סינגפור והודו - חלק שני

כמובטח מאתמול, חלק שני של דיווחים על הטיול להודו וסינגפור, הפעם הודו.

שיר הנושא של הביקור - ניגודים.

כולם מדברים על ההתפתחות של המדינה הזאת, על צמיחה של כ- 8 אחוזים לשנה, על מעמד הביניים הגדל וכו'. מה שראיתי לא הרשים אותי. מצד אחד, שאתה מסתכל על המספרים בפני עצמם הם מרשימים. בעיקר אם מתחשבים בכך שזה לא נעשה בצורה מרוכזת ומנוהלת כמו בסין. מצד שני, ההרגשה היא כאילו יש קפיצות לא הגיוניות בכלכלה ובחברה ומנסים לחבר כמה תקופות מהמאה האחרונה ביחד. אני חושב שהדרך שבה הצמיחה מתרחשת שם היא לא יציבה ולא ברת קיימא ושייקח הרבה מאוד שנים עד שהכלכלה באמת תתקדם שם, אולי יותר ממה שרוב האנשים חושבים.

הניגודים נמצאים בכל מקום. מצד אחד, אתה רואה לכלוך ומקבצי נדבות ברחובות - מצד שני, שלטי הפרסומות ברחוב מפרסמים מוצרי יוקרה. מצד אחד, הריקשות והמכוניות נראות כמו מהמאה שעברה (וגם תרבות הנהיגה) ומצד שני, אתה רואה כמה מהמכוניות היקרות בעולם. מצד אחד, אנשים חיים ב- Slums (שכונות עוני), עובדים מהיום עד הלילה ומרוויחים פרוטות, מצד שני, יש קניוני ענק עם מותגים ומחירים כמו במערב. מצד אחד, המפעלים נראים כמו בשנות ה- 40 עם מאווררים מחלידים, מצד שני, לכל עובד יש מסך מחשב דק שכמתמחה במשרד עורכי דין בארץ חלמתי שיהיה לי. מצד אחד כולם מדברים על צמיחה והתפתחות כלכלית, מצד שני, כולם מדברים (ואפשר לראות זאת בקלות) על כמה אין תשתיות ואין תמיכה ממשלתית וכמה כולם מושחתים.

אני מודה, שהרבה זמן חששתי מהנסיעה להודו. השמועות על הלכלוך, העוני והסיפורים על כך שכולם מנסים לרמות אותך כל הזמן הפחידו אותי. הגעתי להודו וגיליתי, שכל הסיפורים נכונים. מהרגע שנחתתי ועד הנחיתה חזרה בסידני, היו לי רגעים מועטים שבהם הרגשתי בנוח ולא בלחץ (אני לא מצליח למצוא מילה טובה יותר לתאר את ההרגשה). כן, יכול להיות שאני קצת מפונק, יכול להיות שאני תמים. אבל למרות שכולם מדברים על הכנסת האורחים ההודית, אני לא הרגשתי את זה.

כן, היו כמו דברים יפים ומרשימים בטיול. רוב הזמן התארחנו במלונות חמישה כוכבים והאוכל היה בהתאם. ההרצאות היו של אנשים מרשימים ורוב הזמן היו מאוד מעניינות. הטאג' מאהל הוא באמת מבנה מדהים. ואין ספק שלפני כמה מאות שנים הייתה כאן תרבות עשירה ומרשימה. זו גם דוגמא לאיך לפני כמה מאות שנים, האיסלאם התעסק בתרבות, באריטקטורה ובמדעים. וכמובן, זו עוד דוגמה לאיך הבריטים הרסו את העולם (ראיתי את ההרצאה הזאת במטוס בדרך להודו, אני חושב שהיא עזרה להבין כמה דברים). אבל הרגעים המעניינים התגמדו לעומת החוויה הכללית.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני שמח שנסעתי. למדתי הרבה והיה לי חשוב לראות חלק מהדברים (באופן כללי את הכלכלה וגם את המושג של עסקים באסיה - שעליו כתבתי בהרחבה כאן), אבל ככל הנראה אני לא אחזור לשם לפחות לא בעשרים השנים הקרובות (או אולי ארבעים).

הדבר האחרון הוא חיזוק של מה שכתבתי אתמול על סינגפור. ההודים מתגאים בכך שהם הדמוקרטיה הגדולה בעולם. שהכל נעשה בהסכמה ומתוך דיבורים. ששומרים על זכויות אדם כמו קניין וחופש דיבור. קשה בכתיבה לתאר נחירת זלזול. בואו רק נגיד שאני לא בטוח שאני רוצה לחיות בכזו דמוקרטיה.

אני אעלה עוד כמה תמונות בימים הקרובים.

אלעד

נ.ב.

בימים אלו אני קורא את כל הרשומות שלי בבלוג הלועזי שלי לצורך פרוייקט שאני עובד עליו. אני מאוד נהנה ומגלה שכתבתי דברים מאוד מעניינים. לצערי, אני מגלה גם הרבה שגיאות כתיב ודקדוק. אני מניח שאם לא עושים לא טועים. הפנו את תשומת ליבי לטעות ברשומה שלי מאתמול. אני לא סובל מעייפת אלא מיעפת. תודה נועה.

