סדר לשנה החדשה

באווירת החג ולקראת הנסיעה הקרבה ובאה (זה עוד חודש וחצי... זה מתחיל להתקרב), עשיתי היום סדר במספר מקומות "נדחים" אצלי בבית. מדפים בארון שאני לא נוגע בהם, מגירות שאני לא ממש פותח וכו'.

הדבר הראשון שקורה כאשר עושים סדר מהסוג הזה, הוא שאתה מוצא דברים שהיית בטוח שאיבדת. אני למשל, הייתי בטוח שאין לי מטען לפלאפון שלי (אני מטעין בעיקרון באוטו וזה מספיק). לפתע גיליתי מטען. לקראת הנסיעה, זה הולך להיות פריט שימושי ביותר. זמן רב חיפשתי את סט המפתחות השני של האוטו שלי. ידעתי שהוא במגירה מסויימת, אבל למרות ניסיונות רבים, לא מצאתי אותו. היום שרוקנתי אותה, הוא נמצא. גם את האוטו אני מוכר בקרוב, ככה שגם זה היה נחמד ויהיה יעיל בקרוב.

הסדר גרם לי לחשוב, איך יש לאנשים נטייה לאגור דברים ללא צורך. אני יודע שזה קורה לכולם. כמעט בכל בית שאתה נכנס אליו יש מגירות ומדפים מלאים בדברים שלא נעשה בהם שימוש. הרבה פעמים שומעים אנשים מתלוננים על בלאגן או מחסור במקום. למה לאגור דברים?

ידעתי שאני בחיים לא אשתמש במחשבון שקיבלתי במתנה מפסגות. למה הייתי צריך לדחוף אותו במגירה? שקניתי שואב אבק חדש, ידעתי שבישן אני לא אעשה שימוש... אז למה דחפתי אותו בארון? אני משתמש ב-3 סטים של מצעים בתחלופה פחות או יותר קבועה – למה יש לי 10? אני לא רוצה להתחיל להסביר כמה סוגים של כבלים שונים היו לי בארון. בשנתיים שאני גר בדירה הזאת, מלבד כבל אחד, מעולם לא עשיתי בהם שימוש.

אם אותה יעילות זריקתית הייתה שולטת בנו כל הזמן, לא היה לנו בעיה של אחסון והחיים שלנו היו הרבה יותר מסודרים. איך מצליחים להתגבר על הנטייה הזאת לאגור?

שיהיה לנו שנה מסודרת עם ארונות ריקים!

אלעד

יצירתיות

אחד מהאלמנטים המעניינים של האינטרנט זה האפשרות ליצירתיות חדשה. לפתע, ניתן ליצור בקלות אומנות ממשהו שלא היה אומנות קודם לכן. כמה ימים אחרי שפתחתי את הבלוג הזה, שלח לי ידידי, רן, את הלינק לאתר הזה. כיוון שהאתר עוד היה בחיתוליו, החלטתי לחכות ולהפעיל מחדש את האתר היום.

התוצאה לפניכם:

אלעד

שנה טובה

תורים

אתמול, הלכתי לסניף הדואר ליד ביתי בשביל לשלוח דואר רשום. בצורה מפתיעה (או שלא), המחשבים בסניף הזה קרסו. בלית ברירה כיתתי (ככה כותבים?) את רגליי לסניף הדואר הבא, במרחק 10 דקות הליכה משם. לא הייתי בסניף הזה כבר הרבה זמן ושהגעתי לשם הופתעתי. במקום תור מסורתי עם עמודי הפרדה שביניהם עומדים האנשים במעין מבוך, הייתה שם גלגלת עם מספרים ומקומות ישיבה. באופן עקרוני סידור הרבה יותר נוח גם לעוברים ולשבים וגם לאווירה במקום. לאחר הליכה מאומצת של 10 דקות בשמש, שמחתי על האפשרות לשבת ולהרגע במזגן העוצמתי שהיה במקום.

אבל, אליה וקוץ בה. יש מספר בעיות עם סוג כזה של תורים, שמבוססים על מספרים. הבעיות הללו תמיד מתרחשות במשרדי ממשלה שונים (משרד הפנים, מס הכנסה, בית משפט - כמו שכל מי שזה לבלות שם הרבה יודע). כמובן שהן הופיעו גם אתמול בדואר.

אנשים תמיד חושבים שלמרות המספר שלהם, הם צריכים רק לשאול שאלה ולא לעמוד בתור. הרבה פעמים מדובר באנשים תמימים, אבל לפעמים מדובר בתחמנים ידועים שאין להם שום טיפת כבוד לאנשים שמסביבם. האנשים שמשרתים את הציבור, לא תמיד שמים מספיק תשומת לב למספרים, דבר שבא לידי ביטוי בשתי דרכים עיקריות: הם מעבירים את המספרים מאוד מהר ואנשים לא מספיקים להגיע (כי אחרי שאתה יושב כמה דקות, לפעמים את מאבד ריכוז בהתקדמות התור) ואז נוצר מצב שבו התקדמו המספרים ויש כמה אנשים שעוד מחכים ונוצר בלאגן. הדרך השנייה היא בקבלת אנשים מבלי לשים לב למספר שלהם, כך שאנשים נדחפים לתור ומקבלים לגיטימציה לחוסר כבוד שלהם לאחרים.

חשבתי איך אפשר לפתור את הבעיות הללו. יש לי כמה רעיונות:

1. המדיניות צריכה להיות שאדם לא מתקבל בלי הפתק של התור שלו. זו חייבת להיות מדיניות קשוחה בלי ויתורים. אין פתק, אין שירות (ואין עוגיות).
2. הצג של המספרים צריך להיות לא רק כלפי הציבור, אלא גם אצל כל אחד מאנשי השירות. במצב עכשיו, הם לא יודעים מה מצב המספרים בכלל. הם צריכים לשאול את הקהל ומתחילות צעקות. מאוד לא תרבותי.
3. שמעבירים מספר, צריך במקום לשמוע צפצוף (או יותר טוב, בנוסף לצפצוף), שתהיה הקראה של המספר ברמקול. לא נראה שזה משהו שבעיה לייצר אותו היום בטכנולוגיה של היום. התפיסה שלנו היא בררנית ופרשנית. יותר קל יהיה לנו לייחס חשיבות למספר שבטח שיננו בראשנו ולא לצלצול לא מזוהה. אפשר גם שהמנגנון ימשיך להקריא את המספר עוד 3 פעמים עד שהלקוח יגיע לדוכן ואז יוכל איש השירות להפסיק זאת.
4. יש להכניס מנגנון השהייה אחרי העברת מספר אחד, כך שלא ניתן יהיה לעבור עוד מספר אלא לאחר 40 שניות. זה צריך להיות מספיק זמן בשביל האדם המנקר או הבוהה להתעורר וללכת לתור שלו. לאחר מכן אפשר יהיה להריץ מספרים בקצב של 10 שניות למספר (כי בכל זאת לפעמים אנשים הולכים). זה ימנע הרבה טעויות.
5. יש ליצור דוכן אחד שהוא לשאלות בלבד ולסמן אותו בצורה ברורה. עכשיו אתם יכולים להגיד שזה בזבוז של כוח אדם, אבל בכל מקרה, לפחות בסניף דואר שאני הייתי בו, יש אדם שמשרת רק את אלו שלוקחים חבילות, מחוץ לתור העיקרי – אז הוא יכול גם לענות על שאלות. המטרה היא לתת שירות טוב יותר וליעל את התהליכים. הוא יכול גם לתת לאנשים למלא טפסים מראש כדי שלא יצטרכו לעשות זאת מול הפקיד ובכך לקצר את זמן ההמתנה ואפשר לחשוב על עוד דברים שהוא יכול בהם לשפר את השירות שניתן על ידי אנשי השירות.

אני מניח שאפשר לחשוב על דברים.... רעיונות? תנו איזה תגובה לעולם!

אלעד

ציטוט קצר

בסוף השבוע של דה-מרקר יש כתבה תחת הכותרת "בפתחו של סדר עולמי חדש" במסגרתה ראיינו 5 פרופ' לתחום שוקי ההון הבינלאומיים לשיחה על המשבר העולמי והמשמעויות שלו. הכתבה עצמה מעניינת ומומלץ לקריאה, אבל אותי בעיקר ריתק משפט אחד. בהתייחס לשאלת המקצועיות של האנשים בוול סטריט, אמר פרופ' קנדל:

"מי שטובע בדרך כלל הם אנשים שיודעים לשחות לא רע".

זה משפט מעניין מאוד מבחינתי. אם מתעלם לרגע מהמשמעות הסופנית שלו – אפשר לטבוע ללא גם בלי למות – הרי שיש מאחוריו מסר מאוד מעניין. גם מי שהכי מצליח נופל לפעמים. הצלחה היא דבר לא פשוט, שדורש תחזוקה ודורש כישלונות. יו מקלאוד כתב בבלוג שלו אתמול על כך ש:

"Success is more complex than failure".

האמת, אולי אני סתם מתחבר למשפט הזה כי זה קרה לי. שהייתי קטן, למדתי לשחות. לאחר כמה שיעורי שחייה כמעט טבעתי. אני מניח שיש ילדים שחוויה כזאת תעשה להם טראומה. אני לא ממש זוכר את האירוע במדוייק, רק בקווים כלליים. אבל אני היום יודע לשחות.

כישלונות הם חלק מתהליך ההצלחה, גם אצל הטובים ביותר. חשוב לזכור את זה.


אלעד

שירות לקוחות

הפוסט היום הוא שונה מהרגיל. הוא נכתב בעיקר בשביל להוציא את הסיפור המעצבן הבא מהמערכת שלי בצורה קונסטרוקטיבית. אני בטוח שתסלחו לי...

