חוף הים

היום היה לי את אחד הימים הטובים והמהנים ביותר שהיו לי עד עכשיו. סוף סוף לאחר כמה ימים שהיה מעונן מאוד, היה היום יום שמש שוטף יפיפה. היה גם יום ראשון מה שאומר שרוב הדברים הרגילים סגורים. נוכח האמור לעיל, החלטתי ללכת לחוף הים. ואכן הלכתי. נראה לי שהלכתי היום איזה 20 ק"מ. על הטיילת בן COGGEE BEACH ל- BONDI BEACH (בערך כ- 7 ק"מ) פשוט כיף. חופים מדהימים, המון דשא ובכלל המון ירוק. הרגשה טובה שממלאת אותך באנרגיה.
זהו. אין תחכום היום.

שבוע נפלא!

אלעד

למידה

0. מהמקום שבו אני גר יש מספר קווי אוטובוסים למרכז העיר. המספר של האוטובוס שבדרך כלל אני לוקח הוא 392 (אירוני, לא? האם המספר הזה רודף אחריי???). בכל מקרה, היום ניסיתי לקחת אוטובוס אחר. אני נוסע שמח וטוב לב ועוקב אחרי המפה מרוצה מכך שהוא נוסע במסלול חדש ואני לומד להכיר חלקים נוספים של העיר. רק מה מתברר, לקחתי אוטובוס לא נכון (חשבתי שאני לקוח 399, אבל לקחתי 393). שהוא הסתובב והתחיל לנסוע לכיוון הלא נכון הייתי צריך לחשוד. לא חשדתי. למה הוא עשה לי משהו? שכל הנוסעים ירדו ורק אני נשארתי (והנהג לא שם לב) לא חשדתי. שהוא התחיל לעשן, פה חשדתי. כאשר קמתי נראה לי שהבהלתי אותו. זה לקח לי קצת זמן להבין אז הוא נסע די רחוק (אולי נסע הביתה או משהו...). בכל מקרה, אומרים שלומדים ברגליים. הלכתי די הרבה ברגל בדרך חזרה. עכשיו אני יודע לאן הוא נוסע ויודע שכאשר כל שאר הנוסעים יורדים, זה סימן לא טוב. לפחות למדתי להכיר חלקים חדשים של העיר :).

1. יש אינסטינקטים שאנחנו מפתחים לאורך השנים. זה כבר חלק כל כך מהותי מאיתנו שאנחנו אפילו לא שמים לב. אחד הדברים האלה זה האינסטינקט שגורמים לנו לפתח מגיל קטן של להסתכל בכביש לפני שחוצים (כן כן, דובי דוברמן דוקטור לחוקי תנועה). אבל כאן, האינסטינקטים שלי כל הזמן מתעים אותי. עכשיו זה כבר קרה לי שביקרתי בעבר באחת מהמדינות המוזרות האלו שבהם נוהגים בצד השני, אבל הפעם, אני כאן למשך זמן ארוך ואני הולך המון ובעיר ופתאום זה נהייה משמעותי. אני מנסה לחנך את עצמי מחדש להסתכל לכיוון הנכון, אבל ההתניות הקיימות שלי מנצחות אותי. אני מרגיש כמו בניסוי ענק של פבלוב. מנסה להכחיד את ההתניות הקיימות. רק חסר שאני אתחיל לרייר כל פעם שאני חוצה את הכביש. גם ככה אני תמיד רעב והדיאטה שלי פה לא ממש מרשימה. מזל לפחות שיש שילוט על הכביש שמזכיר לך מידי פעם ומונע תאונות מצערות... :).

2. זה מדהים איך יש בתרבויות אחרות, אפילו כאלו שדומות מאוד לשלנו, מנהגים קטנים שונים. שאתה מסתובב במחשבה של למידה, אתה פתאום שם לב לזה. על האוטובוס, יש שני מכשירים להכנסת הכרטיסים שקונים מראש לנסיעה. אחד ליד הנהג ואחד טיפה יותר קדימה. למה יש שניים? איך קובעים לאיזה אתה מכניס את הכרטיס? זה מצחיק אותי להסתכל על הנהג וללכת קדימה לתוך האוטובוס. עוד דבר, בהרבה מהמסעדות ובתי הקפה ראיתי שעל השולחנות יש מספרים וחשבתי לעצמי – "היי, מה? המלצרים כאן לא יכולים לזכור את המספר של השולחנות בעל פה?". טוב, היום התברר לי. בסוף הארוחה אתה פשוט הולך לקופה ואומר (כן, אומר!): "אני משולחן 6". מצחיק. טוב, הייתם צריכים להיות שם :).

תבלו... אני מנסה.