אלעד

סינגפור והודו - חלק ראשון

שלום לכולם.
חזרתי בשלום (פחות או יותר). אני מקווה שהתגעגעתם. אני מתנצל על העיכוב בעדכונים, אבל מאז שחזרתי, בנוסף לניסיון להתמודד עם תופעות העייפת, קרס לי המחשב ונאלצתי להתקינו מחדש. לשמחתי, לא אבד מידע רב ערך. בעיקר, נגרמה אי נעימות. ובכל זאת, הדבר גרם לעיכובים.
אז בחגיגיות יתר אני רוצה להתחיל בדיווחים. יש המון מה לדווח והמחשבות שלי קצת מבובלות, אז אני אעשה את זה בחלקים. החלק הראשון, יתרכז בסינגפור.
היעד הראשון בנסיעה היה סינגפור, שם ביליתי כארבעה ימים. האמת, התאהבתי במקום.סדר, ניקיון, יעילות וחוויה עירונית בלתי נגמרת. לא מדובר במדינה גדולה. בסך הכל כ- 700 ק"ר (דרך אגב, בשנות ה- 60 השטח היה קטן בהרבה  - בערך 520 ק"ר - חלקים גדולים מהעיר בנויים על reclaimed land, די מרשים). סינגפור היא סיפור הצלחה גדול באסיה עם כלכלה מפותחת, מערכת שלטון יעילות ומבנה מס אטרקטיבי. בימים אלו, נבנה שם אחד מאתרי הקזינו הגדולים בעולם, אשר תמונה שלו אתם יכולים לראות כאן למעלה.
אבל כל אלו דברים שאתם יכולים למצוא גם מעיון בויקיפדיה. מבחינתי האישית, הביקור בסינגפור היווה זעזוע אידאולגי גדול. יש כמה עקרונות שמהווים את הנחות היסוד שלי לגבי חיי כאזרח בוגר. בין העקרונות הללו ניתן למצוא את האמונה שלי בדמוקרטיה וקפיטלזם. סינגפור הצליחה לעורר בי ספקות לגבי הנחות יסוד אלו.
התפיסה הדמוקרטית המערבית (ומדינת ישראל נחשבת בהקשר הזה למערבית) כפי שאני מבין אותה, מציבה את זכויות החירות של הפרט כזכויות החשובות ביותר. הזכות להצביע, חופש תנועה, חופש ביטוי, הזכות לכבוד ופרטיות ועוד. לצד זכויות אלו, ניתן למצוא אזכורים גם לזכויות אחרות, אשר זוכות למעמד משני, הזכות לחינוך, הזכות לעבודה, הזכות למקום מגורים ועוד. במערב, חלק גדול מאמצי השלטון (במובן הבאמת רחב של המילה שלטון) מוקדש להבטחת הזכויות במעמד הראשוני. הזכויות במעמד המשני, נחשבות לפחות חשובות ובדרך כלל אפילו אינן מעוגנות כראוי בחוק. כך, לא יעלה על הדעת לפגוע בחופש הביטוי של אדם, אך אין שום מניעה שהוא יהיה ללא עבודה או חסר בית. בסינגפור, המצב הפוך. הזכויות שזוכות במערב למעמד משני, זוכות שם למעמד בכורה. עד לפני שנה, היו 0% אבטלה ואפילו עכשיו עם המשבר, אחוז האבטלה עומד על 3%. כל אזרח מדינה זכאי לרכישת דירה (הכסף מגיע דרך מערכת הפנסיה, לא אכנס להסבר, אבל זה מקל על הרכישה), יש חינוך חובה חינם ומערכת החינוך היא מהטובות ביותר (אם כי, היא לא כוללת מספיק חינוך למדעי הרוח). לעומת זאת, קיימות הגבלות רבות על זכויות שלנו נראות בסיסיות כמו חופש ביטוי או פרטיות. המערכת רשמית היא דמוקרטית, אבל אותה משפחה נמצאת בשלטון כבר זמן רב ולמעשה המדינה מנוהלת יותר כחברה מאשר כמדינה. אינני אומר שזכויות אדם כפי שאנו תופסים אותן אינן חשובות, אבל הביקור גרם לי להרהר - האם החלפת זכויות אדם חירותיות כמו חופש ביטוי או פרטיות בזכויות סוציאליות, כמו פרנסה ומגורים אינן עסקה טובה?
ההנחה השנייה היא הנחת יסוד לגבי יעילות השלטון. הממשלה לא יודעת לנהל וצריך לאפשר למנגנוני השוק להסדיר כמה שיותר תחומים בחיי השלטון. זוהי כמובן לא רק תפיסה כלכלית, אלא גם פולטית, באשר היא מבטיחה שאף גורם שלטוני לא יחזיק בכוח רב מידי. ההנחה הזו מבוססת על ניסיון העבר שמלמד אותנו שהממשלה, ברוב המקרים, יעילה הרבה פחות מגורמים פרטיים. והנה, סינגפור היא מדינה שמנוהלת, כפי שאמרתי, כמו חברה, ובצורה יעילה ביותר. מנגוני השלטון הם היעילים ביותר בעולם. הבירוקרטיה מועטת, החברות הממשלתיות הן מהטובות בעולם ולמרות מעורבותה של המדינה (גם באמצעות הכת השלטת) כמעט בכל תעשייה ופעילות בחיי היום יום, המערכת פועלת בצורה מרשימה. האם זו ההוכחה ששלטון יכול להיות יעיל, אם מצליחים להציב את האנשים הנכונים ולתת להם את הכוח לפעול?
עדיין לא החלטתי מהן התשובות שלי לשאלות אלו, אבל אלו בהחלט שאלות שאני תוהה לגביהן מאז הביקור בסינגפור. היה ביקור מרתק. תמונות משם (וקצת מהודו) ניתן למצוא כאן.
בקרוב, עדכון על הביקור בהודו.
ואני יודע שפספסתי, אבל בכל זאת, חג חנוכה שמח!
אלעד

סיימנו עוד אחד

לא יאומן אבל עוד סמסטר הסתיים.

אני יושב עכשיו לאחר הבחינה האחרונה של הסמסטר (וככל הנראה האחרונה בתואר, בסמסטר הבא לקחתי קורסים בלי בחינות, רק עבודות). אני מודה שבשבועות האחרונים היה לי קשה למצוא מוטיבציה. העובדה שאני מסיים כאן ועובר לניו-יורק בשילוב עם בחירה לא הכי מוצלחת של קורסים ועייפות כללית קצת הוציאה אותי מפוקוס. גם אי הוודאות לגבי העתיד לא עוזרת.