לסבתא שלי יש כבלים כבר שנים. בגלל שלא היה מעולם צורך, בשום שלב היא לא עברה לממיר דיגיטלי. במילא היא צופה בשלושה מקסימום ארבעה ערוצים. למה להטריח אותה ולבלבל אותה. כמובן שחברת HOT לא אוהבת את העניין הזה ורוצה שכולם יעברו לדיגיטלי. מה השיטה לגרום לכך – פשוטה מאוד. לא להחליף את השלטים האנלוגיים שמתקלקלים. באין ברירה, נאלצנו להזמין ממירים דיגיטליים רק כדי שהיא תוכל להחליף ערוצים.

ביום שני הגיע הטכנאי להתקין לה את הממירים הדיגטליים החדשים (שניים). אני לא הייתי שם בזמן ההתקנה, אבל ממה שסיפרה לי, הוא לא היה נחמד במיוחד. אני מייד ראיתי שהוא כיוון את הממיר בסלון לכיוון השני מאיפה שהיא יושבת בדרך כלל, ככה שהמשמעות היא שהיא צריכה לקום כדי להעביר ערוץ. בכל מקרה, הוא התקין לה את הממירים ואמר לה שהשידורים יתחילו תוך שעתיים. כמו כן הוא אמר להם שאם תהיה בעיה שתתקשר לשירות לקוחות. אני לא יודע מתי פעם אחרונה ניסיתם להתקשר למוקד של HOT, אבל מדובר במענה קולי. אנשים מבוגרים כמו סבתא שלי לא יודעים להתמודד עם מענה קולי. הדיבור מהיר מידי בשבילם, רועש מידי, יותר מידי מוזיקה ודיבורים על מבצעים, על ערוצים, על טלפון וכו'. אפילו אני מתבלבל שאני מנסה להקשיב לו. הם כל כך עסוקים בלדחוף לך מבצעים שהם שוכחים שהם גם צריכים לתת שירות. או שסתם הם מנסים להאריך לך את זמן ההמתנה. כי הוא כזה קצר...

כמובן שאחד הממירים לא עבד והיא ניסתה להתקשר לשם. לי היא אמרה שלא עונים שם. כיוון שמדובר במענה קולי, ברור לכם שזה לא הגיוני. בכל מקרה, כיוון שהיא לא הצליחה הגעתי אליה והתקשרתי אליהם בעצמי. כמובן שחיכיתי 20 דקות על הקו עד שענו לי. לאחר הניסיון הרגיל של לכבות את הממיר לנתק אותו אמר לי נציג השירות שהוא ישלח טכנאי. ביום רביעי. יומיים בלי טלוויזיה בסלון בשביל סבתא שלי זה לא עניין של מה בכך, אבל בסדר, העיקר שהוא יגיע ויתקן.

הטכנאי אמור היה להגיע ביום רביעי בין 9:00 ל- 11:00. בשעה 11:00 היא מתקשרת אליי ואומרת לי שלא הגיע הטכנאי. שוב הגעתי אליה והתקשרתי אליהם. לאחר 20 דקות נוספות של האזנה למבצעים המאוד לא מרתקים של HOT הגעתי לתמיכה הטכנית. "נכון, באמת לא הגיע הטכנאי היום", אמר לי נציג השירות – מה אתה אומר? באמת? הוא לא הגיע? סתם התקשרתי לעבוד עליך. וגם לשאול אותך אם יש לך קולה בברז. "טוב, נשלח אלייך טכנאי בין 17:00 ל- 19:00". לא רציתי להתעצבן כי זה באמת לא עוזר, אז הסכמתי. ניחשתם. בשעה 19:00 היא מתקשרת אליי שוב ואומרת לי ששוב לא הגיע הטכנאי.

כאן כבר ממש התעצבנתי. לקחתי נשימה עמוקה והתקשרתי שוב (למעשה המון נשימות, כי שוב חיכיתי איזה 15 דקות) . הסברתי לנציגת שירות שענתה לי שזה ממש ביזיון שהם משאירים אישה מבוגרת ככה ואפילו לא מתקשרים להגיד שהם לא מגיעים. "אתה צודק לחלוטין" היא אמרה לי, "זה ממש תקלה וזה ממש לא תקין". כן, זה שאני צודק מאוד עוזר לסבתא שלי לראות לונדון וקירשנבאום בסלון. "אני לא יכולה ליצור קשר עם הטכנאי ישירות כי אין לי את השם שלו על המחשב" (מה???), "אבל אני מעבירה את הפנייה למרכז הטכנאים והם יצרו איתך קשר". אמרתי לה שאני לא מאמין לה. היא מאוד נעלבה ממני. כמה דקות אחר כך התקשה סבתא שלי ואמרה לי שהתקשרו אליה ממרכז הטכנאים של HOT, התנצלו על התקלה ושהם יבואו עד השעה 21:00 (הם היו אמורים להתקשר אליי, אבל שמחת בית השואבה). רוצים לנחש....? ב- 21:30, התקשרה סבתא שלי ואמרה לי שהם עדיין לא הגיעו ושהיא רוצה לכבות את האור (היא גם ככה לא רצתה להכניס מישהו לבית בשעה כזאת).

היום כבר שלחתי את אבא שלי לדבר איתם. גם לו אמרה נציגת שירות הלקוחות שלא יכול להיות שהסיפור שהוא מספר לה קרה. הפעם אמרו לו שיגיעו בין 17:00 ל- 19:00. לשם שינוי הם הגיעו. הסתבר שהממיר היה מקולקל. אי אפשר היה לבדוק את זה שהטכנאי הראשון היה שם?

האם יש עולם עסקי כלשהו שבו הסיפור הזה יכול להיות הגיוני???

אלעד

ה "לא-לקוחות"

שבוע שעבר עשיתי קורס בקריאה מהירה. אני עדיין בשלב התרגול והיישום של השיטה, אז בשלב זה אני עוד לא רוצה להרחיב. מה שכן, התרגול שאני עושה לשבוע הראשון, כולו על ספר אחד, מתמקד בספר של פיטר דרוקר, "אתגרי הניהול במאה ה- 21". הכותב, למי שלא מכיר, הוא אחד מהגורויים (יש מילה כזו?) הגדולים ביותר של הניהול. הספר, שנכתב ב- 1999 כולל הרבה מאוד חיזויים שהתבררו כמדויקים מאוד. למרבה ההפתעה, אפילו קראתי שם פסקת הסבר מדוע המודל של בנקאי ההשקעות האמריקאיים הגדולים יקרוס (איזה פחד, ממש כמו לקרוא את נוסטרדמוס).

בכל מקרה, תוך כדי הרפרוף המהיר, רשמתי לעצמי כל מיני משפטי מפתח ואמירות שענייננו אותי. אחד מהם היה זה: "הלא-לקוחות, חשובים לא פחות מהכן-לקוחות". המשפט הזה מבוסס, בין השאר על הציטוט הבא מהספר:

אפילו למפעל הגדול ביותר (להוציא מונופולים ממשלתיים) יש יותר לא-לקוחות מלקוחות. ישנם מוסדות מעטים שמספקים אפילו 30 אחוזים מהשוק. לכן מעטים מאד המוסדות ששיעור הלא-לקוחות שלהם אינו מגיע ל- 70 אחוזים לפחות מהשוק הפוטנציאלי. ובכל זאת, מעטים מאוד המוסדות שיודעים משהו על הלא-לקוחות שלהם; מעטים מהם יודעים שהלא-לקוחות קיימים בכלל, שלא לדבר על כך שאין להם מושג איפה לחפש את אותם לא-לקוחות. מעטים עוד יותר יודעים מדוע אותם אנשים אינם הלקוחות שלהם. עם זה, השינוי מתחיל תמיד בלא-לקוחות.

הרעיון הזה, שהתחברתי אליו מייד, נראה לי נורא מוכר. לקח לי כמה דקות לחפש ואז מצאתי את ה- Manifesto הזה שקראתי לפני כמה ימים, ששמו: "Uncovering Business Breakthroughs: Are you Tuned In or Tuned Out?". ציטוט מייצג משם, תחת הכותרת: "הלקוח יודע הכי טוב":

Existing customers represent a small percentage of the market opportunity for most businesses, so basing a product development strategy solely on what your existing customers want is flawed. Worse, existing customers have different market problems than noncustomers (buyers who don’t yet do business with you), and only frame their view of your future based on incremental improvements to their past experiences.

כמה הערות:

1. הרעיון של להתמקד בלא-לקוחות שלך ולא רק בלקוחות שלך הוא מדהים בעיניי. הוא מלמד לפעמים כמה הפרדיגמות חשיבה שלנו מקובעות. אפשר לעשות לזה יישום לעוד תחומים מלבד עסקים (זה דרך אגב, חלק מהטענות של דרוקר בספר – ניהול זה לא רק ניהול עסקים). דוגמא מאוד כללית ולא ממוקדת שעלתה לי בראש בהקשר אחר שאני חושב עליו בימים אלו. תחשבו למשל על הממסד הדתי במדינה או על אנשים שלכאורה אמורים לייצג את הדת היהודית. נניח שהמטרה שלהם היא לקרב אנשים אל הדת (לאו דווקא להיות דתי, אבל לדבר על היהדות, לקיים מצוות מסיימות, נניח בחגים וכו'). האם הם מתמקדים בלקוחות שלהם או בלא-לקוחות שלהם. האם הם חושבים מה מפריע לאנשים כמוני בממסד הדתי ומנסים לראות איך הם בכל זאת יכולים לקרב אותי, איך הם יכולים להשתמש בדת כדי לדבר בשפה שלי. זה רעיון מרתק.
   
2. איזה כיף זה להרגיש את הקישור בין שני כותבים שונים שלכאורה כותבים על דברים שונים. מדהים. היכולת לקשר בין רעיונות ממקומות שונים ולחבר אותם לתובנה טובה ומלאה יותר היא משהו שאני מאוד אוהב ומאוד שמח שקורה.
   
