היום פורסם בדה מרקר טור מאוד מעניין של רותם שטרקמן בשם "מה קרה לאיש שרצה להיות לבייב". בטור, מתייחס שטרקמן לתופעת ארקדי גידאמק בבורסה הישראלית. הוא בוחן את ההצהרות של ארקדי לפני שנה ולאחרונה ואת התוצאות העסקיות שלו. אותי בעיקר עניינה ההשוואה שעולה בכתבה בין התחום העסקי של ארקדי לתחומים האחרים, הספורטיבי (בית"ר, שעליה כתבתי כאן לא מזמן) והפוליטי:
"בבית"ר ירושלים זה יכול לעבוד, ואולי גם בפוליטיקה, אבל לא בשוק ההון. כאן רוצים לראות מספרים וביצועים. ככה זה עם הבורסה - היא שקופה, כמו רנטגן. מי שנכנס צריך לדעת שבמוקדם או במאוחר כל ההתנהלות העסקית שלו תיחשף והכל יידעו אם יש לפנינו בעל בית רציני שיודע לנהל עסקים, או סתם מיליונר ששופך כסף בלי כיוון ובלי מיקוד עסקי. בפעם הבאה שינחת כאן כוכב חדש ויצהיר שהוא "אחר" ושעוד מעט הוא ייקח את המשקיעים שלו ויטיס אותם לירח, כדאי לספר לו את הסיפור המוזר על היעלמותו העסקית של ארקדי גאידמק".
הטור הזה והעיסוק האינטנסיבי שלי בזמן האחרון בתשקיפים וניירות ערך גרמו לי לחשוב. מה היה קורה לו כללי הגילוי הנאות ופרקטיקת התשקיף היו מיובאים לעולם הפולטי? חובת תשקיף פוליטי, אם תרצו?
באחד מפסקי הדין המפורסמים של בית המשפט העליון בעניין עיקרון הגילוי הנאות, בהם עלתה לדיון השאלה האם יש לפרסם את מצבו הבריאותי של בכיר בחברה ציבורית, קבע בית המשפט העליון כי עם כל הכבוד לפרטיות ולצנעת הפרט, מי ששם את עצמו במוקד של חברה ציבורית, מכפיף את עצמו לחשיפה שמחייב שוק ההון.
דמיינו שכל חבר כנסת, שר בממשלה, ראש עיר ו/או כל דמות ציבורית אחרת, היו נדרשים לפרסם תשקיף כל שנה. במסגרתו, עליהם לחשוף את נכסיהם, עסקיהם, התרומות שקיבלו ועוד עשרות פרטי מידע שניתן לחשוב עליהם (ומי שניסה לקרוא את התקנות בנושא הפרטים אשר יש לכלול בתשקיף, יודע לאיזה רמת המצאת פרטים ניתן לרדת). תארו לכם, שעל פרסום פרט מטעה בתשקיף מעין זה, העונש היה לא רק עונש פלילי של קנס או מאסר, אלא גם שלילת האפשרות להיבחר ו/או להתמנות למשרה ציבורית.
איך זה היה תורם לשקיפות השלטונית? איך זה היה עוזר למלחמה בשחיתות? איזה סוג של אנשים זה היה מושך לפוליטיקה? יותר חשוב, איזה סוגים של אנשים זה היה דוחק ממנה?
ויותר מזה. אולי אנחנו צריכים, כמו בשוק ההון, איזה סטנדרט תפעולי לאנשי צבור. איזו שורה תחתונה. תארו לכם, שכל חבר כנסת היה צריך לדווח בצורה מסודרת על כל הצעות החוק שהוא הצביע בעדן, שהוא הצביע נגדן, שהוא נמנע בהצבעה עליהן, שהוא לא היה נוכח במסגרת ההצבעה עליהן. בארה"ב, כאשר הבחירה היא אישית, יש מעקב כזה. בארץ, זה עוד לא מספיק מפותח. הייתי רוצה לראות זאת.
המשפט הידוע של השופט האמריקאי ברנדייס אומר ש"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אור הפנס הוא השוטר הטוב ביותר". אנחנו מדברים על שקיפות שלטונית, על חשיבותה של העיתונות ושל הדמוקרטיה. אולי הגיע הזמן, לעשות "הפרטה" גם של השקיפות השלטונית ולעשותה דומה יותר לזו של החברות הציבוריות בעולם העסקי...
אם את הבלופים של גידמאק זה הצליח לחשוף... אולי זה יצליח לחשוף עוד כמה בלופים?
אלעד
דמיינו שכל חבר כנסת, שר בממשלה, ראש עיר ו/או כל דמות ציבורית אחרת, היו נדרשים לפרסם תשקיף כל שנה. במסגרתו, עליהם לחשוף את נכסיהם, עסקיהם, התרומות שקיבלו ועוד עשרות פרטי מידע שניתן לחשוב עליהם (ומי שניסה לקרוא את התקנות בנושא הפרטים אשר יש לכלול בתשקיף, יודע לאיזה רמת המצאת פרטים ניתן לרדת). תארו לכם, שעל פרסום פרט מטעה בתשקיף מעין זה, העונש היה לא רק עונש פלילי של קנס או מאסר, אלא גם שלילת האפשרות להיבחר ו/או להתמנות למשרה ציבורית.
איך זה היה תורם לשקיפות השלטונית? איך זה היה עוזר למלחמה בשחיתות? איזה סוג של אנשים זה היה מושך לפוליטיקה? יותר חשוב, איזה סוגים של אנשים זה היה דוחק ממנה?
ויותר מזה. אולי אנחנו צריכים, כמו בשוק ההון, איזה סטנדרט תפעולי לאנשי צבור. איזו שורה תחתונה. תארו לכם, שכל חבר כנסת היה צריך לדווח בצורה מסודרת על כל הצעות החוק שהוא הצביע בעדן, שהוא הצביע נגדן, שהוא נמנע בהצבעה עליהן, שהוא לא היה נוכח במסגרת ההצבעה עליהן. בארה"ב, כאשר הבחירה היא אישית, יש מעקב כזה. בארץ, זה עוד לא מספיק מפותח. הייתי רוצה לראות זאת.
המשפט הידוע של השופט האמריקאי ברנדייס אומר ש"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אור הפנס הוא השוטר הטוב ביותר". אנחנו מדברים על שקיפות שלטונית, על חשיבותה של העיתונות ושל הדמוקרטיה. אולי הגיע הזמן, לעשות "הפרטה" גם של השקיפות השלטונית ולעשותה דומה יותר לזו של החברות הציבוריות בעולם העסקי...
אם את הבלופים של גידמאק זה הצליח לחשוף... אולי זה יצליח לחשוף עוד כמה בלופים?
אלעד
תגובה 1:
Well well well......
הוסף רשומת תגובה