היום, משום מה, התעוררתי עם חיוך רחב על הפנים ועם שמחה פנימית. אני לא יודע אם זה תקופת הבחינות שנגמרת, הנסיעות הרבות שקרבות או סתם מצב רוח שלא קשור לכלום, אבל הרגשתי שמחה וביטחון שלא הרגשתי זמן רב. דברים מרגשים עומדים לקרות ואני יהיה זה שיגרום להם לקרות. זו הבטחה.

הדירה שלי כמעט לגמרי ריקה מכיוון שאני מפנה אותה מחר. אני מתחיל להתרגל לגור עם מזוודה ארוזה ומדפים ריקים. לא יודע אם זה טוב או לא, אבל זה בטח גורם לך להעריך את הקביעות של מגורים במקום אחד לאורך זמן. לדעתי במגורים בניו-יורק אמורה להיות לי ספה זמינה מה שיגרום לי לאושר רב. לא הייתי מאמין לעולם כמה אני אתגעגע לספה.

אז חודש דצמבר עומד להיות עמוס. מחר על הבוקר עוברים לסינגפור. משם ב- 13 לדצמבר למומבאי, ב- 22 לדלהי וחזרה לאוסטרליה. ב- 31 לדצמבר יש לי ראיון בשגרירות האמריקאית ואחרי שאקבל את הדרכון חזרה, אני יהיה על אחת הטיסות הראשונות לניו-יורק.

אני לא יודע כמה גישה תהיה לי לאינטרנט בשבועות הקרובים, אז לצערי, ככל הנראה זה תהיה הרשומה האחרונה לזמן הקרוב. אבל לא להתייאש. אנו נסו לבדוק שוב. אם אוכל, אני מבטיח לעדכן ואני משוכנע שהשבועות הקרובים יהיו מלאים בחוויות ותמונות רבות.

בינתיים, אני מאחל לכולם בארץ סוף שנה אזרחית טובה וחג חנוכה שמח!

אלעד

The Creation of The Mo

שנה חלפה

פתאום זה הכה בי. התאריך היום הוא ה- 25.11.2009. שנה חלפה מאז היום שנחתי לראשונה בסידני. שנה שלמה. איך הזמן עובר מהר שנהנים, אהה?

אני מנסה לחשוב מה בדיוק קרה בשנה הזו וקצת קשה לי לסכם. אני יודע שחלו הרבה תהליכים פנימיים אצלי. אני יודע שהתבגרתי והתפחתי. אבל מסקנות חד משמעיות, עדיין אין לי. אולי זה אחד מההישגים המשמעותיים. אני מרגיש נוח עם זה שאין לי מסקנות חד משמעיות. אני לא מאוהב ברעיון, אבל אני חי איתו בנוחות.

אם הייתם שואלים אותי לפני שנה אם בשלב זה אני אעסוק בעיקר בתכנונים לחודשים הקרובים בניו-יורק, הייתי עונה לכם שאין סיכוי. שוב, עוד תהליך של התפתחות. קצת יותר ספונטניות (יחסית כמובן, בכל זאת, זכרו במי עסקינן).

הימים האחרונים (ואלו הקרובים) עמוסים לעייפה, בעיקר בסידורים ובסגירת קצוות אקדמאיים ובירוקראטיים.  כמובן שלא רק אני בשלבי סיום. בערך חצי מהכיתה נוסעת לחלופי סטודנטים, אז רוב מסיבות הסיום מתקיימות בימים אלו (למעשה בשבת יש לנו מסיבה גדולה ואני שותף פעיל בתכנון, בהכנות ובמערכונים... זה חלק מהעומס, אבל בלי תלונות). בעוד פחות משבועיים מתחילה הנסיעה לסינגפור והודו, כך שחודשים דצמבר וינואר יהיו בינלאומיים ביותר.

אסור לשכוח שאת כל האמור לעיל אני עושה עם מראה האחים מריו (אני מזכיר לעצמי את לואיג'י). אני אשאיר אתכם במתח עם התמונות עד לסוף החודש.

שיהיה לכם המשך שבוע נעים,

אלעד

נ.ב.

אני יודע שתדירות העדכונים שלי פחתה, אבל אני מקדיש את רוב זמן הכתיבה שלי לשני הבלוגים האחרים שלי (אחד ניהול ומנהיגות והשני על פירוש חילוני של התנ"ך). אני מאוד מרוצה מרמת הכתיבה שלי ומאז שפתחתי חשבון בטוויטר, אני מקבל הרבה יותר חשיפה ומחמאות מכותבים ואנשים מקצוע שאני מאוד מעריך. אני מקווה שהנסיעה לניו-יורק תאפשר לי למנף את הקשרים הללו עוד יותר.

אלעד

כוחה של מוזיקה

בסוף השבוע הזה, לשם שינוי, הזזתי את עצמי והלכתי לראות הופעה של יוני רכטר כאן בסידני. הגעה של זמר ישראלי לסידני היא סיבה למסיבה בפני עצמה. העובדה שהמתופף של הלהקה, טל, הוא גם חבר אישי שלי, רק היוותה את הדובדבן שבקצפת.

כל פעם שאני הולך להופעה חיה, אני נדהם מחדש מכוחה של המוזיקה לרגש. אם אתה יושב בשקט ומנסה לספוג את האווירה שמסביבך, אתה ממש יכול להרגיש איך הקהל, כמו גוף אחד, מגיב לשינויים בקצב ההופעה, לבחירת השירים ולמצב הרוח של האמנים. יותר מזה, מדהים אותי כל פעם מחדש, איך יש שירים שהם פשוט, איך נאמר את זה, מוצלחים יותר, ורק ההאזנה להם די בה כדי לרגש ולהניע כמעט כל קהל מכל גיל לאורך שנים רבות.