אלעד

יום נוסף

אני מניח שבימים הקרובים אני אפסיק לתאר כל יום בפני עצמו. בינתיים, זה מרגיש לי נכון.
היום, ניסתי לעמוד במטרות שהצבתי לעצמי אתמול. לכן, גם ביליתי את הבוקר בקריאה של הספר "ככה זה נדבק" שקנו לי כמה חברים טובים לנסיעה. קראתי אותו בקריאה מהירה, אז גמרתי אותו היום. כתבתי על זה בבלוג השני שלי. בנוסף, המשכתי לטייל. היום הייתי במוזיאון שנקרא Powerhouse museum. תערוכות על טכנולוגיה, תחבורה חלל ועוד. מעניין. שאני רואה דברים כאלה אני מבין שטוב שלא נהיית מדען או משהו בסגנון. אבל כל כך חשוב מידי פעם להסתכל מהצד על הידע האנושי, איך הוא התפתח וכמה התקדמנו בעשרות השנים האחרונות. חוץ מזה, מוזיאונים, לדעתי, זה מקום שצריך ללכת אליו לבד. אתה יכול להתקדם בקצב שלך, להתעכב על הדברים שמעניינים אותך וליהנות לאט מהם.
בנוסף, המשכתי להסתובב היום בעיר וללמוד אותה ואת מערכת האוטובוסים והרחובות. ממש שימח אותי לגלות שאני מתחיל לזהות רחובות, אזורים ודרכי תנועה. זה ממש חשוב לי להרגיש בטוח (לא במובן הביטחוני, אלא במובן ההחלטי) לפני שהלימודים מתחילים.
כל המהדורות טלוויזיה והאינטרנט הבטיחו היום סופות רעמים וגשמים. היה יום שמש מדהים. ככה זה, לך תקנה מהאינטרנט. נראה לי שהגשם יגיע מחר. אולי אני אעשה מחר יום בלי להסתובב. היבלות ברגליים שלי יודו לי, זה בטוח.
עוד דיווחים מחר.

אלעד

התרשמות ראשונה

אז היום יצאתי לטייל קצת ברחובות סידני. כיוון שהחלטתי שהדרך הכי טובה להכיר את הסביבה היא ללכת בפועל, ברגל, הלכתי היום כמות אדירה של קילומטרים (ממש כואבות לי הרגליים!!).
החלטתי שאני רוצה יום אחד רק להסתובב ברחובות, מבלי לראות משהו ספציפי. להתחיל להכיר את העיר, את האזורים השונים, את ה"מוזיקה" של העיר.
גם לא צילמתי יותר מידי תמונות (אני מרגיש קצת מוזר לצלם סתם מקומות בלי תמונה שלי). בכל זאת, הייתי חייב הוכחה, אז התמונה למעלה באה להוכיח...
כמה דברים עוררו את מחשבותיי (מוזר, אבל זה אני...):

1. אני מחפש לקנות טלפון סלולארי. אני חושב שאם הייתי בתל אביב, הייתי נתקל באין סוף פרסומות ומוצא מקום לקנות אחד די בקלות. ביום שלם שבו הסתובבתי בפרפרים, אזורי עסקים ואפילו בקניון אחד, ראיתי רק פרסומת אחת לטלפונים סלולאריים וחנות אחת שממש מכרה אותם. מוזר או שככה זה צריך להיות?
2. בזמן ההליכה היום ראיתי עובד שמנקה את החלונות של אחד מתחנות האוטובוס. שחשבתי על זה הגעתי למסקנה שמעולם לא ראיתי מחזה כזה אף פעם בישראל. מישהו מנקה את תחנות האוטובוס בישראל? לא שבמיוחד נקי כאן. אני יודע על אנשים שהיו בחלק מהמדינות במזרח, שמספרים על ניקיון כפייתי. אני לא חושב שסידני נקייה יותר מתל אביב (אם כי יש ושי אזורים), אבל עדיין, עצם הניקיון של שטח ציבורי כמו תחנת אוטובוס גרם לי לחשוב על זה.
3. אם כבר תחנות אוטובוס, עקב מקום מגוריי, שמרחוק קצת מאזורי הרכבות, אני כנראה אסע הרבה באוטובוסים. לא יודע אם זה רק התרשמות ראשונית שמהולה בג'ט לג, אבל מערכת האוטובוסים כאן נראית ומרגישה מאוד יעילה (אם כי מאוד מסובכת. לקח לי המון זמן להבין איך זה בידיוק עובד ואני מודה שעדיין לא הבנתי את זה לחלוטין). ניסיתי לחשוב למה זה מרגיש ככה. גם בארץ (לפחות בגוש דן) יש הרבה אוטובוסים והם מגיעים לכל מקום. גם בארץ יש מסלולים מיוחדים לאוטובוסים (למרות שכאן הם רבים מאוד). קשה לי להחליט בעניין הזה. אני חושב (וזה רק ככה השערות ראשונות) שאחד מהדברים זה מבחר רב של אמצעי תחבורה – רכבות (מכמה סוגים), ספינות נוסעים, אוטובוסים, מוניות ועוד. ברגע שיש שילוב רציני של אמצעים רבים, שמכסים אזורים רבים, זה מגביר את היעילות ואת ההרגשה שאתה באמת יכול להגיע ממקום למקום בקלות יחסית. אולי זה רק העובדה שבתל אביב די התרגלתי לאוטו. בכל מקרה, גם כאן בבוקר יש דיווחים על פקקים...
4. דבר אחרון, הייתי היום בגשר נמל סידני המפורסם. הגשר נפתח לתנועה בשנת 1932. לפני הקמת מדינת ישראל. ככל הנראה לפני שמכוניות היו באמת משהו נפוץ... כמה העולם השתנה מאז 1932 ועדיין הגשר קיים... גורם לך לחשוב.

