יצא לכם פעם לחשוב על עצמכם בעוד 20 (או 40, או 60) שנה? במהלך השנתיים האחרונות נתקלתי בתרגיל המחשבתי הזה בכל מיני הקשרים. איך ההחלטות שאנחנו לוקחים היום ישפיעו על עצמנו בעתיד ומה הדמות העתידית שלנו תרצה שנחליט לעומת מה שאנחנו רוצים להחליט ברגע זה. האם ראוי שלדמות העתידית שלנו יהיה קול בהחלטות שאנחנו לוקחים היום? מה יחשוב אלעד של עוד 20 שנה על ההחלטות שאני לוקח היום. אני מסתכל על ההחלטות של אלעד של לפני 10 (20 זה קצת יותר מידי) ו- 5 שנים בדרך אחרת מהדרך שראיתי אותן באותו הרגע. אני יודע היום דברים שהוא לא ידע. ולמרות שאין לי חרטות, מכיוון שאני לא מאמין שזה עוזר להתחרט על החלטות שזמנן עבר, אני בכל זאת רוצה להרגיש שלמדתי משהו לקראת ההחלטות העתידיות שלי. אין לי דרך לדבר עם אלעד של עוד 20 שנה. אני לא בטוח שאני אפילו יכול לדמיין מה הוא יחשוב. ובכל זאת, הוא נמצא אצלי בראש.
מישהי שהתייעצתי איתה השבוע שאלה אותי בן כמה אני. שעניתי שאני בן 30, היא אמרה לי, "יפה, אז יש לך לפחות עוד 60 שנה לחיות, אם לא יותר". חשבתי על זה שראיתי את ההרצאה הזו על חקר של אוכלוסיות בעלות חיים ארוכים במיוחד ונזכרתי בהרצאות נוספות ששמעתי לפיהן יש סיכוי לא רע שהמין האנושי על סף פריצות דרך טכנולוגיות שיאפשרו לחיות גם 1000 שנה. שאתה חושב על הזמן שלך במושגים כאלה, פתאום יש איזה פרופורציה.
החיים הם לא משהו שיש לנו שליטה מוחלטת עליו. יש הרבה עניין של תזמון ומיקום ואפילו מזל (לא בבחינת טוב או רע, פשוט כתופעה סטטיסטית). יחד עם זאת, אני רוצה להאמין, אפילו בשביל השקט הנפשי שלי, שלהחלטות שלי יש חשיבות ויש להן השפעה על החיים שלי. להאמין שאני יכול להשפיע על הכיוון של החיים שלי ושבחירה היום בין שתי אפשרויות תשנה את העתיד של אלעד של עוד 20 שנה.
אני מכיר אנשים שחיים את הרגע. שלא חושבים יותר מידי על העתיד ומה יקרה ואיך הם יביאו אותו. אני מכבד את האנשים הללו אבל אני לא יכול לחיות ככה. המחשבות שלי על הנושאים הללו הן חלק מהטבע שלי וממי שאני. לטוב ולרע.
השנתיים האחרונות שינו אותי. לא תמיד בדרכים שאני יכול להצביע עליהן בצורה ספציפית או להגיד זה השינוי. אבל אין ספק שהן שינו. דרכי המחשבה שלי השתנו. הדרך שבה אני תופס את החיים שלי ומה אני רוצה לעשות השתנתה. אני מקווה שגם פיתחתי בגרות ויכולת לקבל את ההחלטות הנכונות יותר עבורי, אפילו שחלקן לא ממש קלות מבחינת המשמעות שלהן על הזהות שלי ומבחינת הסיכון לתפיסה העצמית שלי שהן נושאות עימן.
אני לא יודע מה אלעד של עוד 20 שנה יחשוב שהוא יקרא את הפוסט הזה. אני מקווה שיעלה לו חיוך על השפתיים וחום של ערגה נוסטאלגית ימלא את בית החזה שלו. אני מקווה שהוא יבין שבכל החלטה שאני לוקח, אני חושב גם עליו, גם אם לא תמיד אני מסוגל לדמיין מה יחשוב.
שבת שלום,
אלעד
רשומות