3. מדהים כמה התובנות של פיטר דרוקר עמוקות ומקדימות את זמנו. מאוד מוזר שהכותבים ב- manifesto לא התייחסו אליו בהקשר הזה. האם יכול להיות שהם לא יודעים שהוא כבר כתב עליו (מצד שני, יכול להיות שבספר, עליו מבוסס ה- manifesto הם כן מציינים את זה ואני פשוט לא יודע, כי לא קראתי).

אלעד

מעבר

רביב דרוקר כותב היום על הויכוח בדבר מינוי שופטים בתקופת ממשלת מעבר. אני כבר כתבתי שאני לא כל כך מבין את העניין שעושים מסיפור ממשלת המעבר. הנה עוד דוגמא לכך. דרוקר כותב:

חוץ מזה, מה זאת הטענה של מזוז שההשפעה הפוליטית בוועדה מצומצמת ויש רק שני שרים? נשמע לי קצת מוזר. ציביון הוועדה והמינויים מוכתבים במידה לא מעטה על ידי יו"ר הועדה, שר המשפטים; ושר המשפטים, חברים יקרים, עשוי להיות מועף בקרוב מאוד. נשמע לכם הגיוני שפרופסור פרידמן ימנה עכשיו כמה שופטים לביהמ"ש העליון, שיכהנו שנים ארוכות, כאשר הוא עצמו עשוי להיות מוחלף תוך חודש?

בואו ניקח חודשים אחורה. נניח שתי הנחות לצורך הדיון. באותה תקופה אנחנו בטוחים שהממשלה תסיים את כהונתה עד סוף התקופה (עוד שנתיים בערך) ושפרידמן יישאר בתפקיד עד סוף התקופה. אם אז ממנה פרידמן שופט זה גם לכל החיים ויותר מתקופתו כהונתו. מה ההבדל?

בארה"ב, שם ממונים שופטי בית המשפט העליון על ידי הנשיא לכל חייהם, הם הרבה יותר פוליטיים מבישראל ולהחלטות שלהם יש גוון פוליטי בהרבה. האם זה משנה אם נשיא ממנה מישהו ל30 שנה בתחילת הכהונה שלו או בסופה.

מה זה משנה כמה זמן נשאר לפרידמן בתפקיד. השיקולים שהוא צריך לשקול הם אותם שיקולים. השיקולים הפוליטיים שישקלו הם אותם שיקולים. אם הם פסולים עכשיו, בזמן מעבר, הם פסולים גם בזמנים רגילים. זאת כמובן בהתייחסות לכך שרק פרידמן הוא הממנה ואנחנו יודעים שאין זה כך. בוועדה יש נציגים לשופטים, ללשכה ולכנסת. אני חושב שזה אמור ליצור איזון מספיק.

אי אפשר לשתק את כל מערכות השלטון בכל פעם שיש ריח של בחירות באוויר. ואנחנו מדברים רק על ריח. היום כבר פורסם שככל הנראה תוקם ממשלה בקרוב, אחרי שהמשחקים שמשחקת בהם מפלגת העבודה ברשות ברק נגמרו. אני מזכיר שוב, כל עוד הכנסת, שהיא הרשות המחוקקת לא התפזרה, לדעתי אי אפשר לדבר על תקופת מעבר ובחירות. אנחנו עדיין לא במצב הזה ואני מקווה שלא נגיע אליו בתקופה הקרובה.

אלעד

נחמדות

כיוון שאני אדם שלא רגיל להיות בפחות מ- 120% תפוקה, התקופה הזאת, שבה יש לי עבודה ממשית לכ- 10% מהזמן היא מאוד מוזרה עבורי. עם זאת, אני מנסה מאוד ליהנות ממנה ככל שאפשר. מה שכן, בימים האחרונים, כאשר אנו מוצא את עצמי מחוסר עבודה, יש לי זמן רב לקרוא ולשוטט באינטרנט. זה אומר שאני מוצא דברים מדהימים שלא בטוח היה לי זמן לעיין בהם אחרת. כמו ההרצאה הזאת שראיתי אתמול על סוגים של גאונות (אולי אני אכתוב על זה יום אחד, אבל כרגע, אני פשוט ממליץ לכם לקחת 30 דקות ולראות אותה. מ ר ת ק !). מה שכן, זמן רב, משמעו, במקרה שלי, הרבה זמן למחשבה. חלק מהמחשבות הללו הופכות לפוסטים בבלוג. חלק נשארות מעט אמורפיות. חלק אחר מאוחסן לשימוש בהמשך. הזמן הרב לקריאה מאפשר לי לגלות כותבים חדשים שאני מאוד אוהב וגם ליהנות טוב יותר מישנים. אחד מהכותבים האלו, שהפשטות והכוח בכתיבה שלו מדהימים אותי כל פעם מחדש, הוא סת גודין. היום, גודין מפרסם פוסט קצר, שכאילו יצא מתוך המחשבות האמורפיות בראשי. פעם כתבתי משהו דומה, שהיה מבוסס, כמה מפתיע, על אותה חשיבה של גודין. אבל זה לא מתקרב לרמת הדיוק והעוצמה של הדרך שבה גודין כותב את זה. בתרגום חופשי שלי: "כמה תהיו מוכנים לשלם עבור נחמדות". קטע קצר. תשקיעו.

מבט אחר על המשבר בשווקים הפיננסים בארה"ב

קראתי היום את המאמר המעניין הזה באתר Knowledge@Wharton (טוב, אז הם לא קיבלו אותי, אבל עדיין אפשר לקרוא מה שהם כותבים, זה מעניין...), שמנסה לעשות ניתוח מנהיגותי לנפילות של הענקים בוול סטריט. אני לא מוצא מקום להרחיב על כולו (שווה קריאה), אבל כמה נקודות למחשבה:

1. מסופר במאמר שמחקרים מראים שרמת הניהול בבנקי ההשקעות הייתה נמוכה מאוד. המנהלים התמקדו בלדאוג שיהיו שעות עבודה ארוכות וניסו ליצור תפוקה על ידי תמריצים כספיים בלבד. כך זה מתואר:

Surveys of incoming MBA students who had worked in finance, and particularly in investment banking, according to Cappelli, indicate that managers in these fields are particularly harsh and ineffective. These managers provide little feedback, expect long hours in the office even if they are not productive and destroy an employee's work-life balance. The long hours make up for management's lack of discipline and planning.

אני חושב שהלקח העיקרי שעולה מהסיפור הזה הוא שאין גישה אחת נכונה ושאי אפשר להתעלם ממיומנויות רכות שארגונים נוטים להתעלם מהם לטובת השורה התחתונה. אנשים לא עובדים רק על פי תמריצים כלכלים. התמריצים חייבים להיות מגובים ביחס לעובדים, משוב ואיזון בין עבודה לחיים. קראתי כבר בכמה ראיונות עם בכירים שמתחילים להציג גישה לפיה הגורם החשוב בארגון עבור המנכ"ל הוא מנהל משאבי אנוש (ולא כספים או שיווק כמו שהיה פעם). ראו למשל ראיון עם דב מורן ממודו שמדבר על זה. אולי בעתיד המנכ"לים יגיעו עם רקע נרחב בתחומים האלה.

2. הדבר השני הוא מה שאני חושב שאפשר לכנות: תופעת האפור. כאשר עסק עושה משהו שהוא אולי חוקי, אבל ברור לכולם שהוא בעייתי. בכתבה יש כמה דוגמאות לכך. איגו"ח משכנתאות שהוביל למשבר הוא ללא ספק דוגמא מובהקת. לדעתי, עסקים צריכים להיזהר מהאפור גם אם זה אומר שהשורה התחתונה תפגע בטווח הקצר. להיות נבל ברשות התורה לא עובד לטווח הארוך, לא בחיים ולא בעסקים. ציטוט מעניין המאמר:

U.S. businesses need to be aware of what a tribe in New Guinea called "mokita," or the truth that everybody knows but agrees not to speak about, Donaldson
advises. "When it came to subprime and many of the other problems that have
tripped up Fannie and Freddie and so many others, there was mokita.

3. כפי שכתבתי לפני כמה ימים (פוסט שהוביל לדיון מעניין בתגובות), האירועים של השבועות האחרונים הובילו לדיון במהות הקפיטליזם, השוק החופשי ולהכרזות על קריסת התפיסה הכלכלית של הימין הכלכלי. אני לא אוהב את ההכרזות הללו ואני חושב שהם נובעות מפאניקה ומאי הבנה של השיטה על חסרונותיה ויתרנותיה. בכל מקרה, משהו אחד שנוטים להתעלם ממנו בדיון בזה הוא ששני הקטליזאטורים הגדולים של המשבר, פאני מיי ופרדי מאק, היו חברות חצי ממשלתיות, שלא פעלו לחלוטין על פי כללי השוק החופשי (היצע, ביקוש, תמריצים), אלא יותר על פי גחמות של פוליטיקאים ורצון "להיטיב עם החלשים" (ראו תיאור ציורי של הסיפור הזה – כאן). העובדה שבעידוד פוליטי הוענקו הלוואות רבות לגורמים שבדרך כלל לא היו מקבלים, והעובדה שהגופים הללו זכו להילה של תמיכה ממשלתית, עודדה את תופעת איגו"ח המשכנתאות שהייתה חלק משמעותי מהמשבר שבסוף פוגע הכי קשה אותם גורמים חלשים להם רצו לעזור. בעלות ממשלתית שוברת את מבנה התמריצים המסורתי המקובל. לפעמים פשרות ביניים הן טובות. במקרה זה, יצורי הכלאיים שפועלים כאילו הם חברה מסחרית, אבל למעשה הם בבעלות הממשלה, יוצרים רק נזק. את התרגום למשק הישראלי, כל אחד יכול לעשות לבד.

