ענווה

לשמחתי לא הרבה פעמים בחיים הייתי צריך לעבור תהליך של חיפוש עבודה. אין ספק, שהתהליך הזה מלמד אותך להיות צנוע. זה כל כך קשה. התהליך הוא דו-צדדי. למצוא משהו שמתאים גם אבל שאתה מתאים אליו. להרשים בראיון, אבל לא יותר מידי. להסביר, עם קורות חיים, מכתב וראיון קצר, שאתה באמת מתאים יותר מעשרות המועמדים האחרים שעומדים בתור איתך. ובעיקר, ההתמודדות עם הדחייה.
בשבועיים האחרונים היה קשה לי להתרכז. רוב הזמן אני חושב על הראיונות. על אלו שהיו ועל אלו שיהיו. מה גם לחלק להצליח ולחלק להיכשל בצורה מחפירה. אני לא יכול להגיד שהגעתי למסקנות חד משמעיות לכאן ולכאן. אני יודע שאני צריך לנסות את הכי טוב שאני יכול כל פעם ולקוות שזה יספיק. אני לא אוכל לשנות דברים שאני לא שולט עליהם כמו המראיין, הסיטואציה או המועמדים האחרים. אני יכול לשלוט רק במה שאני עושה עם האינפורמציה שיש לי.
ובכל זאת, התהליך מסתכל. בשבועות האחרונים הגשתי מועמדות ל- 7 חברות, 6 מתוכן חברות ייעוץ. קיבלתי 3 דחיות על הסף, אחת מטעמים טכניים, 2 לגופו של עניין. הוזמנתי לסיבוב ראשון של ראיונות ב- 4 הנותרות. ב- 2 לא עברתי את הסיבוב הראשון של הראיונות (שכלל 2-3 ראיונות אינדיבידואליים). נותרו עוד 2. השבוע אמור להיות לי סיבוב שלישי של ראיונות עם אחת החברות וסיבוב שני עם החברה השנייה שנותרה. תסלחו לי עם לפתע אני מתחיל להאמין באמונות טפלות, אבל אני מעדיף בשלב הזה לא לדבר על שמות ספציפיים. אני נתלה בכל שביב של תקווה.
עד כמה שידוע לי, עם שתי החברות שאני עדיין בתהליך, אני היחיד מהכיתה שלי שעדיין שוקלים את קבלתו. זה כמובן לא אומר כלום, כי החברות הללו לא מראיינות בשביל לאייש משרה ספציפית אלא מחפשות אנשים טובים שיצטרפו. אם לא, יש להם מספיק תמיכה בינלאומית להביא לכאן אנשים מגיוסים במקומות אחרים. מצד אחד, השלב שבו אני נמצא זה כבר הישג משמעותי. מצד שני, זה לא מסוג ההישגים שקונים איתם משהו במכולת.
חלק מהזמן אני מנסה להסיח את דעתי מהחשיבה על הראיונות. חלק מהזמן אני מעודד את עצמי לחשוב כחלק מההכנה והחשיבה החיובית. בלימודים לא ממש התרכזתי בשבוע האחרון. אתמול נסענו למשך יום שלם ל- Hunter Valley, איזור שבו מייצרים יינות, גבינות, שמן זית ועוד דברים טעימים (תמונות כאן). אפילו בכזה טיול, בזמן הנסיעה באוטובוס, המוח שלי משך אותי לחישובים וניתוחים של הראיונות שהיו לי השבוע ושל המשוב שקיבלתי. אני מניח שעד שסיפור הראיונות לא יגמר, יהיה קשה לי להתרכז גם בכתיבה כאן.
אני מקווה, שעם האווירה של יום כיפור, חבריי בארץ ובעולם, ימצאו בליבם לסלוח לי.
גמר חתימה טובה ושבוע נפלא!
אלעד

