה בונה ציפיות במשך חצי שנה, קשה לעמוד בהם, לא משנה כמה טובה החוויה. לעומת משך הזמן שחיכיתי, החוויה הייתה קצת מאכזבת. אבל צריך לשים הכול בפרופורציה.
אין ספק שהיום לווה במוטיב אחד מרכזי – המון אנשים חדשים. עכשיו, זה לא משהו שחוויתי פעם ראשונה. בתחילת קורסים בצבא, בתחילת הלימודים לתואר הראשון, אפילו בימים הראשונים במשרד. אבל שאתה מתחיל תואר כזה במדינה זרה, שכ- 60% מהסטודנטים באים מכ- 30 מדינות, זה בכל זאת, שונה לחלוטין. ולאנשים החדשים, יש המון שמות במגוון רחב מאוד. את רובם, אני לא מסוגל אפילו לבטא. חלקם הפתיעו אותי (בחורה מיפן שקוראים לה מאיה... ומסתבר שזה שם מאוד נפוץ שם). חלקם, אנשים שלא בטוח שהייתי יכול לפגוש (אנשים ממלזיה...). חוויה תרבותית שאני בטוח שתלווה אותי לאורך התואר. איזה כיף.
מלבד לסידורים כללים, היום הזה ייוחד למעין סדנה מקדימה על יכולות הדרכה ופרזנטציה. אחרי כמה משחקי היכרות (Hello, my name is David, hello my Name is Uuuniiimim) כל אחד היה צריך לעלות על הבמה ולהציג מישהו אחר. אחרי זה היה תרגיל שבו כל אחד היה צריך לעלות ולדבר במשך כדקה על תכונה חשובה למנהיג שהוא חושב שיש לו (תרגיל שגרם לי לחשוב קצת ולכתוב את הרשומה הזאת, בבלוג הלועזי שלי).
מצד אחד, יכולת פרזנטציה זה הצד החזק שלי. מצד שני, קרה לי משהו שלא קרה לי הרבה זמן. הייתי מאוד מאוד לחוץ. ברמה של ברכיים רועדות. לא כביטוי, בפועל. עכשיו, יש לי די הרבה ניסיון של לדבר מול קהל ואני תמיד מתרגש (וזה טוב), אבל היום זה היה ברמות אחרות. אני לא יודע אם זה הקהל הזה (רושם ראשוני מאוד חשוב) או העובדה שהייתי צריך לדבר באנגלית, אבל ממש פחדתי. לשמחתי, אחרי שני המקרים, ניגשו אליי אנשים ואמרו לי כמה שהם נהנו וכמה שהקטעים שלי היו הטובים ביותר (רגע עצירה לטפיחה עצמית על השכם... זהו). אז לא ראו שהתרגשתי. ועשיתי רושם ראשוני רציני.
הנושא של ישראל עלה גם היום כמה פעמים (הבחור שהציג אותי התחיל מזה שטוב שאני כאן כי במדינה שלי כרגע מתעופפים טילים... נהדר!). אבל כולם מאוד מבינים וכרגע לא נתקלתי בעוינות בכלל. עד כמה שידוע לי, אין אף אחד אחר ממדינות לא ידידותיות בסביבה. מה שכן, הופתעתי לגלות ישראלית נוספת במסלול. לא לגמרי, כי היא כבר גרה 14 שנים בסידני, אבל בכל זאת, קצת עברית לא מזיקה.
אני חושב שזה מספיק להיום. אני עייף מת (ורק 9 בערב). אני מקווה שאצליח לעדכן בימים הקרובים בקצב סביר.
תבלו
אלעד