אלעד

טעויות נפוצות

על פריימריס, סקרים וקפיטליזם

1. נניח שקרה לי משהו נורא בחיים. בצורה לא ברורה, מצאתי את עצמי מתפקד לקדימה. זה כמובן לא קרה, אבל נניח שכן. זה קורה גם לטובים ביותר. אני יושב לי עם תעודת ההתפקדות שלי וחושב לעצמי מה אני יכול לעשות איתה. בגדול, לא הרבה ביום יום. לפתע, אני מגלה שמחר המפלגה שלי, שאני חלק ממתפקדיה, בוחרת יו"ר. האם אני הולך להצביע? תחת ההנחות האלו, בשבילי התשובה ברורה. ברור שכן. אני יכול להבין (אם כי אני לא מסוגל לקבל את זה) שיש אחוזי הצבעה נמוכים בבחירות כלליות. זה נראה לי הפרת חובה אזרחית לא להצביע בבחירות כלליות, אבל אני מבין את האדישות ומבין מאיפה זה נובע. מצד שני, אני לא חושב שזה חובה אזרחית להיות חבר או מתפקד במפלגה. אבל אם אתה כבר מתפקד, האם לא הגיוני שתפעיל את הכוח היחיד שניתן לך בתור מתפקד, ותצביע שבוחרים יו"ר? אחרי הכל, אם לא, אז למה טרחת להתפקד? אחוזי ההצבעה הנמוכים שהיו אתמול בפריימריס מטרידים אותי יותר מכל דבר אחר במערכת הבחירות הזאת. אפילו אם אני מניח שרבע מהמתפקדים הם מזויפים, כפולים או כל זיוף אחר שתרצו, עדיין אחוזי הצבעה של כ- 50% הם נמוכים מאוד ולא ברורים לי. הם מלמדים משהו על השיטה, על דרך החשיבה של האנשים ועל המערכת הפוליטית.
   
2. אני לא אוהב להתייחס לסקרים למרות שאני מודה שבתת מודע הם משפיעים גם עליי. הייתה לי מרצה שאמרה שהיא לא מתייחסת לסקרים כי העובדה שיש המון אנשים שחושבים משהו מסוים עוד לא אומר שהוא נכון. אני מקווה שהכישלון של הסקרים יבשר על דבר אחד טוב - שהמועמדים יפסיקו להתייחס אליהם כל כך הרבה. בשנים האחרונות, המדינה שלנו ובעיקר הפוליטיקאים שלנו הפכו להיות מנוהלי סקרים. כל אחד מזמין סקר ומחליט את ההחלטות שלו על פיו. במקום שזה יהיה כלי לקבלת החלטות זה הפך להיות כלי קבלת החלטות. אם אני לא טועה, בן גוריון אמר שראש ממשלה צריך לעשות מה שהעם צריך ולא מה שהעם רוצה. אני מאמין בזה (כמובן, עם גבולות סבירים...).
   
3. בימים האחרונים מאוד אופנתי לתקוף את הקפיטליזם בעקבות המשבר בארה"ב. הכרזות על פשיטת הרגל של השיטה, על הכישלונות שלה ועוד. כל ההתייחסות לקפיטליזם לא כוללות לדעתי דבר אחד שאני אישית למדתי בפעם הראשונה בקורס על רגולציה של עו"ד דוידה לחמן מסר ומאז נתקלתי בו בספרות כלכלית מספר פעמים. חלק בלתי נפרד מקפיטליזם, זה נפילות של חברות. זה התמריץ הכי גדול של חברות להשתפר. זה לב התחרות. קפיטליזם הוא תהליך דרוויניסטי, שמאפשר רק לאלו שעמידים בפני שינויים בטווח הארוך לשרוד. אם המודל הכלכלי שלך לא תופס, אתה לא תשרוד. וזה בסדר. כי יבוא מישהו אחר במקומך וייתן שירות טוב יותר, במודל כלכלי משופר. הבעיה בפעם הזאת, היא שזה קרה ליותר מידי חברות במעט מידי זמן. שלא תבינו לא נכון – זו לא שיטה חסינה. אבל צריך להבין, שהתנודות הכלכליות ופשיטות רגל של חברות ועסקים, הם חלק ממנה. אי אפשר לשמוח רק מהפריחה הכלכלית שהיא נותנת להתלונן על המשברים. זה עסקת חבילה. הבעיה במקרה הזה הייתה במנגנוני הפיקוח, החיצוניים והפנימיים. זה ייקח זמן, אבל המשבר הזו, כמו אחרים לפניו, ילמד אותנו למה השיטה הזו היא הטובה ביותר למרות החסרונות שלה (בדומה לידידתה הטובה, הדמוקרטיה). המשבר יהפוך גם אותה לטובה יותר וחסינה יותר אם כי לא חסינה לחלוטין.

אלעד

נימוסים

אתמול, לאחר שעיניי עייפו מלקרוא בשעות הלילה, חזרתי להרגל המגונה ממנו אני מנסה להיפטר, זפזופ מול הטלוויזיה. בין הערוצים נחו עיני על הסרט רוקדים (עוד שם שנהרס בתרגום, השם המקורי הוא: Take the Lead) בכיכובו של אנטוניו בנדרס. למי שלא ראה, מדובר בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי של אדם בשם פייר דליין שלקח על עצמו ללמד כיתה של מרותקים באחד מבתי הספר הקשים של ניו-יורק ולימד אותם, ריקודים סלוניים. הסרט הזה נפלא מכל מיני בחינות והוא מהווה השראה בכל מיני דרכים (בעיקר בגלל שהוא מבוסס על סיפור אמיתי). שוב, אולי הקנאה שלי ביכולת הריקוד מתגברת עליי, אבל אני חושב שזה סרט ששווה צפייה מכל מיני בחינות ואתמול הייתה פעם שנייה שראיתי אותו.

מה שמאוד עורר את מחשבותיי בסרט אתמול דווקא לא היה הריקודים.שמתי לב שהדמות שמגלם בנדרס, אותו מורה לריקודים, מתייחסת לכל הסובבים אותה בכבוד מדהים שבא לידי ביטוי בדרך הדיבור שלה. גם לאנשים שלא מכבדים אותו בהתחלה, דליין קורא Sir ו- Mademoiselle. הוא כל הזמן אומר תודה ובבקשה. מרשים ביותר.

מה שזה גרם לי לחשוב זה שזה עובד הרבה יותר טוב באנגלית. הרבה יותר קל להיות מנומס באנגלית. מתי בפעם האחרונה נכנסתם לחנות או פגשתם מישהו חדש והוא התייחס אליכם בתור אדוני או גברתי. מתי בפעם האחרונה, מישהו היה באמת מנומס אליכם.

אני אישית, לא מאוד אהבתי להופיע בבית משפט בתור עו"ד אבל דבר אחד שכן אהבתי הוא את הכבוד שבו עו"ד מתייחסים אחד לשני ולשאר הגורמים. "אדונ"י, "חבר"י, "גברתי", "מר..." כולם מושגים ששגורים בבית המשפט. יש כאלה שזה נראה להם מזוייף. לפעמים זה באמת מזוייף. אבל אני חושב שיש בזה כוח.

אני חושב שאיבדנו קצת את הנימוסים. אני לא יודע אם זה רק בסרטים, אבל יש הרגשה שפעם אנשים היו יותר מנומסים. לא שאני חושב שצריך להיות כל הזמן לחוץ ותקני. אני גם יודע שאנשים אומרים שהם מרגישים שארה"ב קצת מזויפים עם ה"נחמדות" של אנשי המכירות שהיא מזוייפת בעיניהם. אני חושב שזה מכובד. שזה נעשה באמת מתוך נימוס וכבוד זה פשוט נפלא וגורם לך להרגיש נפלא. אני לא יודע עד כמה הסרט מייצג את מה שהיה באמת. מעבר לשינוי המדהים שחולל הריקוד בילדים, אני חושב שגם היחס הנימוסי שהם זכו לו, היווה חלק מהעניין. לא כל יום קוראים לילד פרחח Sir.

שיהיה לכם יום נפלא גבירותיי ורבותיי! (לא עובד, אהה?)

אלעד

תקראו לילד בשמו

יהונתן קלינגר כותב היום על העובדה שהמתנחלים ביצהר לוקחים את החוק לידיהם ומדינה שלמה עומדת בצד ומדברת על זה שצריך להבין אותם. מצד אחד, אני לא אלך רחוק כמו יהונתן ואטען שהדקירה של הילד ביישוב יצהר היא עלילת דם שלא הייתה ולא נבראה. אני מוכן להאמין להם שזה באמת קרה. אבל מצד אחר, אני כן אלך רחוק יותר. יהונתן כותב:

"אם היתה, איפה שהוא בעולם, מליציה יהודית שפועלת לתפיסת השלטון במדינה זרה בדרכים אלימות, ישראל היתה מגנה את הפעילות. אם בכל מדינה אחרת, מליציה חמושה היתה פועלת נגד תושבים, היינו קוראים לה טרוריסטים. אבל בישראל מודל 2008? את המתנחלים צריך 'להבין' ו'לכבד'".

אותי בכל הקטע הזה מעצבנת הסמנטיקה. לאירוע הדקירה של הילד על ידי הפסלטניאי ביישוב קוראים פיגוע טרור ומדברים על המחבל שחדר ליישוב. את התגובה של המתנחלים מכנים נקמה או התפרעויות. טרור זה טרור זה טרור. מה שהמתנחלים עשו זה מעשה טרור לכל דבר. כל אדם שמפעיל אלימות כנגד אדם אחר על רקע לאומני הוא טרוריסט. היחס לשני הצדדים צריך להיות זהה של הצבא, של המשטרה, של בתי המשפט. אפשר להתווכח עם הישיבה של המתנחלים שם היא חוקית או לא. להתווכח אם היא ראויה מבחינה מדינית, ציונית, יהודית. אין ויכוח שהפעלת אלימות כלפי אחרים היא לא. יותר מכל, תגובה של טרור למלחמה בטרור רק הופכת אותנו לגרועים כמו הטרוריסטים הבעיה היא, שהמתנחלים מגיבים ככה, הם הופכים גם אותי לגרוע באותה צורה.