אם אני זוכר נכון, השיר "עטור מצחך" זכה פעם בדירוג גבוה מאוד בתחרות השיר הישראלי האהוב ביותר. שאתה שומע אותו בהופעה חיה, גם אם הזמרים אינם אריק איינשטיין, קורין אלאל ויהודית רביץ, יש בו איזה עוצמה שמשתקת ומהפנטת את הקהל. יוני רכטר, הוא אמן כל כך מוכשר, שלא חסרים שירים עוצמתיים כאלו בהופעה, מכיוון שהוא אחראי ללחן שלהם.

בסה"כ, היה לי כיף גדול, גם לפגוש חבר טוב שלא ראיתי מזה כמה שנים וגם ליהנות ממוזיקה ישראלית משובחת בסידני. אם למישהו יש אופציה ליהנות מהשילוב הזה, מומלץ ביותר.

תמונות מההופעה, ניתן למצוא כאן.

אלעד

עדכון שפם, דוד סם, ההרגשה בבטן ויוני רכטר

כן.

אני יודע. חיכיתם לזה. אומנם זה רק קצת יותר משליש הדרך, אבל תודו. רציתם לקבל הצצה. אז הנה. אני מבקש הערות ותגובות המתארות את השפם בצורה יצירתית! אני מתכנן ליצור קטע וידאו קצר שמתאר את ההתפתחות אז אני מצלם את עצמי כל יום...

בנוסף, רציתי לעדכן שנראה שניו-יורק עומד לצאת לדרך. יהיו קשיים, בעיקר עם תאריכים וויזה, אבל בגדול, אי שם בתחילת ינואר, אני אמור לעזוב ולעשות סמסטר בתפוח הגדול. קיבלתי את האישור משני בתי הספר וכעת רק הדוד סם עומד בדרכי. האמת, עצם הציפייה לנסיעה הזו עזרה קצת למוטיבציה הכללית שלי ללימודים, שאני מודה, לא הייתה גבוה ביותר (התרכזתי יותר בקריאה וכתיבה בבלוג השני שלי, שלשמחתי ממשיך לעלות בכמות הצפיות היומיות בו, אתם מוזמנים לתרום לעניין הזה).

היום, העברתי סדנה על איך לבנות הרצאות מעניינות. ראיתי הרצאה באינטרנט, שחשבתי שהיא דוגמא מצויינת ובידיוק באותו שבוע, מישהי מהכיתה שלי העבירה סדנה על איך לארגן אירועים בהתבסס על ניסיון העבר שלה. נוכח העובדה שאנשים ניגשו אליי ושאלו אותי כמה פעמים איך אני בונה את ההרצאות (ובעיקר את המצגות) החלטתי להעביר סדנה של שעה וחצי ולתרום מידיעותיי וניסיוני לכיתה. האמת, לא השקעתי הרבה. הראיתי שתי הרצאות מהאינטרנט והובלתי דיון במה אנחנו יכולים ללמוד מההרצאות והשתמשתי בידע הקיים שלי. מה שמעניין יותר הייתה ההרגשה שלי. אפילו סדנה כזו, שהועברה בפני מספר מצומצם של אנשים, עוררה אצלי את התחושה הטובה הזו בבטן. יותר ויותר אני חושב שזה המקום שלי. הרצאה, הדרכה, הוראה וכו'. איך ומה, אני עדיין לא יודע. מתחילים לרקום תוכניות. שום דבר ספציפי, רק מחשבות.

ביום שבת בערב אני הולך להופעה של יוני רכטר. חברי מהצבא טל הוא המתופף. מעניין איך הוא יגיב שהוא יראה את השפם. בלי קשר, נראה לי שהולך להיות מגניב ביותר. מקווה להוסיף עוד תמונות ועדכונים בקרוב.

זהו לבינתיים,

שיהיה לכם סופ"ש נפלא!

אלעד

תוכנית מופז להסדר מדיני, סוגיות לעוסות וחשיבה מחוץ לקופסה

האמת, אי אפשר להאשים אותי ביותר מידי אהבה לשאול מופז (כאן וכאן וגם כאן). אולי במיוחד בשל הסיבה הזו, היה לי חשוב לעצור לרגע מענייני ה- MBA ולקרוא את התוכנית המדינית החדשה של מופז בעלת השם היצירתי במיוחד: תוכנית מופז להסדר מדיני (להורדה של התוכנית לחצו כאן).

ישבתי וקראתי ולאחר שסיימתי בהיתי במסך למשך כמה דקות שכל מה שאני מרגיש זה ריקנות.

אני מודה, נוכח אהבתי המוצהרת לעיל לא ציפיתי לרבות מהמסמך המדובר. אבל בכל זאת, מדובר בפוליטיקאי מוביל בישראל, שכיהן בכמה מהמשרות הבכירות ביותר, שיש לו שאיפות להיות ראש ממשלת ישראל. וזה התוצר של המחשבה המדינית שלו לאחר התייעצות עם סבב של מומחים.

ולא, הבעיה שלי אינה עם התוכן בפני עצמו. כמובן, יש כאלו שיבקרו את התוכן מימין ואני מניח שאף משמאל. הבעיה שלי היא אם האין תוכן.

מה כוונתי? מעבר לרמת העריכה וההגהה הנמוכות והמראה הכללי של המסמך (אני בטוח שיש כמה ילדים בכיתה ד' שיודעים לייצר מסמכים מקצועיים יותר), אין שום דבר חדש במסמך. טוב, אולי השם המגלומני – תוכנית מופז להסדר מדיני.

אבל ברצינות. כל מה שמופז כותב בתוכניות ידוע וכבר הועלה ונידון בהזדמנות כזו או אחרת. אפשר להסכים אם לא להסכים עם חלק מהעמדות (ועם חלקן הגדול בפני עצמן אין לי בעיה) אבל לשם כך לא צריך איזה מסמך מפוצץ או איזה הצהרה. ובטח שלא צריך להציג זאת כאיזה תוצאה של מחשבה עמוקה ורבת שנים והתייעצות עם מומחים. זהו בסך הכול אוסף של הצהרות שכבר שמענו בצורה כזו או אחרת בעבר. ואפילו לא תחת אריזה חדשה או תחת איזה סיסמה חדשה. משעמם.