המון נושאים

המון דברים קורים בבת אחת. להלן תקציר האירועים העיקריים:
1. היום הייתה לנו הרצאת אורח על Micro-Finance. נושא מרתק שמתחיל לתפוס תאוצה בעולם. שילוב מעניין בין מודלים עסקיים לרצון לעשות טוב ולעזור בעולם. בכלל, במהלך ה- MBA נחשפתי להרבה מאוד מודלים, רעיונות, ומגמות שנוגעות בשילוב בין עולם העסקים לבין עזרה לחברה ולסביבה. אני אישית מעוניין יותר בשילוב שבין עולם העסקים ורעיונות עסקיים לבין מינהל ציבורי, אבל הנושאים הללו לא ספק משיקים ומעניינים. אפשר לעשות עסקים, לעשות כסף ועדיין לעשות כסף. מי אמר שהשיטה הקפיטליסטית מתה?
2. אם כבר מדברים על כסף מול שיקולים חברתיים, אחד הקורסים שהתחלתי השבוע בסמסטר השלישי הוא קורס אתיקה בעסקים. זה קורס שלא ראיתי את עצמי לוקח בצורה רגילה (לכאורה זה נשמע תיאורטי מידי), אבל בגלל שקורסי הבחירה בסמסטר הזה היו מוטים מימון ושיווק, וכיוון שהקורס מציע קבוצות דיון קטנות יחסית ומרצה איכותי, החלטתי שהנושא חושב מספיק. קצת קשה להעריך קורס אחרי הרצאה אחת, אבל ללא ספק, אחד מהמאמרים המעניינים ביותר שקראתי לאחרונה היה חלק מחומר הקריאה. כבר שווה.
3. אם כבר מדברים על קורסים בסמסטר הזה, אז אחד הקורסים הוא אסטרטגיה עסקית באסיה. מה שאומר בעיקר, ביקור בסינגפור ובהודו. בימים אלו אנחנו יושבים ומתכננים את תוכנית הנסיעה (טיסות, מלונות וכו') ואת הכמה ימים שאנחנו רוצים לבלות בהודו אחרי שהקורס יגמר. בינתיים השלב הראשוני היה ללכת לרופא להתחיל לקבל זריקות ומרשמים... לא מתחיל בצורה השמחה ביותר, אבל אם זה יעזור לוודא שזה יגמר שמח זה שווה. חוץ מזה, יש דברים שלא מזיק לקבל מידי פעם (זריקת טטנוס, חיסון נגד שפעת וכו'). אני מניח שעדכונים על הנושא הזה תשמעו בקרוב.
4. אם כבר עדכונים, אז כאמור ברשומה האחרונה שלי, הראיון הראשון שלי לנסות למצוא עבודה באוסטרליה, איך נאמר את זה, יכול היה ללכת יותר טוב. אני מודה שבימים האחרונים אני קצת מתקשה להתרכז, עובר על הראיון (על שני חלקיו) בראשי כל הזמן, מנסה לחשוב איך הייתי יכול להשתפר ואיך הייתי יכול לעבור אותו. בעיקר, כיוון שכרגע קבועים לי עוד שתי ראיונות לשבוע הבא. אחד ליום שלישי ואחד ליום חמישי, כאשר הראיון ביום חמישי הוא עם החברה שנמצאת אצלי מקום ראשון ברשימה. זה הולך להיות יום מעייף. שלושה ראיונות של שעה כל אחד, גב לראש. סוף השבוע שוב יוקדש להכנה ובתקווה לשיפור הכשלים של הראיון הקודם. תקווה אחת. הנקודה הכי חזקה שלי לכאורה בראיון הקודם, היא הנקודה שהחברה ביום חמישי שמה עליה את הדגש הכי משמעותי בתהליך... יש סיבה לאופטימיות לקראת השנה החדשה!
5. ואם כבר אופטימיות, אי אפשר ללא איחולים לשנה טובה ומתוקה לכולם. חבל לי שאני לא יכול להיות אתכם שם, אבל אני עם כולכם בליבי. כמה שזה נשמע נדוש, זה אמיתי...
שנה טובה. תבלו,

אלעד

מה שיהיה יהיה

When I was just a little girl

I asked my mother, what will I be

Will I be pretty, will I be rich

Here's what she said to me.