אני לא קונה את ההיתממות של שני הצדדים שמנסים להיאבק בטלוויזיה על דעת הקהל כאשר אתה יודע עוד לפני הראיון מה הם יגידו ומה יהיו הטיעונים שלהם. אני מצפה מאנשים ליותר. יכול להיות שאני לעולם לא אבין מה באמת הולך שם כי אני לא שם. אולי זה צבוע, יהיר או כל מילה אחרת שתרצו לתאר את זה. אבל אני שמח שאני לא שם. לא חלק מאף אחד מהצדדים. מכל הסיבות, החל מאיכות החיים ועד האידאולוגיה. המחשבה פשוט מצמררת אותי.

אתמול בעודי מזפזפ בטלוויזיה נתקלתי בסרט דוגמה. באחד מהקטעים מספר אחד מהמלאכים (שמגולם על ידי כריס רוק) לכאורה שאלוהים שלח לטפל בבלגאן על הארץ על מה אלוהים חושב על מה שעשו מהדת שלו. הוא מספר שהוא מעוצבן מהשטויות שאנשים עשו בשם הדת שלו. במקרה הזה מתייחסים לישו ולנצרות אבל הרעיונות של כולם הם דומים. כתבתי פעם, שאני לא מבין, איך שתי דתות, ששמו במרכז את האדם ואת העזרה לחלשים בחברה כבסיס המוסרי לתפיסה הדתית שלהם (ומי של הבין, מדובר באיסלם וביהדות ובתכלס, הנצרות הבסיסית, אמורה להיות גם שם איתם), הצליחו להתדרדר למצב שבו אדמה חשובה יותר מאדם. מפחיד.

אלעד

שעה של הנאה צרופה

אני לא יודע למה, אבל אני מאוד אוהב מחזות זמר. אולי זה בגלל יכולות השירה והמשחק המוגבלות שלי, אבל כאשר אני צופה באנשים שעושים את שתי הפעולות בבת אחת, אני מקנא. אבל קנאה טובה, כזאת שמהולה בהתפעלות והנאה. אולי פשוט יש לי טעם רע או שאני לא ביקורתי מספיק בהקשרים האלה. אבל עוד לא יצא לי להיות במחזמר שממש לא נהניתי ממנו. אולי זו הסיבה שאני בערך הצופה היחיד שממש נהנה מכמה פרקים (טוב, לא מכולם) של התוכנית גריז.

על הרקע הזה, רציתי לספר לכם על המופע ברודווי פינת פרישמן שהיה לי העונג ללכת אליו אתמול. למי שיש שעה פנויה והוא מרגיש רגשות, לפחות דומים לשלי, כלפי שירה ומשחק, אסור לוותר על המופע הנהדר הזה. שעה של כיף צרוף. המופע הוא מופע של ששה שחקנים, זמרים ורקדנים שמבצעים שורה של נאמברים ידועים מתוך מחזות זמר כמו: "תל-אביב הקטנה", "קזבלן", "שלמה המלך ושלמי הסנדלר","בוסתן ספרדי","סאלח שבתי","איי לייק מייק", "הלהקה", "בני בום", "אל תקרא לי שחור" ,"שלאגר" ,"מאמי" ,"חמש חמש" ועוד.

הביצועים מרשימים ומדוייקים, וכוללים חיקויים משעשעים של הביצועים המקוריים. המעברים בין התקופות השונות (ההופעה נעשית בצורה כרונולוגית ומלווה את התפתחות מחזות הזמר בישראל משנות ה- 50 ועד השנים האחרונות) מתובלים בהומור רב ובכישרון משחק לא מועט של ההרכב הצעיר (הילה זיתון, דניאל אפרת, דקלה הדר, יוסי טולדו בנוסף לרויטל זלצמן ושחר ישי – המוכרים לי מאותה תוכנית גריז הידועה לשמצה וגם צוחקים על עצמם בהקשר הזה ונותנים פה הופעה העולה בהרבה על הופעתם שם).

את ההופעה מלווה שעון גדול שמונה את השעה והשחקנים מתייחסים אליו מפעם לפעם. כל מבט בשעון גרם לי לצער שכל כך הרבה זמן עבר מבלי שהרגשתי ושקרב הרגע שבו המופע המענג יסתיים. בקיצור, מופע חובה. ולא רק אני חושב ככה.

תבלו

אלעד

טבעי

היום, לאחר הפסקה של כמה חודשים, חזרתי לבמה. לימדתי את השיעור הראשון בקורס הכנה לבחינות אתיקה של יועצי השקעות, משווקי השקעות ומנהלי תיקים (למי שעוד לא מכיר...). האמת, להיות על הבמה מרגיש לי טבעי באופן יחסי, גם שאני לא מרגיש טוב. משפט לא מובן, אה? אנסה להסביר.

בגדול, אני, כמו הרבה אנשים, המבקר הכי גדול של עצמי. לא זכורים לי הרבה מקרים שבהם עשיתי משהו והרגשתי שממש הצלחתי. בעמידה מול קהל, בעיקר שאתה מנסה ללמד כיתות גדולות (היו כ- 40 איש בכיתה היום) זה עוד יותר קשה. אתה אף פעם לא מצליח להרגיש את כל המאזינים ואתה אף פעם לא יכול לרצות את כולם. זה עובדה ידועה. אבל היא מתסכלת בעיקר שיש לך קצת אלמנטים של פרפקציוניזם. בכל זאת, גם שאני מרגיש שאני לא לגמרי מתחבר למאזינים ושלא הצלחתי להעביר את המסר לגמרי (כמו שקצת קרה לי היום), אני מרגיש טבעי על הבמה. מרגיש שטוב לי להיות שם. זה מוזר מאוד, מכיוון שאני אדם ביישן בדרך כלל. אנשים שרואים אותי רק כמרצה, אמרו לי, בשיחות פרטיות, שהם לא העלו בדעתם שאני אדם סגור וביישן. אין ספק שיש פה איזה ניגוד. אבל אני מרגיש טבעי איתו.

לפני שידעתי על הנסיעה ללימודי ה- MBA באוסטרליה ואחרי שעזבתי את עבודתי בתור עו"ד במשרד, חשבתי לעצמי מה אני רוצה לעשות. ידעתי, שאני רוצה שהעניין הזה, של לעמוד בפני אנשים ולהרצות, יהיה חלק מהעניין. ידעתי שהבנייה של חומר, של פירוק שלו, של לנסות לחשוב איך מסבירים את דברים בצורה הבהירה והברורה ביותר, כל אלו צריכים להיות חלק ממה שאני אעשה בתור עבודה בחיים. זה תשוקה שלי ואני חושב שחייבים לחיות עם התשוקה וללכת עליה עם כל הכוח. לצערי, זה התברר כיותר קשה ממה שחשבתי.

באחד מהראיונות בחיפוש אחר עבודה, אמר לי המראיין שיש לי פער בין הרצונות שלי לאמביציות שלי. מצד אחד אני רוצה להתעסק בהדרכה ובעמידה מול קהל. מצד שני, אני רוצה לנהל, להיות בראש הפירמידה ולהתעסק ב"עסקים" (מה זה לא אומר). אני חושב שזו הבחנה נכונה. אני לא יודע על איזה מהרצונות הללו אני אוותר. יש עוד דברים שאני אוהב לעשות ושאני מתחבר אליהם ומרגיש תשוקה אליהם. אבל אני ספק שזה אחד מהבולטים. אני רוצה להאמין שאני אדע לשלב את הסגנון הזה של פעילות בכל תפקיד שלא יהיה. בינתיים, אני מנסה ליהנות ממה שיש. כרגע, יש לי אפשרות להיות על הבמה, לכמה שעות, כל יום שישי בבוקר ולהרגיש הכי טבעי שאפשר. הללויה. מה יהיה מחר, מחרתיים עוד שנה או עוד שנתיים? נראה כבר... יהיה בסדר.

אלעד

בחירות לראשות העיר

בצורה מאוד מוזרה הנושא של הבחירות לרשויות המקומיות כמעט לא זוכה לסיקור תקשורתי במיין סטרים. לא סיקור ולא פרסום.. יכול להיות שזכרוני בוגד בי, אבל אני זוכר תקופות בחירות קודמות, לפחות בתל אביב, אבל לא רק, שהיו מאוד סוערות עם הרבה פרסום ורעש.
נוכח השקט היחסי, בולטת במיוחד התנועה האינטרנטית לבחירתו של ח"כ דב חנין (וקישור עם יותר פרטים) לראשות העיר תל אביב. יכול להיות שזה אני, שעוקב באופן יומי אחרי כמה בלוגים בולטים, אבל כמעט כל הבלוגים הישראליים שאני עוקב אחריהם, עוסקים בהליך הזה של קידומו של דב חנין.

מה שבאמת מעניין בסיפור הזה הוא, שבעקבות אמירות שונות של שלי יחימוביץ' על זה שדב חנין לא ציוני ולא עומד בזמן שירת המנון התקווה (שתי טענות שהוכחשו על חנין), התעורר דיון שלם שכולל הכפשות של שני הצדדים. האמת בעיקר מהצד של יחימוביץ לפחות כמו שזה נראה לי, אבל אני כאמור, קורא את הבלוגים של צד מסויים.

היום, המהלומות ההדדיות הגיעו לכדי דיון, פילוסופי משהו, בשאלה מהי ציונות והאם ראש העיר של תל אביב צריך או להיות ציוני (ראו מאמר של דני זמיר באתר של יחימוביץ ותגובה אצל כוסית עם אובססיות שואה).

האמת, אני מאמין בלהצביע ולהשפיע. כיוון שאני ככל הנראה כן עומד להצביע בבחירות הקרובות (לקח לי איזה דקה או שתיים למצוא מתי זה באינטרנט), כי אני עוד אמור להיות בארץ, על אף שזה לא ממש אמור להשפיע על החיים שלי בשלוש השנים הקרובות, אני חושב שכדאי שאתחיל לחקור בעניין הזה יותר.