שפה אפשר ללמד, לשוחח אפשר רק ללמוד

Photo by jetheriot

ביום שני בשמחה רבה אני מתחיל באופן רשמי את התואר. מאז חודש אוגוסט, מהרגע שהחלטתי לנסוע ללמוד באוסטרליה החיים שלי די עצרו במקום. לא שלא הייתי יצירתי או עסוק. בכל זאת, כתבתי ספר אלקטרוני, כתבתי הרבה כאן בבלוג (לפני כמה ימים עברתי את הרשומה המאה – כבוד!), אבל בכל זאת... ההרגשה הייתה של ציפייה. והנה זה מגיע.
היום, זכיתי להקדמה קטנה. במשך החודשים האחרונים התקבצה קבוצה של כ- 20 אנשים מהתואר המתקרב ב- FACEBOOK, במסגרתה יצרנו קשרים, כל אחד הציג את עצמו, חולקו טיפים ועוד. זה היה נחמד. היום, נפגשנו, כ- 15 אנשים מתוך הקבוצה הזאת. כיוון שכל הכיתה אמורה להיות בערך 60 אנשים, זה כמות די גדולה ומייצגת. יותר מזה, זה כמות גדולה של אנשים לפגוש בפעם ראשונה.
אני לא אדם של SMALL TALK אבל ברור לי שחלק גדול מהעניין כאן יהיה יצירת קשרים, שיחות עם אנשים והחיבור לאנשים בתואר. אין לי ספק שאחת המטרות שלי היא לשפר את האנגלית שלי. בחודש האחרון שהייתי כאן, לא יצא לי לדבר יותר מידי. פה ושם בחנויות, קצת התכתבויות עם כל מיני אנשים וגורמים, אבל כמעט ולא שיחה ממשית.
היום, כמה דקות לתוך המפגש זה השתנה. וכמובן, ברוח הימים, הנושא הראשון שאנשים הציגו לי, זה מה דעתי על המצב בישראל. עכשיו, כולנו יודעים שהמצב מסובך יותר מהיכולת שלנו להסביר. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני מזמן לא ניהלתי דיון פוליטי בעל פה. לעשות את זה, באנגלית, לאנשים חדשים, לא ישראלים, זה לא קל בכלל. אני חושב שסך הכל הצלחתי לא רע, אבל עדיין, אני מרגיש את עצמי נתקע מפעם לפעם או משתמש במילה שאני יודע שהיא לא המדוייקת. ללא ספק היה אתגר היום. אני שמח.
זה גרם לי להזכר במשהו שקראתי לא מזמן, אני לא זוכר איפה. הכותב טען שכל הדרך שבה מלמדים שפות אינה נכונה. הטענה העיקרית שלו הייתה ששפה אפשר ללמד, אבל אי אפשר ללמד שיחה (או אולי יותר נכון להגיד – לשוחח), את זה אפשר רק ללמוד – You can teach a language but you cannot teach conversation. היום חוויתי את זה על בשרי. התהליך הלימוד והחוויה האמיתית התחילו.
שבוע נפלא
אלעד

פיקוח

Photo by dannysullivan

קראתי אתמול את ההסבר הזה (בשני חלקים – 1, 2) על המשבר הכלכלי בארה"ב. אחד מהמעניינים שקראתי. בגדול, התיזה העולה מההסבר היא שחלק גדול מהמשבר הוא תוצאה ממנגנוני פיקוח כושלים, שלא רק שלא היו מוכשרים להתמודד עם וול-סטריט, אלא שכמו בוול-סטריט, חשבו על הטווח הקצר של עצמם, במקום על הטווח הארוך.