Que Sera, Sera,

Whatever will be, will be

The future's not ours, to see

Que Sera, Sera

What will be, will be.

Que Sera, Sera – Doris Day

אף פעם לא הייתי אחד שמאמין בכוחו של היקום. "הכול לטובה". "לכל דבר יש סיבה". הביטויים הללו מעולם לא שכנעו אותי. מה אפשר לעשות, אני יותר אדם של "אם תעבוד קשה, זה יגיע". האמונה באיזה כוח עליון שמסדר את האירועים ביקום על פי תוכנית זדונית כזו או אחרת, מעולם לא תפסה אחיזה במוחי. לפעמים, אני מודה שהייתי רוצה לאמץ את האמונה הזאת.
כפי שסיפרתי לפני כמה ימים, אתמול הלכתי לראיון הראשון שלי לחברת ייעוץ, התעשייה שמייצגת את הסיכוי הטוב ביותר שלי למצוא עבודה כאן. לא אמתח אתכם. לא עברתי את הסיבוב הראשון. המשוב שקיבלתי אמר שלא הראיתי מספיק ביטחון בחישובים המתמטיים (שלא לדבר על זה שעשיתי טעויות) ושלא הראיתי מספיק שיקול דעת עסקי ויכולת להפריד בין עיקר לטפל. לצערי, אלו דברים שקצת יותר קשה לתרגל ולשפר לפעם הבאה.
אחרי השיחה שבישרה אתמול שלא אמשיך לשלב הבא, הייתי מאוד מאוכזב. האמת, בדברים כאלו אני פסימיסט מטבעי. לא חשבתי שיש לי סיכוי להתקבל, אבל חשבתי שלפחות שלב אחד אני אעבור ושלא עברתי, זו הייתה אכזבה גדולה. אני גם מתכונן ומתרגל לקראת הראיונות האלו כבר שלושה חודשים ולדעת שאתה מתכונן למשהו תקופה כל כך ארוכה וברגע האמת לא מצליח לתפקד, זה די מתסכל.
הלכתי לישון מוקדם וחשבתי על זה די הרבה במהלך הלילה ובשעות הבוקר המוקדמות. אני עובד בימים אלו על עוד תרגום להרצאה מ- TED. הפעם זו הרצאה של מאמן הכדורסל האגדי ג'ון וודן. המסר העיקרי שלו: יש הבדל בין הצלחה לניצחון. ניצחון זו התוצאה החיצונית. הצלחה זו התוצאה הפנימית. הידיעה שעשית כל מה שיכולת. שיצאת למגרש ונתת את כולך. במבט לאחור, אני לא חושב שיכולתי לתת יותר (כמובן, שבכל אירוע ספציפי, יש מקום לשיפור... אני יודע שעשיתי טעויות בחישובים שאולי עם פחות לחץ ויותר זמן לא הייתי עושה). אבל אם הטוב ביותר שאני יכול לתת בנסיבות הללו לא מספיק, אז אולי באמת העתיד שלי נמצא במקום אחר.
זו חברת הייעוץ הראשונה מתוך חמש שהגשתי אליהם מועמדות. בשבועות הקרובים, בתקווה, נשמע מחברות אחרות. אני כרגע במלחמה פסיכולוגית עם עצמי, כדי לדאוג שהאירוע הזה יהיה אירוע של למידה לקראת הראיונות הבאים ולא משקולת פסיכולוגית שלא תאפשר לי לתת את ההופעה הטובה ביותר. אחלו לי הצלחה. אני מקווה שלא אזדקק לה.
אלעד