אני חייב לציין שאני כתל אביב (למרות שלא אחד שהוא Hard-Core) לא מרגיש בעיה עם חולדאי בתור ראש עיר. אבל גם לא ההפך. אני די מרגיש לא קשור לעירייה. שזה במובנים מסוימים בעייתי. קראתי כמה פרסומים של דב חנין והגישה הכללית שלו בחלק מהנושאים לא ממש נראית לי. מצד שני, אני גם לא מקבל את כל התוכניות של חולדאי. כמו שאמרתי, אני עוד צריך להתלבט. צריך גם לזכור שיש חשיבות לא רק לראש עיר אלא גם למועצה. צריך לראות גם קרוב יותר לאירוע, האם הצבעה לחנין תהיה בכלל צעד ריאלי או בזבוז קולות. אולי עדיף לתת קולות למועמד שיש לו סיכוי טוב יותר (לא שאני סומך על סקרים יותר מידי, אבל לפחות בהפרשים גדולים, יש בהם משהו).

מבלי לקשר לתוצאה הסופית, אני חושב שההליך הזה של התקבצות של מספר בלוגרים מובילים לטובת מועמד אחד הוא מעניין. אותי בתור אזרח ובלוגר, מעניין איזה אימפקט יהיה לו, בעיקר כאשר הפרסום ה"רגיל" לבחירות, לפחות היום, חודשיים לפני, הוא מאוד נמוך. אני מניח שרוב ציבור הבוחרים בתל אביב לא חשוף לאמצעי התקשורת הזה ולכן מעניין יהיה לראות כיצד זה יבוא לידי ביטוי בקלפי. שווה מעקב.

אלעד

עוד מחשבות על אוריינות פיננסית וחינוך

1. לפני כמה ימים כתבתי כאן על אוריינות פיננסית ועל כמה היא חסרה במדינת ישראל. אתמול, יצא לי לאכול ארוחת צהריים עם שניים מחבריי הטובים, ששניהם עובדים בתחום ההשקעות. השיחה נסבה על הדרך שבה עובדי בתי השקעות ישראלים לעומת השקעות בחו"ל ועל נושאים כלכליים שונים. אני, שמאש הצטרפתי לארוחה כגלגל שלישי, שימשתי בעיקר כצופה מן הצד. מה ששמחתי לגלות היה, שהבנתי את רוב השיחה. מלבד כמה מושגים מקצועיים ספציפיים באנגלית, שגם אותם הצלחתי פחות או יותר לנחש, כל המושגים היו ברורים לי. הדבר גרם לי להבין כמה התקדמות הייתה לי באוריינות הפיננסית והכלכלית האישית שלי. אני חושב שלפני שנתיים אם שלוש, לא הייתי מבין מילה מהשיחה. עכשיו אני מסוגל אפילו להשתתף בה ולתרום הערות מידי פעם.
2. היום התפרסמו נתונים על מחקר השוואתיים של מדינות ה- OECD בנושא החינוך ובצורה לא מפתיעה, ישראל מדורגת מאוד נמוך. נושא החינוך, הוא נושא שאני מרגיש הוא קרוב לליבי ואני חוכך בדעתי איך אני אפעל בהקשר לזה יום אחד. בינתיים אני רק מסתכל על הנתונים ונהיה עצוב. עם או בלי קשר, בימים אלו אני קורא ספר בשם "רדיקלית אז רדיקלית עכשיו" של יונתן זקס שמדבר, בין השאר על מה זה להיות יהודי. עוד לא התקדמתי הרבה, הוא מאוד מעניין. בכל מקרה, היום קראתי קטע שבמסגרתו המחבר טוען שההבדל בין העמים הגדולים של העולם הישן לעם היהודי, היה שהעמים הגדולים, בעיקר הוא מדבר על מצרים, חשבו שהם יוכלו ליצור חיי נצל על ידי בניית מבנים גדולים שישארו אחריהם (ובמובן מסויים הם צודקים). אבל למעשה, התרבות והעם המצרי או הרומאי או האתונאי או כל דוגמא אחרת שתקחו, לא שרדו. לעומת זאת, כאשר עם ישראל יוצא ממצרים, תחת לדבר על גודל ההישג, על חשיבות החופש או על הארץ המובטחת, הדבר הראשון שמשה מדבר עליו בנאום שהוא נושא לעם, זה החינוך... תמיד תדאגו ללמד את בניכם למה יצאנו ממצרים. למעשה, ההישג הגדול של העם היהודי, העובדה שבגלל הוא שרד, זה החינוך. שאתה קורא את הדברים הללו, לא משנה אם אתה מסכים או מתחבר לתפיסה היהודית או הדתית, יש לך צביטה בלב לאור הנתונים המתדרדרים של החינוך בישראל.
   דרך אגב, שתי הערות:
   בהתחלה חשבתי שההשוואה הדולרית של המשכורות לא נכונה, בגלל שהיא לא לוקחת בחשבון את עלות המחייה. הבנתי מחדשות 10, שמדובר למעשה בחישוב משוקלל.
   בקוריאה, ובעוד כמה מדינות שעד כמה שידוע לי יש בהם מערכת חינוך מצוינת, שעות ההוראה בבתי הספר קטנות הרבה יותר (מבלי להתייחס למספר התלמידים בכל כיתה). האם יכול להיות שההבדל טמון, כמו שאומר אחד הטוקבקיסטים, במה שקורה בבית. האם החינוך בבית, לשקידה, לעשיית שיעורים וללימוד גם מחוץ לבית ספר הרשמי, הוא החשוב באמת. נקודה למחשבה.

אלעד

קשטן, ביקורת ואמונה בצוות

אני מודה ומתוודה. אני לא מבין בכדורגל כלום. אני כנראה גם בין היחידים שהעדיפו ביום שבת לראות את נבחרת הכדורסל ולא נבחרת הכדורגל (לא שזה היה מראה משמח יותר בסופו של דבר). אין במה שאני הולך לכתוב כאן כדי להביע דעה, כזו או אחרת, על הפן המקצועי של המשחק של נבחרת ישראל בכדורגל. אבל אם כל הכבוד, אני חושב שהעליהום התקשורתי על דרור קשטן מוגזם.

לא מדובר במאמן שהתחיל לאמן אתמול. מדובר במאמן עם קבלות. מאמן עם שיטה שכבר הגיע לכמה הישגים בחייו. השפיטה המהירה, הקביעות המוחלטות והיהירות שבה שופטים אותו מרגיזה אותי. לא שאי אפשר להעביר ביקורת. אפשר. וצריך. אבל יש דרך לעשות כל דבר. אם לא מסכימים עם הגישה המקצועית, עם ההרכב או עם המערך, צריך להגיד זאת. אבל לתקוף ברמה האישית, זה כבר לא במקום.

אתמול, בחדשות ערוץ 10, שזה לא בדיוק מהדורת הספורט המרכזית, אבל בכל זאת, שידרו כתבה על קשטן ועל הדברים שהוא אמר אחרי המשחק. ברגע התנגן לו השיר "Dreams…". אני הרגשתי מושפל.

בכל זאת, משהו גרם לי להרגיש גאווה. כולם מתייחסים למה שקשטן אמר על השחקנים כחלומות באספמיה. אני חושב שזה הפגנה מאוד מעניינת של מנהיגות ואמון. קשטן מבין שמה שהשחקנים צריכים, לפחות ברמה התקשורת זה תמיכה. הם צריכים ביקורת חיובית. הם צריכים הארה של החלקים הטובים של מה שהם עשו. הם כולם יודעים שהם שיחקו לא טוב. מה שרע ברור להם. כרגע, הם זקוקים יותר מכל לתמיכה מוראלית. הוא, דווקא מנסה להאיר את החלקים הטובים, הנחישות, ההקרבה, החלקים במשחק שלדעתו כן היו טובים. הוא תומך בשחקנים ומכבד אותם. אני חושב שזה ראוי להערכה. הרבה פעמים יש נטייה לזלזל בקושי של שחקנים, גם כאלה שמקבלים מיליוני שקלים, לתפקד. אני חושב שצריך לתת להם יותר כבוד כספורטאים וכאנשים.

אם תחשבו על זה מכיוון שונה קצת, קשטן הלך ושכב על הגדר בשבילם. הוא משך את כל האש אליו. יש בזה משהו שראוי להערצה אם מסתכלים עליו כמוביל צוות.

מצד שני, אולי קשטן מבין משהו שאנחנו לא מוכנים להודות בו. זה מה שהשחקנים שלנו מסוגלים לתת. זו הכי הרבה שאפשר להוציא מהנבחרת. כל מה שצריך לדרוש מהם זה שיעשו כל מה שהם יכולים. אם הם עשו את זה ולא עמדו במשימה, אין מה "לרדת" עליהם. אם כל הקבוצות הישראליות לא מצליחות לעבור שלב בגביעי אירופה, איך אנחנו מצפים שהנבחרת תעשה משהו אחר.