אבל תחושת הריקנות נבעה בעיקר מהעובדה שמופז הוא חבר כנסת. יש סיכוי לא רע שהוא אכן יעמוד בראש אחת המפלגות הגדולות בישראל. הוא ככל הנראה יהיה בפוליטיקה בשנים הקרובות.ואין לו שום כוונה להפסיק להתייחס אלינו כמטומטמים. להמשיך להציג לנו את אותן השטויות הלעוסות ולטעון שמדובר בפריצת דרך של מנהיגות מסוג חדש.

אני לא טוען שיש לי פתרונות למצב של מדינת ישראל. אני גם לא טוען שיש לי תוכנית טובה יותר מזו של מופז. אני רק רוצה שיתייחסו אליי (ואל חבריי האזרחים) כאנשים אינטליגנטים. וכן. הייתי רוצה שנבחרי הציבור שלי ינסו להגיע עם רעיונות יצירתיים ומקוריים ולא עם לעיסה של אותם עקרונות.

רק כדי שלא יאשימו אותי בביקורת ללא הצעת פתרון. שני רעיונות עקרוניים שמציגים חשיבה חדשה באמת על איך לשנות את העולם ושאולי ניתן ליישם אותם גם באזורנו. לא, הם לא רעיונות שלי. אני לא אנסה להציג אותם ככאלה אלא יפנה למקור.

אחד ניתן למצוא בהרצאה הזו על איך לבנות ערי מודל. השנייה, בתוכנית הזו, שמנסה להשתמש בתכנית מרשל כהשראה לפתרון בעיות הסיוע למדינות העולם השלישי. אולי יש איזה פוליטיקאי שירים את הכפפה ויביא רעיון אחר, שמייצג חשיבה מחוץ לקופסה, לביצת הסכסוך הלעוסה שלנו?

אלעד

ניו-יורק, ניו-יורק

אחד מהאנשים המרתקים ביותר בכיתה ה- MBA השנה הוא בחור בשם חאליד עומר, אותו אנחנו מכנים KO. KO הגיע אלינו מפקיסטן. אני לא יודע אם הוא מייצג את רוב האנשים מפקיסטן (ככל הנראה לא), אבל אם כן, זו הייתה יכולה להיות מדינה מגניבה ביותר. לא רק שהבחור חכם בצורה בלתי רגילה, קורא כמעט כל דבר שקיים, שותה בכמויות מרשימות הוא גם דואג כל הזמן לפעילות חברתיות. הטיול של סוף השבוע האחרון (שיט בקאנו) היה ביוזמתו ובארגונו וכך גם טיול הסירות אליו נסענו לפני כמה חודשים.

KO, שמתכנן לחזור לפקיסטן מנצל את ההזדמנות כאן לטייל ומן הסתם הוא רוצה לראות את העולם וליהנות לפני שהוא חוזר. לכן הוא הגיש בקשה לחילופי סטודנטים בסמסטר האחרון לניו-יורק (NYU STERN). בקשתו אושרה ושמח וטוב לב הוא ניגש לשגרירות האמריקאית להגיש בקשה לוויזה. עם השגרירות האמריקאית, אתם יודעים, לא לוקחים סיכונים והוא התכונן כראוי והביא איתו כל המסמכים המתאימים. הפקיד שראיין אותו הביט בקצרה במסמכים, הניח אותם בצד ושאל בנימוס אמריקאי אופייני: "אז איך אתה מוכיח לנו שאתה לא טרוריסט?". כמובן שאין דרך להוכיח שאתה לא טרוריסט, כמו שאין דרך להוכיח שאין לך אחות, בעיקר שאתה מפקיסטן (אני מניח שזה משפיע יותר על הטרוריסט מאשר על האחות). למרות כל ניסיונות השכנוע, בקשתו נדחתה והוא נאלץ לבלות את הסמסטר האחרון שלו כאן בסידני (אולי נאלץ זה מילה חזקה מידי, אבל הבנתם את כוונתי).

אז למה אני מספר לכם את הסיפור הזה?

כמו שאמרתי קודם, את סוף השבוע האחרון ביליתי, בין השאר בחברתו של KO והשיחה עימו ועם אנשים אחרים סבבה סביב תוכניותיהם להשתתף בחילופי סטודנטים בבתי ספר שונים. ואז התחלתי לחשוב לעצמי – למה שאני לא אסע גם. בעיקרון, את הבקשה היה צריך להגיש באפריל, אבל היי, יש מקום כיוון ש- KO לא נוסע. אני ככל הנראה לא אמצא עבודה פה, אולי עדיף להעמיק את החוויה לפני שאני חוזר לארץ.

ביום שני בבוקר פניתי לגורמים המתאימים בבית ספר. האמת שלא. הבחורה שמטפלת בזה נמצאת בחופש (כמובן). אז לא פניתי לגורמים המתאימים, פניתי רמה מעליהם. הם הערימו קצת דרישות וקשיים, אבל אחרי כמה בירורים ומצגת שאני צריך להעביר מחר על למה כדאי להם לשלוח אותי, הדברים אמורים להסתדר מבחינת שני בתי הספר.

אם הכול ילך כמו שצריך מחר (מלח מים, מלח מים), אני צריך לנסות לצאת בעצמי לקרב מול השגרירות (הקרב העיקרי הוא קרב של זמנים, בהתחשב שב- 8 לדצמבר אני נוסע לשלושה שבועות להודו וסינגפור). אבל, אנחנו אופטימיים ומקווים שאת סמסטר אביב הקרוב, אני אבלה בניו-יורק!

תאחלו לי בהצלחה (הרבה)... ותתחילו לעדכן את הקשרים בניו-יורק!

סוף שבוע נפלא!