זהו, ממחר נתחיל להיות תייר קצת יותר רציני. אולי נלך לבקר באיזה מוזיאון...

אלעד

הגעתי

טוב,
הגעתי.
בערך 20 שעות טיסה + עוד כמה שעות בשדות תעופה מאחוריי ונחתתי בסידני. כולם שאלו אותי במשך כל השבוע האחרון אם אני מתרגש. התשובה שלי הייתה שלא, שאני מרגיש יותר הרגשה לא ברורה שקשה להגדיר אותה. חשבתי שההתרגשות תבוא בטיסה או אחרי הנחיתה. בינתיים כלום. כמו שאני מכיר את עצמי, ההתרגשות שלי תבוא כאשר יתחילו הלימודים ב- 12 בינואר.

עד אז, מה עושים? שאלה טובה. את התקופה הקרובה אני מתכוון לנצל לארבע מטרות עיקריות:

1. סידורים והיכרות עם הסביבה. אני יכול לספר לכם שזה בעיקר מה שעשיתי היום. פתיחת חשבון בנק (זה לא יאומן איך בכל מקום בעולם, בנק תמיד יהיה בנק. על הדברים הקטנים והמעצבנים שלו). איתור מקום המגורים. הליכה במסלול לאוניברסיטה ואיתור מיקומה. לימוד של איך לכל הרוחות עובדים האוטובוסים כאן. וכו'. זה נראה קצת מוזר שנסעתי עד לכאן כדאי לעשות את כל זה. אבל אני מרגיש שזה ממש חשוב להגיע ללימודים בתחילת ינואר שכל העניינים הללו מאחוריי.
2. טיול. אני רוצה לטייל קצת בסידני ובסביבה. עוד לא ברור איפה בדיוק וכמה אני אעשה. אני יודע על זוג חברים אחד שיגיע לכאן בעוד כמה ימים לשלושה ימים ועל עוד מישהי שאולי תגיעי לכאן בקרוב. ככה, שאני אשמור חלק מהדברים המסורתיים יותר לאז. אני מנסה לחפש דברים ייחודיים שאפשר לעשות ולראות בינתיים. עדכונים בקרוב.
3. הירגעות. כן, אני יודע שבחודשים האחרונים זה בעיקר מה שעשיתי, אבל כאן אני יכול לעשות את זה מנותק לחלוטין. אמת, לא ממש הייתי צריך להגיע עד לכאן בשביל זה, אבל אני חושב שזה חשוב לעשות את זה כאן. בשבילי הירגעות, זה בעיקר שקט וקריאת ספרים. עוד לא ברור לי בדיוק איך זה יתבצע.
4. הכרת חבריי לספסל הלימודים. בשבועות הקרובים אמורים להתחיל לטפטף לכאן עוד ועוד סטודנטים שעומדים ללמוד איתי. אם כמה מהם כבר יצרתי קשר וקבענו להפגש עוד לפני שהלימודים מתחילים.

זהו בינתיים. אני ממש עייף (מנסה לא לישון כדי ללכת לישון בשעה הרגילה לאפס לעצמי את השעון).

אלעד

זהו, נוסעים

Photo by mcpig

סיפרתי לפני כמה ימים על כך שאני קורא את ספרו הנהדר של דויד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה". לשמחתי, הצלחתי לסיים את הספר המצוין הזה לפני הנסיעה. במהלך הקריאה, שוב נתקלתי בשני משפטים חזק שתפסו אותי. אני לא יודע מה יקרה, אבל התוכנית שלי היא לחיות את חיי כאן בישראל. התקופה הקרובה, היא מבחינתי תקופת ביניים, חשובה, משמעותית, שאני בטוח שתשנה ותבגר אותי, אבל עדיין תקופה. את עתידי אני רואה כאן.
ואלה המשפטים:

"לא יודע, יש לי הרגשה, אולי אני טועה, שהאמריקאי או הצרפתי לא צריכים להאמין כל הזמן כדי שאמריקה תהיה. או צרפת או אנגליה.
אני לא מבינה אותך.
אלא ארצות שקיימות גם בלי שיצטרכו לרצות שהן יתקיימו..."