כמה מחשבות:
אני חושב שתהליכי ההפרטה של השנים האחרונות יצרו בעיה מעניינת חדשה. מנגנוני פיקוח. במדינת ישראל (וכמו שרואים מהכתבה, גם בארה"ב), חווינו מעבר מרשים וחשוב לשוקים ומשקים פרטיים. המעבר הזה, לפחות לדעתי, הביא הרבה ברכות. הבעיה היא שלא נעשה מעבר מקביל ופיתוח מתאים ושווה של מנגנוני הפיקוח.
התפיסה אמרה תמיד שככל שהממשלה תפריט יותר חלקים ותפסיק לשלוט בגורמים שונים במשק, אז הגודל של הממשלה יקטן והיעילות תעלה. אני חושב שזה נכון, אבל חלקית. ככל שיש יותר גורמים פרטיים, הפיקוח עליהם הופך להיות חשוב יותר ולכן, הממשלה "מאבדת" עובדים בחלקים שהופרטו, אבל "מרוויחה" (או צריכה להרוויח) במנגנוני הפיקוח שצריכים לגדול. לא בטוח שההקטנה של המנגנון הממשלתי, שתמיד נתפסה כאחת המטרות של תהליכי ההפרטה, הינה מטרה נכונה, ראויה או אפשרית.
הבעיה היא שאני לא בטוח שהפיתוח של המשקים הפרטיים וגופי הפיקוח נעשו בקורלציה. זה לא רק בגודל, ברגע שהשוק הפרטי עושה את מה שהוא עושה ומפתח את השוק, הפיקוח נהייה חשוב יותר ומסובך יותר (כמו שמוכיחה הכתבה). לכן, האיכות של האנשים שמגיעים לפיקוח צריכה להיות גבוה הרבה יותר. אם פעם הממשלה הפעילה את המנגנונים שהופרטו עם איכות אנשים מסוימת, הפיקוח כיום דרוש הון אנושי ברמה גבוהה הרבה יותר. תראו בכתבה, ראש מחלקת האכיפה בתחום ניירות הערך בארה"ב, לא היה מסוגל להבין (מבחינה כלכלית ומתמטית) את המנגנונים שבהם השתמשו בנקי ההשקעות הגדולים. אם המפקח לא מבין את מה שהוא מפקח עליו, התוצאה ברורה מעליה.
הבעיה היא כמובן, שככל שהמשק הפרטי חזק יותר ומשמעותי יותר לגופים הממשלתיים קשה למשוך את האנשים האיכותיים שבאמת מבינים את המשק ויכולים להפעיל פיקוח איכותי.
אני זוכר שקראתי ראיון פרישה של יו"ר רשות ניירות ערך הקודם, משה טרי. שאלו אותו אם הוא לא מרגיש שעכשיו שהוא יוצא לשוק הפרטי, שהגורמים במשק "ינקמו" בו על המהלכים שהוא הוביל. התשובה שלו הרשימה אותי (ציטוט מהזיכרון): "דאגתי לעצמי ולמשפחתי לפני שלקחתי את התפקיד כדי שאני אדע שאף אחד לא יכול להשפיע עליי מלבד טובת התפקיד עצמו ושלא אצטרך לדאוג לאחר שאעזוב את התפקיד". אני לא סגור מה טרי עושה היום, אבל אני לא דואג לו. אבל הבעיה של מעבר מהמשק הציבורי של פיקוח למשק הפרטי שקיימת על פי הכתבה בארה"ב ,ואנחנו יודעים שהיא קיימת גם בישראל, דורשת פתרונות יצירתיים. צריך ליצור תמריץ אחר לאנשי הפיקוח, או לפחות לשנות את המשוואה על פיה הם דואגים לתפקיד הבא שלהם.
אין לי כמובן פתרונות קסם, אבל אני חושב, שכדאי לממשלה להתחיל לחשוב על שדרוג תהליכי הפיקוח ועל מסלולים ותוכניות שימשכו אנשים איכותיים, במצבו של טרי, אנשים "לא משוחדים", לתפקידי הפיקוח. אני חושב שתהליכים אלו יהיו תהליכי היסוד בהבטחת הצלחתו של המשק הפרטי בישראל ופיתוח הכלכלה. אני מניח שידידנו מעבר לים יעברו תהליכים דומים. לאור האירועים האחרונים, אנחנו יודעים שלא הכול צריך להעתיק מהם. אבל בטח אפשר להסתכל, להשוות וללמוד מטעויות כדי שלא נחזור עליהן בעצמנו.
אלעד

הפחד מן הפשרה – או מה אפשר ללמוד מויקי ומקריסטינה

לפני קצת יותר משבוע (עוד לפני הנסיעה שלי צפונה). ראיתי בקולנוע את "ויקי קריסטינה ברצלונה". אני מאוד אוהב את הסרטים המאוחרים של וודי אלן והסרט הזה לא היה חריג. הפוסט הזה, שהתבשל לי בראש כבר כמה ימים, הוא תוצאה של הצפייה בסרט, אבל הוא מכיל ספויילרים, אז מי שלא ראה ומתכוון לראות (כדאי לכם) מוזמן לשמור את הפוסט ולקרוא אותו לאחר צפייה.