אלעד

קאנוינג (שיט בקאנו)

כאמור ברשומה האחרונה שלי, את סוף השבוע בילינו כשלוש מדרום לסידני באתר מחנאות. הטיול אורגן על ידי אחד מחבריי לכיתה ששכר את שירותיו של בחור מקצועי שדאג לכ צרכינו. הקים אוהלים, בישל, ניקה, הדריך את הטיול הקצר שעשינו באזור ועוד ועוד. די מרשים.
בום הראשון נסענו כשלוש שעות דרומה מסידני והגענו לאתר. בזמן שהמחנה הוקם, הלכנו לשוט מעט בקאנו כבכנה לשיט הארוך יותר של אחה"צ. חזרנו לארוחת צהריים. בינתיים התחלנו לשים לב שאנחנו ממש נמצאים בשמורת טבע. Wallabies, Wombats, טווסים ושאר ציפורים מסתובבים בשמורה אדישים לנוכחות האנושית.
אחר הצהריים בילינו על הנהר. קיווינו למשהו מהיר יותר, אבל היה בהחלט נחמד ומזג האוויר היה נהדר. חזרנו לארוחת ערב על האש ושיחות מסביב למדורה מגובות באכילת מרשמלו ובשתיית בירה ומשקאות משכרים אחרים.
את הלילה בילינו (ישנו זה פועל חזק מידי) באוהלים. למרות שהיה אוהל ושק שינה, התנאים היו... איך נאמר זאת, קשים... תוסיפו לזה נחירות מאוהלים אחרים וגם מתוך האוהל שלי בתוספת הקולות של ממלכת החיות שמסביבנו, וקשה לי לספור שעתיים נטו שישנתי לאורך הלילה.
ובכל זאת, קמנו שמחים ומאושרים ויצאנו לטיול רגיל באזור, לכאורה לחפש כניסה למכרה זהב נטוש. לאחר שהלכנו קצת לאיבוד בדרכים, מצאנו את האזור של מכרה הזהב, אבל התברר שמדובר רק בחורים גדולים ולא ממש במכרה. חזרנו (התחיל להיות חם בשלב הזה) לארוחת צהריים וקצת מנוחה בצהריים החמימים.
המחנה פורק וחזרנו לסידני שמחים, כואבים ושזופים.
תמונות, ניתן למצוא כאן.
היה שמח. עכשיו צריך להתחיל לתכנן את האירוע הבא...
שבוע נפלא
אלעד

שפם ודרכון

שפם

כן. זה הנושא של חודש נובמבר. שפם. מסתבר שבכל חודש נובמבר מתקיים חודש התרמה למען סרטן הערמונית. במהלך החודש, מתנדבים מגדלים בתקווה שאנשים יתמכו בהם על ידי תרומות, כאשר כל התרומות הולכות לחקר סרטן הערמונית. כמעט כל הגברים במסלול שלנו נרשמו לקבוצה אחת וככל הנראה במהלך חודש נובמבר הבניין שלנו יראו כמו סט של סרט פורנו משנות ה- 70. אני מבטיח תמונות, כיוון שנראה לי שהולכות להיות תמונות מרשימות. עכשיו נשאר רק להחליט איזה סוג של שפם אני אגדל. בתמונה אתם יכולים לראות כמה מהאופציות המומלצות. יש העדפות?
בינתיים, אם מישהו מעוניין לתרום למאמץ המלחמתי (שלי ושל המסלול שלנו), אתם מוזמנים לצפות באתר הבית שלי לאירוע ולתרום שם.

דרכון

היום לשמחתי היום קיבלתי חזרה את הדרכון שלי. לא, לא עשיתי איזה פשע שבגללו הדרכון נלקח. בסה"כ שלחתי אותו לשגרירות ההודית כדי לקבל ויזה לקראת הקורס (והטיול שם) בחודש דצמבר. שאתה בארץ ואתה שולח את הדרכון שלך לשגרירות כלשהי כדי לקבל ויזה, אתה לא מקדיש לזה מחשבה נוספת. שאתה במדינה אחת והדרכון (וויזת הסטודנט) שבתוכו זה המסמך הכי חשוב שלך, זה די מפחיד לשלוח אותו בדואר רשום. אבל לשמחתי, ועל אף שהתברר לי בדיעבד ששלחתי עם הבקשה לויזה תמונה שלא עומדת בדרישות (למה לעזאזל לבקש בכוונה תמונה שהיא לתמונת פספורט סטנדרטית???), קיבלתי היום את הדרכון חזרה עם הויזה המיוחלת. בכך מסתכמות ההכנות הרשמיות לנסיעה. טיסות. יש. מקומות שהייה. יש. חיסונים. יש. תרופות. יש. אני חושב שאני מוכן.

סוף שבוע הזה - אני נוסע לטייל בטבע ולשוט בקנו בנהר... עדכונים, בשבוע הבא!