"או-קיי, זה נורא יפה לומר, אם תרצו אין זו אגדה, אבל מה אם מישהו מפסיק לרצות? או אם כבר אין כוח לרצות?
לרצות מה?
לרצות לא להיות אגדה".

הפעם אין הסברים. כל אחד, ייתן למשפטים הללו ולהקשר שהבאתי אותם כאן, את הפרשנות שלו.

נתראה בקרוב.

אלעד

נ.ב.

את הפוסט הזה אני כותב מנמל התעופה בן גוריון. תאמינו לי, האינטרנט הזה, זה משהו בלתי יאמן:

סיכום תקופה

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה (ואחריי) יודע שמחר אני נוסע לאוסטרליה להתחיל לימודי MBA (תואר שני במנהל עסקים) בסידני. בחודש אוגוסט האחרון קיבלתי הודעה על קבלתי לתוכנית של AGSM ומאז התחלתי בהכנות לקראת הנסיעה.
למעשה, החל מחודש אוגוסט, היו לי כארבעה חודשים שבהם כמעט כל מה שהיה מוטל עליי זה להתכונן לנסיעה. כיוון שאני אדם שידוע ביעילות שלו, זה השאיר לי הרבה זמן פנוי. לבלות אני לא ממש יודע, אז הקדשתי את הזמן שנוצר להרבה קריאה שעל חלקה גם סיפרתי פה בבלוג. אבל מעבר לכך, הקדשתי הרבה זמן גם לחשיבה ולכתיבה.
מצאתי את עצמי יושב וחושב על החיים שלי, על העתיד שלי, על מה השגתי עד עכשיו ועל מה אני רוצה להשיג. אני חושב שלא הרבה אנשים מקבלים הזדמנות טובה לשבת מספר חודשים ולנסות לעשות סיכום ביניים בגיל 30 של חייהם. ממש לשבת ולחשוב מה למדתי בכמעט שלושים השנים האחרונות. אני עשיתי את זה. אני מאוד ממליץ לכולם כי זה תהליך מאוד מהנה ומעצים.
על חלק מהמחשבות הללו כתבתי כאן בחודשים האחרונים. אבל על המחשבות העמוקות יותר, המחשבות שמסמכות את מה שלמדתי בחיים הללו ואת העקרונות שעל פיהן אני מנסה לחיות, סיפרתי, אבל לא באופן מסודר ומגובש.
יש מעט אנשים שיודעים כי הם עזרו לי, אבל בחודשים האחרונים עבדתי על ספר אלקטרוני – E-book, שבו אני מסכם את התובנות שלמדתי בחיים בכלל. עקב הייחוס המשפחתי שלי השתמשתי בכדורסל כעוגן לסיפורים ולהסברים. הוא כתוב באנגלית, כי זה משהו שאני רוצה לשתף את שאר העולם בו והוא נמצא בבלוג השני שלי, "the comparative advantage" להורדה, בחינם כמובן. אני אשמח אם תקראו אותו, תגיבו, תשתפו אותי בתגובות שלכם ותשלחו אותו לאנשים שאתם חושבים שהוא יעניין אותם. אני חושב שיצא משהו מעניין שלא רק חושף את התובנות העיקריות שלי על החיים, אלא גם חלק ניכר מתחומי העניין שלי, הידע שלי והניסיון שלי. עכשיו, מבחינתי, הספר האלקטרוני הזה הגשים את המטרה שלו, כי כתבתי אותו בשבילי, בשביל לסכם את המחשבות שלי. אם הוא יעניין עוד מישהו או יעזור לעוד מישהו, זה ישמח אותי מעבר לכל יכולת להסביר.
משהו אחד שחשוב לי להגיד. הקדשתי את הספר לסבי המנוח, ישראל גיל, בגלל שאני יודע כמה הוא אהב לקרוא את מה שאני כותב ולצערי לא יצא לו לקרוא את הדברים המשמעותיים יותר שכתבתי עד עתה בחיים.
הנה הקישור.
תיהנו
אלעד