במשך כמה ימים ניסתי לפצח מה כל כך אהבתי בסרט. יש את הדברים הברורים מעליהם, אני מאוד אוהב סרטים שיש בהo קריין (אהבה מוזרה, אני יודע, אבל עדיין). כמובן שהסקסיות של חלק מהדמויות לא הזיקה להנאה. אבל אני חושב שהסיבה שכל כך נהניתי מהסרט היא בגלל שהוא הציג מאבק פנימי שאני מאוד מתחבר אליו.
אני חושב שאני במקום מסוים כמו ויקי. אני מחפש שגרה. אני מחפש את הבטוח. אני מחפש את הסדר ואת הנכון בחיים. יש לי תמונה של מה שאני רוצה (פחות או יותר) ואני שואף להגיע אליה. יחד עם זאת, באותו זמן, כמו ויקי, באיזשהו מקום, אני רוצה להיות קריסטינה. משוחרר, חי את החיים ואת הרגע, מנצל הזדמנויות, לא דואג יותר מידי לגבי העתיד, תמונה חיה של תשוקה.
אני זוכר שכילד היה לי חבר מאוד טוב שמייצג עבורי את קריסטינה. חי את הרגע, מוכשר, מוזיקאי, שמצליח תמיד לאלתר ולשלוט בכל רגע. במקום מסוים קינאתי בו. לא הקנאה הרעה, אלא קנאה טבעית של "הדשא של השכן ירוק יותר". היה לנו שיחות ארוכות ואני זוכר איך הופתעתי שבשיחה אחת הוא גילה לי שהוא מקנא בי. כן. הוא, שמבחינתי היה הרבה מהדברים שאני רציתי להיות, רצה להיות כמוני, מסודר, מחושב, מאורגן, חלק מהדברים שהפריעו לי. זה גרם לי להבין, מה שהיום אני מרגיש שאני יודע יותר טוב, שצריך לזרום עם מה שיש לך ולהפיק מזה את הטוב ביותר. אנחנו לא שולטים בקלפים שחולקו לנו, רק בדרך שבה שאנחנו משחקים איתם.
ועדיין, יש רגשות אנושיים שלא תמיד אפשר לשלוט בהם. אני חושב שאחד מהם זה הרצון להיות מה שאתה לא. אני לא חושב שיש הרבה אנשים שבאמת ובתמים יגידו שאין שום דבר – תכונת אופי, משהו במראה, רקע תרבותי – שהם לא היו רוצים לשנות. יחד עם זאת, אני חושב שאסור לתת להרגשה הזאת להשתלט עליך. יש ימים שזה יותר קשה לי. יש ימים (והם הולכים ונהיים רבים יותר) שאני בסה"כ מרוצה. אני מנסה כל יום להודות על מה שיש לי (ויש המון). אני חושב שבסך הכול, מצאתי בחיים כמה עקרונות שעושים לי טוב.
ועדיין... עמוק בתוכי, קיים הפחד הזה מהויתור. מללכת על הבטוח, המסודר והמאורגן בחיים. בתוכנית של יאיר לפיד הוא תמיד היה שואל בשאלון: "מה הפחד הכי גדול שלך?". חשבתי על השאלה הזו הרבה פעמים. אני חושב שהפחד הגדול ביותר שלי הוא להיות במקום שהוא לא המקסימום. להתפשר. בחיים, באהבה, בעבודה. זה פיתוי גדול, אבל הוא מסוכן ואני מפחד למצוא את עצמי פתאום חי את הפשרה.
אולי זו גם הסיבה שלא אהבתי את הסוף של הסרט. בגלל שהוא מייצג פשרה. כל דמות עם הפשרה והקשיים שהדרך שהיא בחרה מייצגת. אני לא בטוח שויקי (או אני) הייתה הופכת להיות מאושרת יותר, אם הבחירה שלה הייתה שונה. זאת אומרת, לא בטוח שלא להתפשר היא דרך הרבה יותר טובה מלהתפשר במקרים כאלה, כיוון שהיא מובילה לאי וודאות ואי וודאות יכולה להוביל לטוב ולרע. אי אפשר אף פעם להיות בטוחים. אבל הפשרה בטוח משאירה איזה טעם מוזר (גם אם לאו דווקא רע) בפה.
אלעד

באמת, יש פה המון מקום!

אחת מהמטרות של ההגעה המוקדמת שלי לאוסטרליה זה לטייל. אכן, טיילתי הרבה בסידני וקצת בסביבה, אבל עדיין, לטייל באמת, לפחות לי, זה קצת קשה לבד. לשמחתי, ידידיי הטובים ליבי וקרן, קפצו לעזרתי והגיעו לטיול באוסטרליה ובניו-זילנד, מה שנתן לי את הדחיפה שהייתי צריך.קפצתי על העגלה והצטרפתי אליהם לטיול של 5 ימים מצפון לסידני עד לבריסבן.

היו 5 ימים מדהימים, בהם נסענו בין יערות גשם, איקליפטוסים, אזורי גפנים ויקבים, המון חיות ונוף מדהים. שוב, כמו בפעמים קודמות, תקף אותי הירוק מכל עבר והגודל והעוצמה של הטבע.

בנוסף, הפעם, כיוון שיצא לי לגמוע מרחקים, גם הבנתי כמה המדינה הזאת ריקה יחסית לאזור הצפוף מידי שלנו. נוכח האירועים בארץ בימים אלו, ממש מתחשק לי להתחיל תנועה שתעביר את כל תושבי המדינה לאיזה פארק לאומי כאן. אני מבטיח שקט, המון ירוק, פטור מטילים ושאפילו האוסטרלים לא ישימו לב שהגענו. אפשר אפילו לבנות את תל אביב מחדש, הפעם – עם חנייה.

אבל ברצינות, שאתה רואה את המרחבים שקיימים במדינות כאלה, את מבין כמה קטנוניים ולא הגיוניים הויכוחים שלנו על פיסות אדמה.

עוד פחות משבוע לתחילת הלימודים. עדכונים נוספים ותמונות, בכפוף לקשיי האינטרנט שלי, בקרוב...

שיהיה לכולם שבוע נפלא
אלעד