אל - אל ישראל - גם בכדורגל וגם בכדורסל

אלעד

כלכלה, חינוך, ו"המותג" ישראל

1. במגזין דה מרקר יש פינה קבועה שנקראת Freakonomics שבה הכלכלן סטיב לוויט והעיתונאי ג'יי דאבנר, מחברי הספר תחת אותו שם, מנתחים כל מיני תופעות כלכליות בהסתכלות ההתנהגותית. החודש, הם כתבו שם על מחקר חדש שנערך שמודד את הקשר בין האוריינות פיננסית של מדינה להצלחתה הכלכלית. לגרסה המלאה של המאמר, ראו בבלוג שלהם (למרות האנגלית... שווה קריאה). לכאורה, מפליא לגלות כי בכמה מהמדינות המפותחות ביותר יש בורות פיננסית מאוד רחבה. אבל שאני חושב על זה, זה בכלל לא מפתיע. כמה אנשים אתם מכירים שמבינים מושגים בסיסיים בכלכלה? לפני מספר ימים סיימתי לקרוא את הספר יסודות הכלכלה של תומס לואל, שמסביר בשפה פשוטה ובלי גרפים ותחשיבים את העקרונות הכלכלים הבסיסיים ביותר, החל מאיך עובד כסף ועד למסחר בינלאומי. אני אישית נחשפתי לנושאים האלה בשלב מאוחר יחסית בחיי. אני חייב להגיד שאפילו לימודי הכלכלה באוניברסיטה, במסגרת התואר במנהל עסקים, לא הבהירו לי מושגים בסיסיים שכל אדם צריך להבין, כמו פנסיה, קופות גמל, הדרך שבה עובדות הלוואות ומשכנתאות ועוד. כמו שנכתב בבלוג שלהם, יש הבדל בין כלכלה לניהול אישי פיננסי גם מי שלומד כלכלה, לא תמיד מבין בשני.. לא מזמן היה פרסומים על כך שהאוצר רוצה להפוך את ישראל למרכז פיננסי בינלאומי. אולי כדאי להגדיל את רמת האוריינות הפיננסית ולהתחיל ללמד מושגי יסוד פיננסיים גם בבתי הספר. אתם חושבים שמישהו מהמועמדים בקדימה יהיה מוכן לשים את זה כקו הראשון שלו בקמפיין?
2. באותו מגזין יש טור קבוע של רותי סיני. סיני כותבת בדרך כלל כתבות אנטי קפיטליסטיות מובהקות ואני קורא אותה דווקא כי אני בדרך כלל לא מסכים עם גישתה. ללמוד מה הטיעונים של הצד השני. הפעם, נאלצתי להסכים איתה. סיני מבקרת את הקו הביטחוניסטי שננקט במערכת הבחירות בקדימה. היא לועגת לשאלה הידוע לגבי שיחת הטלפון בשלוש בבוקר: "מדוע אף אחד לא מוטרד מה יעשה מופז אם הטלפון בביתו יצלצל באישון ליל ויבשרו לו שפחות מ- 50% מתלמידי התיכון מצליחים לעשות בחינות בגרות או ש- 800 אלף מילדי המדינה חיים מתחת לקו העוני? או שקצב בריחת המוחות הולך וגדל? או שילדי ישראל ילמדו אנגלית מפי מורים שעברו הכשרה של שלושה שבועות?..."
   מילים כדורבנות. ראש ממשלה הוא לא שר הביטחון. צריך להיות שר ביטחון למדינת ישראל. ראש הממשלה הוא הראש של כל ההממשלה והוא צריך לדאוג לכלל הנושאים. האיומים הכלכליים, החברתיים והחינוכיים לא פחות חשובים מהאיום הביטחוני בטווח הארוך. זה דבר כשל אחד שרואה את עצמו כאסטרטג (ונראה שהיום כל אחד בתוכנית ריאליטי רואה את עצמו ככזה) צריך להבין.
3. האם רק אותי מטריד שעל החולצות של נבחרת ישראל בכדורגל חסרה המילה:ISRAEL? נכון, יש סמל קטן של ישראל ליד הלב (מאוד סמלי), אבל החולצות עצמן ריקות. מילא שבפרסום בעיתון כתוב להם על החולצה Hisense במקום ISRAEL, אבל גם במשחק?
4. לפני כמה ימים כתבתי כאן פוסט תחת הכותבת "רישיון להורות" שם הצעתי, חצי בצחוק חצי בציניות, להתנות ילודה בהוצאת רישיון. היום התברר לי לתדהמתי, כי ח"כ נאדיה חילו, יו"ר הוועדה לזכויות הילד, הציעה להתנות מענקי לידה להורים בעמידה בקורס הורות. ראו ביקורת נוקבת על ההצעה הזאת, כאן. Makes you wonder.
   

אלעד

3 הערות ממש (אבל ממש) לא קשורות אחת לשנייה

1. אתמול, בעודי מתעלף מריצה שחזרתי ממנה, פתחתי את ערוץ 10 בשעה 19:00 בשביל לראות לונדון וקירשנבאום והופתעתי לראות את שלח ודרוקר. כיוון שכמות החמצן במוח שלי לא הייתה רבה באותו רגע (אחרי הריצה עוד הייתי צריך לעלות 4 קומות ברגל...) לרגע חשבתי שרצתי ממש המון זמן, נגיד עד שישי בערב... נוכח איך שהרגשתי זה נראה הגיוני בהחלט. בכל מקרה, לונדון וקירשנבאום בחופשה ובימים הקרובים יחליפו אותם דרוקר ושלח. שינוי מרענן. בכל מקרה, לא זו הסיבה שאני כותב. האייטם הראשון אתמול עסק בשאלת המשא ומתן עם סוריה ובעיקר בשאלה האם לראש הממשלה אהוד אולמרט יש לגיטימציה לנהל אותו. לשם כך הביאו לאולפן את עו"ד ויסלגס, שטען שבאופן פורמאלי אין מדובר בממשלת מעבר ולכן אין מניעה לפעול במסלול הסורי, אבל באופן מהותי, מדובר בממשלת מעבר שאסור לה לפעול בצורה כזאת. שלח ודרוקר, שלדעתי מסכימים עם ויסגלס, ניסו להציג את הצד השני בטיעונים לא כל כך משכנעים, בעיקר בציון העובדה שהמשמעות של גישה כזו היא שיהיה שלטון בלתי אפקטיבי לתקופה ארוכה. ויסלגס כל הזמן חזר על המנטרה לפיה מקובל גם בעולם העסקי ובכל מנגנון שלטוני שכל החלטה של מנגנון אחד אינה מחייבת את המנגנון שאחריה. אני לא כל כך מכיר את התפיסה המקובלת הזאת והיא לא ממש נשמעת לי הגיונית, אבל נגיד.מעולם לא הבנתי את העניין הזה של ממשלת מעבר לחלוטין, אבל במקרה הזה אני ממש לא מקבל את הגישה. לפי הגישה הזאת, כל ממשלה היא בעצם ממשלת מעבר (היא הרי רק ל- 4 שנים... בתיאוריה לפחות). האם כל החלטה של הממשלה לא מחייבת את זאת שאחריה? לא נשמע לי סביר ההסבר הזה. חוץ מזה, מתי מתחילה התקופה המהותית, בניגוד לפורמאלית, של המעבר, האם שנה לפני בחירות זו תקופה מעבר מהותית?כולם מדברים על הלגיטימציה מהעם שמקבלת הממשלה. להזכירם, הבחירה הישירה בישראל בוטלה. אנחנו בוחרים כנסת ולא ממשלה. לכן, על עוד מדובר במהלכים שדורשים בסופו של דבר את אישור הכנסת, אני לא רואה כל בעיה בקידומם. בכל נקודת זמן הכנסת אמורה לייצג את מגוון הדעות של העם והיא הגוף הנבחר. במקרה דנן, מי שהולך הוא אחד מחברי הממשלה, במקרה ראש הממשלה, אבל הכנסת לא מסיימת את תפקידה. לכן, דווקא שמדברים על מהלכים גדולים, כמו הסכם שלום, שיחייב אישור הכנסת, אני לא רואה שום בעיה עימם. במקרה הזה, נוכח העובדה שיידרשו גם שינויים חוקיים בגלל שיריון הגולן, על אחת כמה וכמה. אז למה לעצור תהליך שהתחיל. בסופו של דבר הוא יועמד לפתחה של הכנסת ובמקרה הכי גרוע, יועמד לפתחו של העם במערכת בחירות. האם באמת ראוי לסכל הליך שיש בו כדי להביא שלום (מבלי להיכנס לשאלת הויתורים כרגע) בגלל התנהגותה של מערכת פוליטית מסוימת... לי זה נראה מוזר. כמובן, שהכול מבלי להביע דעה לגבי עצם המשא ומתן וסיכויי הצלחתו. זה כבר נושא אחר לגמרי.
2. אתמול בחדשות ראיתי את הכתבה על אנשים שמחזירים ציוד צה"לי שהיה אצלם בבית. די מדהים מה שמחזירים שם (ג'ויסטיק של מסוק למשל). דבר אחד אני לא מבין. את הנשקים. אולי זה בגלל המקום שבו שירתי. אבל חתימה על נשק שאני מכיר בצבא, היא כזו סיוט – צריך לחדש אותה, היא ממוחשבת, יש ספירת נשקים כל הזמן וכו'. איך יכול להיות שמישהו מצליח להעלים נשק? ועוד נשקים כמו התבור החדש (אני לא מדבר על קלצ'ניקובים שחיילים לקחו ישר מהחיזבלוניים במלחמה)? מילא מחסניות, כדורים או ציוד אחר כמו ביגוד. אבל נשקים... זה רק מלמד כמה הצבא הוא ארגון נכשל...
3. אתמול ראיתי את התוכנית "מפרץ האהבה". כאדם שבעוונותיו היה מכור לסדרה המקורית עליה מבוססת הסדרה הזאת, "פרדייז הוטל", היה מעניין לראות את ההשוואה. אני תמיד חשבתי שהגודל של אמריקה והבינוניות ההמונית שלה אפשרו לייצר כל כך הרבה טיפוסיים הזויים. אז חשבתי. גודל האקסטרניות והאגוצנטריות, כמו גם הטמטום והלכלוך שהוצגו אתמול על המסך לא היה מביישים אף עיירת טקסנית נידחת של הרד-נקס הכי פשוטים בארה"ב. אני מסכים לביקורת המעניינת סמדר שילוני ב- Y-net (ראו כאן). זה כל כך מטומטם, שזה ממכר ומרתק. ממש ניסוי אנתרופולוגי על החברה הישראלית במערומיה.

הצגת מנהיגות - חזון עלאק

רביב דרוקר כתב אתמול בבלוג שלו על הפריימריס בקדימה. חלק גדול מהפוסט שלו הוקדש לדיון בשאלת העימות. דרוקר, חושב שההימנעות מעימות היא אסטרטגיה של המועמדים. דרוקר אומר משהו שאני מאוד מסכים איתו:

"בעיניי, זו חובתו של מי שרוצה להיות ראש ממשלה להתייצב שבפני הציבור, עליו הוא מתעתד למשול, ולהסביר את דרכו".