פרצופה של המדינה

אתמול הלכתי בהזמנתו של חברי היקר רן, להופעה של תיסלם. ההופעה הייתה במסגרת כנס שנתי של אנוש, ארגון העוזר לאנשים המתמודדים עם מחלות ופגיעות נפש להתמודד בצורה טובה יותר ולהתשלב בחברה. בתחילת האירוע, שהונחה על ידי צופית גרנט, רואיינו מספר אנשים שעברו את החוויה הנוראית וכן חברים ובני משפחה שלהם. כמו כן הוצגו סרטים והסברים על פעילות העמותה. מעניין.
בכל מקרה, כפי שאתם מבינים, אנחנו באנו לראות את תיסלם כאשר עלות הכרטיס (אני הוזמנתי) היא תרומה לעמותה. על ההופעה הזאת רציתי לדבר.הייתה הופעה מדהימה!!! מלאת אנרגיה, כיפית, שמחה. פשוט כיף צרוף. איך שהתחילו להתנגן התווים הראשונים, הרגשתי משהו בגוף שלי משתחרר. הרגשתי תחושה של אנרגיה שמתפשטת בכל אבריי. יש משהו במוזיקה של תיסלם (ויש עוד כמה אמנים שעושים לי את זה) שפשוט מעוררים אותך. נוכח תגובות הקהל, אני מניח שאני לא היחיד שהרגיש ככה. באותם רגעים חשבתי לעצמי, האם כאשר הם כתבו את השירים, לפני 30 שנה, הם ידעו, עוד באותו רגע, שהם יוצרים משהו שישרוד שנות דור. ששלושים שנה אחרי, מבוגרים בני 70, ילדים בני 7 וכל מי שנמצא באמצע יהנו ממוזיקה שממשיכה להיות עכשיות ורלוונטית. איך זה מרגיש ליצור משהו שהוא כל כך משמעותי ומצליח להחזיק כל כך הרבה זמן?
בכל מקרה, רואים על החבורה שהם מאושרים לשיר ולהיות ביחד. דני בסן, שהקול המדהים שלו מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש (איך הוא לא הצליח בקרירת סולו עם קול כזה?), נראה כאילו הוא לקח כמה כדורי אקסטה לפני ההופעה. הוא קיפץ ורק על הבמה כאילו הוא בן 16. החברה סביב גיל 50, למי שלא ידע.
אותי בעיקר מדהים, כל פעם שאני שומע אותו, השיר "פרצופה של המדינה". כל פעם שאתה שומע אותו, אתה מרגיש כאילו הוא נכתב על הזמנים הנוכחים. תקראו את מילות השיר, האם זה כל כך קשה להאמין שזה נכתב על אולמרט (ריח הסיגר, המלחמה וההתנהגות שאחריה, הקריאות בנאומים לאחדות העם שלא עומדות מאחוריהן כלום, בדרך שיקר וגנב וכו'...). יש טקטסטים, שנוגעים בצורה כל כך עמוקה במהות שלנו כאן, בחיים המשותפים שלנו במדינה הזאת, שאין להם מדבקת זמן או גיל.
אי אפשר לסיים את הקטע הזה מבלי להביא את המילים של השיר במלואם (מילים שנכתבו על ידי יאיר ניצני). שווה לקרוא ולהפנים. זו באמת פרצופה של המדינה.

הוא יצא בבוקרו של יום קיץ מתיש
נשק לאישה, חצה את הכביש,
מכונית מטופחת נהג מיומן
שועטים לבירה - יום חדש לעסקן הקטן.

מחייג בנסיעה - ענייני מפלגה
ודואג לחלקו בפרוסת העוגה.
השיחה קולחת, הובטחו לו דברים
כבר שנים שהוא לא מייצג בוחרים.

מסמכים לעיון תקציבים לפיתוח
ועשן הסיגר לחלון הפתוח
הוא אומר לחבר מפלגה "רגע גדליה
אולי תהיה השגריר באוסטרליה".

הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב
אז מה אם בדרך שיקר וגנב,
פניו משתקפים בחלון בפינה
הפרצוף שלו הוא
פרצופה של המדינה...

מסדרונות השררה וקומות בירוקרטיה.
תקציבים לישיבות על חשבון האינפלציה
הוא קיצץ בדקה שלושה מפעלים
וארבע מאות איש הפכו מובטלים.

מדרימים במכונית - וילונות כחלחלים
הוא קופץ לביקור, הורים שכולים
הוא שכח שהטיף בעד מלחמה
הפרצוף שלו הוא
פרצופה של המדינה.

הוא חשוב מקורב הוא יהיה ויהי מה.
זה הוא שיחליט אם תהיה מלחמה.
זה הוא שיקבע את חינוך ילדיך
הוא יקבע נהלים אתה תצא מכליך.

בלהט נואם לקהל מתרגש
אדמה גואלים במגל וחרמש
הצביעו נכון ואני מבקש..

תנו לי כח
תנו לצרוח
מה שבא לי
כי היתה לי
ארץ זבת חלב
נגנו עכשיו...

ואני לא מבין מה השתנה?
אם אני האידיוט היחיד במדינה,
שחרד למחר וחולם עלי זית
ורוצה להרגיש שכאן זה הבית?

מלטף את פנייך משקיף לחלון
ואת מחייכת מתוך החלום
אוהב שאת ככה ולא משתנה
החיוך שלך הוא
פרצופה של המדינה...

ממה אני בורח?