חזרתי

אני יודע שלא כתבתי הרבה זמן. אני חושב שעבר יותר משבוע. כן, זה כאב לי בדיוק כמו שזה כאב לכם. יש לי תירוצים, עבר עליי שבוע קשה... (לא רע, פשוט עמוס).
אז מה היה לנו?
בזמן שעוד ניסתי להתאושש מהחזרה מהונג קונג התחיל שבוע הגיוסים כאן. כל יום התחיל ב- 8:00 בבוקר וכלל בין חמש לשש חברות שבאו להציג את עצמן ולהסביר אילו אנשים הם מחפשים (אם בכלל) ומה תהליך הקבלה. ואז בדרך כלל יש הליך של מינגלינג עם משקאות קלים יותר או פחות. זה מדהים כמה יום כזה יכול להיות מתיש. לכאורה, אתה יושב ולא עושה כלום ורק מקשיב בצורה פאסיבית, אבל משום מה, אתה מסיים את הימים מותש.
לזה התווספה העובדה שבימים שני ושלישי נשארתי ער רוב הלילה לראות את המשחקים של נבחרת הכדורסל. העייפות והעובדה שהלכתי לישון עצוב לא עזרו.
במעט הדקות הפנויות שהיו לי כאן ושם, המשכתי לעבוד על מכתבי פנייה, קורות חיים ועוד. שוב, דברים שנראים כל כך פשוטים, אבל שאתה ממש מתיישב לעשות אותם, זה לוקח כל כך הרבה זמן וזה כל כך קשה. כמובן שהמשכנו גם לתרגל לקראת הראיונות בחברות הייעוץ.
אני לא יודע אם עשיתי עבודה טובה או לא אבל לשמחתי, היום (לפני כמה דקות) קיבלתי את השיחה הראשונה לראיון. ביום שני בשעה 13:00 אני הולך לשלב הראשון של הראיונות בחברת הייעוץ The Boston Consulting Group, אחת החברות שנמצאות גבוה ברשימה שלי. לתהליך יש שלושה שלבים שבכל אחד מהם מתראיינים עם שני מראיינים שונים. אם אני אעבור את השלב הראשון, השלב השני ביום רביעי והשלב השלישי ביום חמישי.
זו החברה הראשונה שהמועד האחרון להגשת קורות חיים חלף, כך שאני מקווה לשמוע מעוד חברות בשבוע הבא. זה בהחלט התרגשות. עבדתי מאוד קשה כל השנה ובעיקר בשבועות האחרונים לקראת הראיונות הללו (אימונים, לימודים, תרגולים וכו'). בוא נקווה שכמו שאומרים, קשה באימונים, קל בקרב.
בינתיים, ביום שני גם מתחיל הסמסטר השלישי ויש כמה קורסים מעניינים על הדרך. כמובן, שהשבועות הראשונים ההתמקדות תהיה (בתקווה) יותר על תהליך הראיונות מאשר על הלימודים, אבל עדיין. אני משתתף בקורס על אתיקה עסקית שמנוהל בקבוצה קטנה ואינטימית ויש לי ציפיות גבוהות ממנו.
אני מקווה לעדכן בשבוע הבא (עדכונים חיוביים יותר ופחות) בתדירות גבוהה יותר.
סוף שבוע נעים לכולם, אני יודע שסוף השבוע שלי יהיה עמוס בהכנות ליום שני.
אלעד