הבעיה לא מתחילה בפריימריס. אם אנחנו לא דורשים ממי שכבר מושל להסביר את דרכו, אז למה שמי שיתמודד יצטרך לעשות זאת?

מתי בפעם האחרונה שמעתם את ראש הממשלה (ולא רק אולמרט) נותן נאום מסודר על התוכניות שלו לישראל בצורה מפורטת? מתי בפעם האחרונה שמעתם ראש ממשלה (ולא רק אולמרט) מציב ערכים ברורים שעל גביהם יתבסס שלטונ? מתי בפעם האחרונה שמעתם ראש ממשלה (כן, ולא רק אומלרט) אומר מהו היתרון היחסי של מדינת ישראל וכיצד הממשלה מתכוונת לממש אותו?

אהה כן, תורידו רגע אמירות ביטחוניות או על המו"מ עם הפלסטינאים / סורים מה שתרצו. אני לא חושב שאני זוכר כזה דבר.

בארה"ב יש לנשיא נאום שנתי של מצב האומה. אצלנו, אפילו את זה אין. כל איש עסקים רציני שנכנס לנהל חברה חדשה יודע שהדבר הראשון שהוא צריך לעשות הוא להציג לעובדים, לבעלי המניות ולציבור המשקיעים, חזון, יעדים וערכים. כנראה שבניהול מדינה, אפשר גם להסתדר בלי. סוג המנהיגות הזה, בלי ראייה קדימה, בלי חשיבה, בלי ניסיון לעשות שום תוכנית קוהרנטית וכוללנית, מפחידה אותי הרבה יותר ממעטפות או מהון שלטון. המנהיג הראשון שיעשה את זה, יזכה, לפחות אצלי, להרבה נקודות.

אלעד

איש הגשם

אתמול עשיתי משהו שאני מאוד אוהב לעשות. הורדתי את ממוצע הגיל באולם תיאטרון.

הלכתי לראות את ההצגה "איש הגשם". לצערי, אינני הולך להצגות בתדירות שהייתי רוצה (רק באשמתי...). אז כל מאורע כזה הוא משמח במיוחד עבורי. אין מה לעשות, יש משהו בעובדה שההתרחשות בפניך היא בשידור חי. לא השידור החי של הריאלטי, אלא שידור חי אחר, ובצורה אבסורדית, אמיתי יותר.
אני מניח שאת הסיפור הכללי של ההצגה שמבוססת על הסרט הידוע בכיכובם של טום קרוז ודסטין הופמן רוב האנשים מכירים. היה מאוד מעניין לראות את המעבר של סרט הקולנוע לבימת התיאטרון, מעבר שהוא בכלל לא קל, אבל נעשה במקרה הזה בחן.
אני אחד שאוהב לקרוא ביקורות על סרטים והצגות דווקא אחרי שראיתי אותם ולא לפני. יש משהו הרבה יותר חזק בזה שאתה יודע מה קורה בסרט או בהצגה ויכול להסכים או לא עם המבקר. כאשר אתה קורא ביקורת לפני, אתה פשוט צריך להאמין למבקר. שאתה קורא אחרי, אתה חופשי מההסתמכות הזו ויכול להתווכח עם הקביעות שלו (לפחות בראש).
אז בזמן כתיבת שורות פוסט זה, עשיתי חיפוש קצר ומצאתי את הביקורת הזאת על ההצגה. לשמחתי, גם הפעם, דעתי הייתה שונה. הביקורת משבחת את ההצגה ואת המשחק של שני השחקנים המרכזיים, ליאור אשכנזי, שתפס את תפקידו של טום קרוז בגילום דמותו של צ'רלי בביט ואת ששון גבאי שנכנס לתפקיד המאתגר שמגלם דסטין הופמן – ריימונד בביט. אני מסכים שההצגה טובה ואני גם מסכים עם התשבחות שמקבל גבאי (ותיכף ארחיב), אבל אני ממש לא מסכים עם הקביעה שהמשחק של אשכנזי איכותי ומצליח להעביר את הדמות.
אולי זה בגלל שבעוונותי, הייתי מכור לשיר שלנו, ומאז תפקידו של אשכנזי כרמטכ"ל ההזוי ביותר, יש לי בעיה לראות אותו בתפקידים אחרים. אבל אני בדרך כלל מחבב את אשכנזי ובסך הכל אני חושב שבקולנוע ובטלוויזיה הוא עושה עבודה יפה. יש כמה דמויות שלו בכפיות שקוראות אותי מצחוק. אבל ההופעה שלו באיש הגשם מאולצת, מוגזמת ולא חדהמספיק. הוא משתמש יותר מידי בקול, בצורה תיאטרלית (שאירונית, זה לא דבר טוב בתיאטרון) ופחות מידי בגוף במימוקות של הפנים. ההופעה שלו לא שכנעה אותי שהוא באמת צ'רלי בביט, שהוא באמת עובר מסע רגשי כפי שהסיפור מחייב. מאכזב.
את כל מה שאמרתי על אשכנזי, קחו, הפכו את זה ב- 180 מעלות. זה מה שאני חושב על ההופעה של גבאי. גבאי, שחקן מוכשר מאוד, שרק בזמן האחרון זוכה להערכה לה הוא ראוי, מפליא אותי בכל הצגה מחדש. כיוון שהייתי מנוי לבית לסין במשך תקופה לא קצרה, יצא לי לראות הרבה מאוד הצגות שלו, ועוד לא היה אחת שבהם ההופעה שלו היא פחות ממדהימה. גם כאן, הוא מצליח להיכנס לנעלייםהמאוד גדולות של דסטין הופמן ועוד במדיום התיאטרון, שבו תפקיד מעין זו הוא הרבה יותר קשה. היכולת שלו לשלוט בשטף הדיבור ובאותו הזמן להמחיש ולתמוך בזאת בהמחשה ויזואלית היא מדהימה עד שיש קטעים שבהם אתה ממש מאמין שהוא אוטיסט.
לצערי, בסוף ההצגה, אשכנזי וגבאי עלו על הבמה ביחד לקבל את מחיאות הכפיים, כך שלא ניתן היה להבחין בשוני בעוצמה של מחיאות הכפיים של הקהל. אני בטוח שאם היה עושים הפרדה, מחיאות הכפיים לגבאי היה עולות עשרות מונים על אלו של אשכנזי.
אם אתם אוהבים תיאטרון ויש לכם זמן, לכו לראות את ההצגה הזאת. אומנם הסיפור מוכר ולא מפתיע, אבל הוא סיפור טוב וההופעה של גבאי שווה את ההשקעה.

אלעד

שיתוף ידע בחינם

“Using PowerPoint is like having a loaded AK-47 on the table: You can do very bad things with it”– Peter Norvig, Creator of the PowerPoint Gettysburg Address

כאדם שרואה את ההרצאה והדיבור בציבור כאחד המקצועות ותחומי העניין שלו, לא פלא שאני מחפש באינטרנט חומר חדש בנושא כל הזמן. זו הסיבה, שחלק מהבלוגים שאני קורא באופן קבוע עוסקים בנושא הזה. זו גם הסיבה, שכשראיתי שיש E-book שמתיימר לרכז טיפים בנושא הזה חינם, הורדתי אותו במהירות ואף קראתי אותו די מהר.

הספר של אנדי גודמן, "Why Bad Presentations Happen To Good Causes" ממנו מובא הציטוט בראש הבלוג, מתמקד בפרזנטציות של גורמים מהמגזר השלישי עימם גודמן עובד. כפי שניתן להבין מהציטוט דלעיל, חלק גדול ממנו מוקדש ל- Powerpoint, לא ברמה הטכנית, אלא ברמה המהותית - איך לבנות מצגת שלא תשעמם את הקהל. בעיקר מזהיר הספר מפני נפילה לעיצוב האוטומטי של Powerpoint שנראה כאילו תוכנן כנגד הכללים הנכונים כיצד לבנות פרזנטציה.

הספר מבוסס על מחקר כמותי ואיכותי שערך גודמן בקרב אלפי צופי פרזנטציות ובקרב המומחים הגדולים ביותר בתחום. הוא כולל את התובנות שיצאו מהמחקר הזה וכן טיפים רבים הן של גודמן עצמו, שעוסק ביצירת פרזנטציות ובעיקר בשיפור פרזנטציות קיימות של ארגונים מהמגזר השלישי ושל המומחים אותם הם ראיין.
הספר מאוד קל לקריאה, עושה שימוש רב בהומור ומלא בדוגמאות ובטיפים שימושיים. אני לא יכול להגיד שקראתי בספר על תיאוריה או גישה חדשה שלא הכרתי לפני. יחד עם זאת, אין ספק שחלק מהדברים שידעתי הובאו בצורה מסודרת ומאורגנת שעזרה גם לי לעשות סדר ולחדד נקודות חשובות.
אני חושב שכל מי שהנושא קצת מעניין אותן, אבל לא קרא מעולם משהו מסודר בנושא ולא מרגיש כמוני, שהוא די מעורה בתחום, ימצא בו עניין רב וילמד ממנו רבות. הספר גם מפנה וממליץ לחומרים הטובים ביותר בנושא, כך שמי שמעוניין לחקור קצת את הנושא, יהנה מאוד להתחיל בספר הזה.

אני חושב שיותר מכל, ספרים כמו אלו, E-books, שמופצים בחינם באינטרנט, הם אחת הבשורות הכי מעניינות באינטרנט. היכולת להפיץ ידע איכותי, בחינם, ולשתף את העולם בו ובכך ליצור מציאות טובה יותר, היא בענייני מופלאה. הלוואי ויכולתי לייצר משהו שאפילו מתקרב לקרסוליים של הספר הזה. טוב, עוד תוספת לרשימת השאיפות...

אלעד