Photo by Hamed Saber

בימים אלו אני במסע נגד הזמן בניסיון לסיים את הספר החדש של דויד גרוסמן – "אשה בורחת מבשורה". למה במסע נגד הזמן? בגלל שהוא כבד וגדול (630 עמוד) ואני לא רוצה לקחת אותו איתי לאוסטרליה.
למי שעוד לא יצא לקרוא, אני מאוד ממליץ על הספר. אומנם אני רק באמצע שלו אבל אני מאוד נהנה ממנו. כל מי שאוהב משחקי מילים ושימוש עשיר בשפה (שני דברים שאני מאוד נהנה מהם בספרים) יתחבר לספר הזה מייד. בתקופה האחרונה אני לא קורא הרבה בעברית, בגלל שחומר הקריאה העיקרי שלי הוא לועזי והתרגום הרבה פעמים הורס אותו. לכן, מבחינתי, לקרוא ספר שכתוב היטב בעברית ועושה שימוש מרשים בשפה ובמקורות, הינו הנאה מיוחדת.
כמו שציינתי, אני עדיין באמצע הספר, אבל בכל זאת, היום קראתי משפט אחד שמאוד התחברתי אליו:

"... ככה זה , הבנאדם נפרד מעצמו עוד לפני שאחרים מתחילים להיפרד ממנו, מרכך לעצמו
את מה שתיכף יקרה לו ממילא"

ברגע אחד, קיבלתי הסבר מרשים להרגשה שאני מסתובב איתה בשבועיים שלושה האחרונים. חוסר ריכוז, חוסר ביטחון, חוסר הבנה. אני, כנראה התחלתי להיפרד מעצמי עוד לפני שאחרים נפרדים ממני.

אני מקווה שכמה שיותר אנשים יגיעו ביום שבת להפרד.

יום נפלא

אלעד

הקלות הבלתי נסבלת

Photo by JOE M500

היום נסעתי באוטובוס לתוך העיר. לפתע פקק. בפני עצמו, לא אירוע מפתיע במיוחד. ובכל זאת, פקק בשעה 12:00 בדרך נמיר זה לא דבר שבשגרה… לאט לאט התבררה התמונה – פיגוע כלשהו (הרבה משטרה, מכבי אש, אמבולנסים). האוטובוס הוסט ממסלולו הרגיל. מאוחר יותר גיליתי שהיה מדובר בחיסול של אלפרון.
מה שהדהים אותי זה התגובה של אנשי האוטובוס. הם כמעט ולא הגיבו. הייתה איזה אנחת עצבים/עייפות/מיאוס. אבל זהו. אנשים התבאסו על הזמן והתכנסו לתוך עצמם. ההתנהלות הזאת כל כך מעציבה אותי. אנחנו כל כך רגילים למוות אלים מסביבנו שהפסקנו להתרגש מזה. זה מתקבל בקלות.
אין לי ספק שמדובר, בין השאר, במנגנון הדחקה יעיל. מדובר בעיצוב התנהגותי של המצב החברתי-ביטחוני שלנו. לא בטוח שהיינו מתמודדים כראוי אם היינו מגיבים בצורה "רגילה". עדיין. זה עצוב. אומנם צריך להמשיך כרגיל. אבל אסור לשכוח, שהמצב הזה שבו אנחנו נמצאים, הוא לא המצב האופטימאלי. את המצב הזה צריך לשנות. אני עדיין עובד על איך בידיוק...

אלעד

מחשבות שהצטברו בימים האחרונים

Photo by Mac Babs - Bárbara Bessa.

שלום שלום.

לא כתבתי מספר ימים עקב שירות מילואים. מישהו צריך לעשות משהו בשביל המדינה, לא?

כמה הערות נוכח חזרתי:

1. אני כותב את הפוסט הזה מהמחשב הנייד החדש שלי. העובדה שיש לי מחשב חדש משמחת בפני עצמה, אבל אני כותב על זה עכשיו כי אני מוצא את עצמי עושה משהו מעניין. המחשב נקנה בחו"ל ונשלח אליי על ידי ידיד יקר לי. כיוון שהוא הגיע ישירות מפס הייצור בחו"ל, אין על המקלדת אותיות בעברית. מה שאומר שאני מקליד את הפוסט הזה עכשיו על עיוור. אתם יודעים מה... זה הולך בכלל לא רע. אומנם יש מעט טעויות כתיב (לא יותר מהרגיל...:)), אבל אני חושב שאני עושה עבודה יפה וקצב ההקלדה לא ירד. נחמד. נראה לי שאני אוותר על לצרוב אותיות ואשאיר את זה ככה. אפשר להתרגל לזה יפה ככה.
2. כתבתי כאן לפני כמה זמן על כמה הבחירות מתמקדות באישיות של המועמדים הראשיים וכמה זה מצער אותי. שחזרתי מהמילואים השבוע נגלו אליי בדרכי שלטים ראשונים של קדימה. שימו לב לסיסמה ולתמונה – היא עוסקת רק בציפי לבני. נניח שאנחנו מאמינים לסקרים שצופים לקדימה משהו כמו 30 מנדטים... לא כדאי שנכיר ונבדוק מי יהיה שם בנוסף לציפי לבני... אותי מטריד חבר הכנסת ה- 15 או ה- 30 ברשימה אפילו יותר מאלו שממוקמים בעשירייה הראשונה (וכן, אני יודע שעוד לא היו פריימריס ולכן עוד אי אפשר לדעת...).
3. המעבר לאוסטרליה מתחיל להתגבש והצעד הכי משמעותי בימים האחרונים הוא כמובן עזיבת הדירה. כבר עברתי דירה מספר פעמים בחיי כך שהחוויה לא חדשה לי. אין ספק שיש בה משהו מאוד חזק. הסתכלתי אתמול על הדירה שלי ואמרתי לעצמי – ואוו! זה המקום שגרתי בו בשנתיים (ומשהו) האחרונות... לדירה הזאת יש משמעויות וחוויות וזיכרונות. זו תחושה מוזרה ומעניינת של פחד מהול בציפייה מהול בחוסר וודאות מהו בגעגוע (הרבה מהילות... האם בקרוב אני אמהל דברים באלכוהול???). האם באוסטרליה ההרגשה לגבי דירות היא דומה או שבגלל שהכול הפוך שם (נסיעה בכביש, הכיוון של המים בשירותים וכו'...) גם ההרגשה הזאת תהיה שם שונה? אני מניח שיהיו דברים שיהיו נכונים בכל מקום בעולם. בקרוב נגלה.
4. אני נכנס לשבוע האחרון של ההכנות לנסיעה. זה מתחיל להיות מרגש. השבוע התחילה להיות מאוד אקטיבית קבוצה בפייסבוק של אנשים שעומדים ללמוד באותו מסלול יחד איתי. עוד תופעה מרתקת של האינטרנט – פעם היה מאוד קשה לאנשים מכל העולם לדעת אחד על השני. כיוון שחלק גדול מהרעיון של MBA זה ההיכרות עם אנשים מכל העולם, זה עניין מאוד משמעותי. עכשיו האינטראקציה מתחילה עוד לפני שאנשים הגיעו לסידני... יש לנו עולם מרתק.