כמובטח, תמונות מהונג קונג

Hong Kong

הונג קונג

ואוו.
אני כותב די הרבה ולמרות שאני לא חושב שאני הכותב המוכשר ביותר, אני משוכנע שאני יודע לטפל במילים בצורה סבירה שמאפשרת לי לתאר מחשבות ורגשות. למרות זאת, אני מתקשה למצוא מילים לתאר את ארבעת הימים האחרונים בהונג קונג. תמונות, כמובן שוות יותר מאלף מילה, אבל לצערי, עם כל הבלגאן, לא הספקתי. לכן, בינתיים תאלצו להסתפק בתמונות שברשומה הזו. מחר, אני מקווה להעלות את שאר התמונות...
ובכל זאת, ניסיון קצר ועלוב לתאר כמה מהדברים שחלפו בראשי במהלך הימים האחרונים.
זה מתחיל מהחום. חורף אחד באוסטרליה הצליח להשכיח את החוויה של מקום לח באמת. 35 מעלות. 85% לחות. אי אפשר ללכת מטר ברחוב מבלי לאבד איזה ליטר נוזלים (ועדיין, אני מעדיף את מזג האוויר הזה, בהנחה שאפשר לתפוס מזגן מפעם לפעם, על חורף קר). כמובן, שהחום מתגבר עקב הצפיפות. אחד הדברים הראשונים ששמתי לב אליהם במונית בדרך משדה התעופה למלון היא כמה הבניינים גבוהים וכמה הם צפופים. אני זוכר שקראתי כתבה על כמה הבנייה בתל אביב צפופה ואיך המגדלים לא יאפשרו לילדים מקום לנשום ולשחק. מי שכתב את הכתבה צריך לבקר בהונג קונג... אבל הצפיפות היא לא רק בבניינים. היא גם באנשים. בשעות העומס, ברכבת התחתית (שהיא מדהימה בדיוק ובמהירות שלה) כמות האנשים פשוט בלתי אנושית. באחד מרחובות הקניות הראשיים (איפה שהמקומיים קונים, לא התיירים...) כמות האנשים והתנועה היא פשוט בלתי נתפסת.
כמה דברים הפתיעו אותי. ראשית, אני תמיד חשבתי שהונג קונג זה רק אי ושכולו בנוי. מסתבר שיש אי, אבל הוא רק חלק ממה שנחשב הונג קונג (הקצה הדרומי). השאר (החלק הגדול יותר למעשה), זה הקצה הדרומי שמתחבר בגבול ישירות לסין. למעשה, יש שם די הרבה הרים ירוקים. הבנייה אומנם מתרכזת באזורים מסוימים והיא צפופה, אבל יש יחסית הרבה מקום להתרחב. הדבר השני שהפתיע אותי זה הלכלוך והבלגאן. ציפיתי למשהו מסודר ומאורגן יותר. לא שזה לא עובד. המקומיים קוראים לזה כאוס מאורגן. היעד הבא זה סינגפור, אני מבין ששם הסדר והניקיון שולטים...
לשמחתי היה לי ליווי צמוד ואיכותי של זוג חברים (שאומנם הם מסינגפור במקור, אבל ידעו מספיק על המקום והשפה כדי ללוות אותי למקומות הנכונים). המשמעות הייתה שחוויתי את החוויה האמיתית, גם מבחינת מסעדות (אוכל מקומי מרשים, לרבות אווז צלוי, אורז בסירי חימר ועוד), גם מבחינת קניות (שווקים, אלקטרוניקה – מצלמה חדשה) ובעיקר, מבחינת חברה. היינו שלושה חברים מהמסלול, בן דוד של אחד מהחברים וארוסתו של אחד מהחברים ומידי פעם הצטרפו גם חברים מקומיים.
העיר מרשימה ויש בה הכול. לאדם עירוני (בערך) כמוני, זה די גן עדן. מצד שני, יש מספיק מקומות קרובים לברוח אליהם במקרה ואת צריך קצת טבע ושקט. מאוד קל להתמצא בעיר, הרכבת התחתית מעולה והשילוט בכל מקום הוא באנגלית. אם רק קצת יותר אנשים ידברו אנגלית, זה יכול להיות מקום נהדר לבלות בו איזה שנה. אני עכשיו מבין את כל האנשים שפגשתי וסיפרו לי כמה הם אהבו לחיות שם. אין ספק שהמקום הצטרף לרשימת האפשרויות ככל שההזדמנות תציג את עצמה בזמן כלשהו בעתיד.
זהו, את השאר, תצטרכו לספוג מהתמונות או בעל פה בפעם הבאה שנפגש.
ממחר, חוזרים לטירוף לקראת שבוע הקריירה והראיונות...
סוף שבוע נפלא,
אלעד