מספיק מחשבות לשבת בבוקר. שבת שלום

אלעד

איש השנה

Photo by edmot

אתמול ראיתי את הסרט "איש השנה" בכיכובו של רובין וויליאמס (מזמן כבר לא ראיתי סרט טוב עם השחקן המדהים הזה). כן אני יודע שזה שודר ביום שבת האחרון, אבל אני הקלטתי וראיתי רק אתמול.
למרות העלילה הכללית שהינה מעט פשטנית לטעמי, הסרט הינו סרט מרתק בעיקר בתקופה הנוכחית של בחירות מסביבנו (בארה"ב, שבוע הבא ברשויות המקומיות ועוד שלושה חודשים לכנסת).
הסרט מציג בצורה כל כך יפה את השטחיות שפשה בדיון הציבורי ואת ההתעלמות מהצרכים האמיתיים של האנשים. כאשר הדיון מתמקד בבן אדם ולא בדעות שלו אנחנו מאבדים את עצמנו לדעת. כאשר הדיון נגרר לסיסמאות פשוטות ולא עוסק בסוגיות שעל הפרק אז אנחנו יודעים שאנחנו בכיוון הלא נכון. שימו לב לדיון המרתק הזה בנושא הבחירות ברשויות המקומיות בתל אביב, שלצערי לא מתמקד בסוגיות, אלא בשאלות צדדיות (כאן וכאן).
רביב דרוקר אמר בתקופה האחרונה (אני לא זוכר איפה. לא מוצא את זה בבלוג שלו, אולי בתוכנית שישי) שאסור שהדיון לקראת בחירות יעסוק בנושאים האמיתיים שעל הפרק, בגלל שהם בכל מקרה משתנים מאוחר יותר. אם מסתכלים על הנושאים שהיו על הפרק לפני כל אחת מהבחירות האחרונות, זה באמת כך. הוא חושב שהתשובה היא לדון באופי של האנשים עצמם, בדרך קבלת ההחלטות שלהם וכו'. אם במילא הם צריכים לקבל יותר מאוחר החלטה שלא קשורה למה שהם נבחרו עליו, כדאי לבחור אנשים שיודעים לקבל החלטות נכון.
אין ספק שיש בזה משהו. שתי בעיות יש לי עם הגישה הזאת. הראשונה, הדיון מתמקד באנשים מסוימים ולא כולל התייחסות גורפת לקבוצת האנשים שיובילו. עם כל הכבוד ללבני, ביבי, ברק או אלי ישי (או הרב עובדיה) לכנסת נבחרים 120 איש, שממלאים תפקידים חשובים ומצביעים על נושאים שמשפיעים על החיים שלנו. חלקם הגדול נבחרים לשרים. הדיון מתמקד, בצורה שטחית, רק בראש. מתי פעם אחרונה שאלתם את עצמכם – מי עשירי ברשימה של הליכוד לכנסת, או מי מספר 20. או מי מספר 25 בקדימה. או מי מספר 2 אצל ליברמן? מדהימה אותי הפרסומת של ליברמן לרשויות המקומיות. "ב- 11.11 מצביעים ליברמן". ליברמן כמובן לא רץ בעצמו לאף רשות מקומית. מה, אני בוחר כפילים שלו? אנשים שיעשו כל מה שהוא אומר להם? מפחיד! הבעיה השנייה, נובעת מהעובדה שהדיון לא מתמקד בנושאים האמיתיים לפני הבחירות, דווקא בגלל נושא השטחיות. אם הדיון הוא ספין ותרגיל בחירות, אז הנושא לא רלוונטי. בימים האחרונים יש מריבות בחירות פוליטיות סביב נושא החינוך. האם באמת הנושא הזה יהיה על סדר היום אחרי הבחירות? אם דרוקר צודק – אז לא. ואם הוא צודק. אז זה עצוב.
מה שבעיקר הסרט איש השנה מלמד הוא על הכניעה של הפוליטיקאים לבעלי ההון והכסף. אחת ההערות המעניינות ביותר שלמדתי בספר "יסודות הכלכלה – מדריך לאזרח" זה שדווקא העשירים, שלכאורה מרוויחים הכי הרבה מקפיטליזם ומשוק חופשי, הם הסכנה הגדולה ביותר למדינה קפיטליסטית, משום שלהם יש אינטרסים שגורמים לעיוות של היסודות של הכלכלה החופשית ומביאים לחוסר פיקוח איפה שצריך פיקוח בשם עקרונות השוק החופשי. המשבר הכלכלי העכשווי, רק מוכיח כמה הרעיון הזה נכון. בעניין הזה, מסע הבחירות של אובמה, שמומן על ידי תרומות קטנות של הרבה אנשים, באמצעות האינטרנט, טומן בחובו מהפכה אמיתית. אני מקווה שלא אתבדה.
יותר מכל, הסרט גרם לי לחשוב על העובדה ששתי השיטות הטובות ביותר שיש לנו (שכולם יודעים שהן למעשה, הכי פחות גרועות) דמוקרטיה וקפיטליזם, התעוותו בצורה כל כך נוראית, שיכול להיות שהן לא משרתות את המטרה האמיתית שלהן. ההתמקדות בטווח הקצר היא מחלה שהפוליטיקה חולה בה כבר הרבה זמן. המשבר הנוכחי, לימד עד כמה וול סטריט חולה בה גם כן. זו הבעיה המרכזית שאני הייתי מנסה לטפל בה. משפט אחד בסרט גרם לי לעשות Pause (כמה טוב שרואים מהקלטה) וללכת לרשום אותו כדי שאוכל לצטט אותו היום:

"The perception of truth is more important than the truth itself"

מטריד כמה זה נכון בימים אלה. עד שלא נחזור לעסוק באמת עצמה ולא בתפיסה שלה או בנגזרות שלה או בציפיות להגעתה, ההתקדמות שלנו כחברה (ברמה הכלכלית, המדינית והעולמית) לא תתקדם.

אלעד

הנסיעה מתקרבת

Photo by Benimoto

1. בשבוע שעבר מכרתי את האוטו. היום נסעתי לביטוח לאומי. באוטובוס. חזרתי. באוטובוס. בביטוח לאומי מקבלים קהל רק בימי ראשון, שלישי וחמישי מ- 8:30 עד 12:30. כיף במדינת ישראל. חזרתי הביתה. באוטובוס.
2. היום התחלתי לארוז את הדברים שאני עוד לקחת איתי לאוסטרליה. הבעיה – מותר לעלות על הטיסה 20 קילו במזוודה שנשלחת ועוד 8 קילו על הגב (מה אני פועל בניין? 8 קילו על הגב?)... אני יושב ובוהה במזוודה, בחולצות, במכנסים. מעביר את המבט מהמזוודה לארון. מהארון למזוודה. איך אתה מעביר חיים שלמים לצד השני של העולם במגבלה של 20 קילו?אין ספק, הנסיעה הזו תכריח אותי לבחירות קשות. אבל אני מניח שזה חלק מהעניין – להשיל מעליך דברים שאתה לא באמת צריך ולהתרכז בדברים החשובים. כמו בשיר של מאיר אריאל, נשל הנחש:
   

   "...עני ורש ומרושרש,
   מביט בנשל הנחש.
   לו רק יכולתי גם אני כך להגיח.
   בהשילי
   בלי כל חשש,
   תרבות של עור אשר יבש,
   וכמו חדש למחוז חפצי אגיע..."

אלעד