אלעד

כן, כן מגיעים לכם עדכונים

עוד שבוע מתקרב לסופו. אני יודע שתדירות העדכונים שלי ירדה לאחרונה אבל זה נובע רק מעומס של מטלות, אירועים ולימודים. הכול חיובי. הסמסטר הזה יש לי שני מבחני אמצע. אחד היה היום, השני שבוע הבא. אחרי שנגמור איתו, יהיה קצת יותר זמן חופשי.
השבוע התקיים האירוע השלישי של ה- AGSM DELPHI Talks. כרגיל, הנחיתי את האירוע והוא כלל הרצאות מחמישה חברים לכיתה על נושאים מגוונים: הסבר מרתק על האיסלם מאחד מחברנו מפקיסטן, סיפורים עם לקחים מהחיים מחברנו מסרי-לנקה, הרצאה מרתקת על שמחה ונדל"ן (לא כל כך קשור, אבל זה נראה הגיוני באותו רגע) מחברנו מאוסטרליה, הסבר על שיטות לניבוי העתיד לרבות אחת השיטות המעניינות בעולם של קריאת עלים עתיקים עליהם יש כתובות מחבר לכיתה מהודו ולבסוף, הרצאה על אבולוציה ועל איי הגלפגוס מאחת מחברותינו לכיתה מאוסטרליה. היקף מרשים של נושאים. תמונות, ניתן למצוא כאן.
בינתיים, כמו שסיפרתי בעבר, אני ועוד ארבעה מחבריי לכיתה משתתפים בתחרות בינלאומית שנקראת GMC (בשלב הזה, המוקדמות הן ברחבי אוסטרליה). התחרות היא על ניהול של חברה שאנחנו מקבלים את כל הפרטים והמספרים וצריכים להגיש החלטות פעמיים בשבוע. בינתיים, לאחר שני סיבובים, התוצאות לא מרשימות מידי. החלטנו לקחת כמה סיכונים בתקווה להצלחה גדולה, ובינתיים הם לא ממש השתלמו. אבל זה מאוד כיף. בילינו חלק גדול מהשבועיים האחרונים בבניית מודל כלכלי בניסיון לחזות את המספרים ואת התוצאות ואני חושב שיצרנו מודל יפה (הטעויות שעשינו לא קשורות למודל, אלא להחלטות אחרות). התחרות באמת גורמת לך להתמודד עם כמה מהשאלות הקשות עם ניהול של חברה מהכסא של המנכ"ל ומראה כמה מדובר בעניין מסובך וכמה כל החלטה תלויה בעשרות משתנים וגורמים. מעניין. אני מצלם תמונות של התהליך, אני אעלה אותן לקראת סוף התחרות. ההחלטה הבאה מחר בערב.
בסוף השבוע הבא (לא מחר, שבוע אחר כך) אנחנו נוסעים לסוף שבוע לטיול שכולל שיט בקנו, קצת טיול רגלי ושינה בשטח (בערך...). התרגשות רבה. עדכונים ותמונות בהמשך.
שלא תחשבו שכל הפעילויות לא משאירות לי זמן לחשוב, להרהר ולתהות עוד על המשך דרכי. זה תהליך שמפעפע לו לאט בפנים. כמובן, שגם במישור זה אני אעדכן.
סוף שבוע נפלא לכולם!
אלעד

בר-מזל

Photo by Kamaru

קראתי השבוע את הכתבה הזאת של אחד מהכותבים האהובים עליי, מלקולם גלדוול. הכתבה מנסה להסביר את ההבדלים בין שני סוגים של גאונות. גאונות שבאה בפרץ אחד של יצירתיות לעומת גאונות שמפתחת לאורך זמן, תוך כדי מאמץ והליכי למידה ממושכים.
אחד מהאלמנטים החשובים בשני סוגי הגאונות אך בעיקר בסוג השני הוא אלמנט המזל. זהו אלמנט שגלדוול כותב עליו הרבה גם בספר המדהים שלו, OUTLIERS, עליו כתבתי בעבר. מתברר שחלק בלתי נפרד מההצלחות הגדולות ביותר בעולם, הם עניין של מזל.
המזל שדרוש לגאונות האיטית היא בעיקר מזל שקשור בתמיכה. בעובדה שהייתה להם משפחה, חברים שעזרו להם בכל שלב של הדרך, בלי לשאול יותר מידי שאלות. ההצלחה שלהם תלויה בסביבה בתומכת לא פחות מאשר ביכולת האישית שלהם ובעבודה הקשה שהם השקיעו.
אני לא יודע מה יהיה איתי בעתיד. אולי אני יהיה הצלחה מסחררת ויפגין גאונות כזו או אחרת. אני בהחלט נמצא בתהליכים של שינויים רדיקלים שדורשים תמיכה לא פחות מהגורמים עליהם מסופר בכתבה. אני כבר יודע שאני בר מזל. על המשפחה שלי. על החברים שלי. על הסביבה שבה גדלתי. זו הרגשה טובה.
כתבה אחרת שקראתי השבוע מספרת על כך שאנשים שמרגישים שיש להם מזל בהם יש להם יותר מזל. הם חיים את חייהם בצורה טובה יותר. נקרות בפניהם יותר הזדמנויות. אף פעם לא באמת חשבתי באופן מודע על המזל שלי. אולי הגיע הזמן להתחיל.
שבוע נפלא ומלא במזל טוב!
אלעד

גאווה

אני מניח שדברים גורמים לאנשים שונים להרגיש גאווה. אצלי הגאווה באה בדרך כלל מאחד משתי מקורות. מקור אחד הוא כאשר הצבתי לעצמי מטרה קשה ורצינית והצלחתי לעמוד. המקור השני, ועבורי זה המקור החשוב יותר, זה שאני מצליח להשפיע על אנשים.
השבוע, לשמחתי, זכיתי לתחושה הנעימה של הגאווה מספר פעמים.
אתמול, במהלך ארוחת יום השישי המסורתית שלנו (הפעם הלכנו למסעדה מקסיקנית) שוחחתי עם אחת מחברותיי לכיתה. דיברנו על משהו שהיא שלחה יום לפני ואיך שהוא הגענו לשוחח על מצגות (אתם יודעים, תלמידי MBA, על מה כבר אנחנו יכולים לדבר J). אז הגיע הרגע. "אתה יודע", היא אמרה לי. "בזכותך שיניתי לגמרי את הדרך שבה אני בונה מצגת". "מה זאת אומרת?" שאלתי בהפתעה. "הסתכלתי עליך בחודשים האחרונים מציג בכל מיני אירועים, וכל פעם מאוד נהניתי. שאלתי את עצמי – מה הוא עושה אחרת שאני גם יכולה לעשות. הבנתי שזה הדרך שבה אתה בונה מצגות, בלי להשתמש בטקסט, אלא בעיקר בתמונות. החלטתי לאמץ את זה לעצמי". "את יודעת מה", אמרתי לה, "השבוע שהעברת את ההרצאה על איך ניהול אירועים, שמתי לב שהמצגת שלך בנויה ככה. כרגע עשית לי את החודש".
גאווה.
האירוע השני הוא ההודעה הזאת של חבר שאני מאוד מעריך בטוויטר:

ההפניה אליה הוא מתייחס היא לבלוג שלי, The Comparative Advantage. השבוע כתבתי שם על נושא ניהול ישיבות והרשומה גררה כמה דיונים מאוד מעניינים בתגובות. אני לא כותב את הבלוגים האלו בהכרח בשביל למצוא קוראים. רוב הסיכויים שהפנייה הזאת לא תביא לי אלפי קוראים חדשים. אבל אין ספק שזה כיף לקבל משוב כל כך חיובי וכל כך מפרגן. תודה.
גאווה.
במהלך הסמסטר השלישי הצטרפו אלינו מספר תלמידים מחילופי סטודנטים מבתי ספר שונים ברחבי העולם. אתמול במהלך הארוחה, כמה מחבריי ציינו בפני אותם תלמידים את העובדה שביום רביעי הקרוב יתקיים האירוע השלישי של ה- DELPHI Talks, האירוע שיזמתי כפלטפורמה ללמידה והחלפת חוויות בקורס. העובדה שהאירוע נהפך לשם דבר ולמשהו שמצוין כפרסומים לסטודנטים מועמדים גרמה לי להרגיש תחושה קטנה של הישג. העבודה שאנשים מוצאים את זה מספיק חשוב ומרשים כדי לדבר על זה אומרת שהצלחתי להשפיע עליהם.
גאווה.
סופ"ש נפלא!
אלעד

הרהורים קיומיים?

שנה שעברה, לפני שידעתי שהתקבלתי ללימודים באוסטרליה ואחרי שעזבתי את משרד עו"ד שבו עבדתי, הגשתי מועמדות לכל מיני עבודות. לשמחתי, זכיתי להזמנה למספר ראיונות. באחד מהראיונות הללו, ראיון אליו הגעתי דרך חבר, התראיינתי לחברה שעוסקת בהדרכה ופיתוח הדרכה. הייתה לי שיחה מאוד מעניינת עם הבעלים של החברה שהתברר כאדם מרתק עם תחומי עניין דומים לשלי.
אחרי שיחה מאוד ארוכה הוא אמר לי משהו שנשאר איתי מאז:

"אני חושב שיש פער גדול בין מה שאתה אוהב לעשות ובין מה שאתה רוצה לעשות. אתה חייב
לפתור את הפער הזה ולהחליט לאיזה כיוון אתה הולך".

הוא צדק.
בימים האחרונים אני חושב על זה הרבה. יש לי איזה תפיסה של עצמי כאדם עם שאיפות מאוד גדולות. הרגשה שאני חייב לעשות את זה בגדול. לנהל את העולם. אבל מה שאני אוהב לעשות, זה משהו הרבה יותר בקטן. חשבתי בתקופה האחרונה הרבה על השאלה מתי הכי נהניתי מהעבודה שלי. והתשובה שלי היא די פשוטה – כאשר אני מלמד או כאשר אני עובד על שיעור שאני הולך ללמד. זה מה שעושה אותי שמח. זה מה שעושה לי טוב. אני מרגיש טבעי ומרגיש טוב עם זה.
השבועות האחרונים הייתי בראיונות לכמה חברות והגשתי מועמדות לכמה חברות. לצערי, עד עכשיו כל התוצאות שליליות. אני לא יודע אם התוצאות השליליות הן שגרמו לי לחשוב את המחשבות הללו או שאלו מחשבות שהייתי מגיע אליהן בכל מקרה או שאולי זה יום הולדת 30 שגרם לי להתחיל לעסוק בשאלות קיומיות, אבל אין ספק שאני מתחיל לפקפק ברצון שלי לעבוד בעבודות הללו.
עוד לא הגעתי למסקנות מוחלטות (למרות שיש לי כל מיני נטיות). אני יודע שהמאבק הפנימי שלי יימשך. בגדול, אני מאמין שאדם צריך לעשות מה שהוא טוב בו ומה שהוא אוהב לעשות. אבל במקרה שלי אני לא בטוח שזה מספיק ויש כל מיני מגבלות. מצד שני, אני יודע שמגבלות זה שטויות ושכמעט על הכול אפשר להתגבר עם יש מספיק עקשנות, סבלנות ואמונה.
כמובן, שתחומי העניין והפעילות שלי לא מסתדרים עם משרה רגילה בשעות מטורפות. אני תוהה כמה חשוב לי להמשיך חלק מהדברים שהתחלתי בשנתיים האחרונות. אני חושב שמאוד.
הימים האחרונים מאוד לא שקטים עבורי וקשה לי להתרכז. אני כל הזמן חושב על מה אני יוכל לעשות, איזה אפשרויות פתוחות ושוקל כל מיני כיווני פעולה שמעולם לא חקרתי.
אני מכיר אנשים שעשו מהפכה בחיים שלהם עם תחילת העשור השלישי לחייהם. החליטו באמת מה הם רצו לעשות ומשם רצו לכיוון המטרה מבלי להתייחס לספקות ולקשיים. אני מתחיל לחשוב שאולי אני צריך לעשות משהו כזה. יש לי עוד כמה חודשים לחשוב על זה.
זה מצחיק שהייתי צריך לעבור לצד השני של העולם ולשבת במשך שנה על רעיון שהיה מול האף שלי כל הזמן. אבל אני מניח שבחיים יש דברים שאתה צריך להבין בעצמך ולא יעזור כמה אנשים אחרים יגידו לך אותם.
שלכם בהרהורים,
אלעד

הפרויקט

מזה זמן מה שאני משאיר רמזים כאן ושם ברשומות שלי לפרויקט החדש עליו אני עובד. אז הנה, כל העבודה הקשה השתלמה.
למטה מצורפת ההודעה ששלחתי לחבריי הקרובים ובני משפחתי היום בדואר אלקטרוני. אני שולח את אותה הזמנה גם לכל קוראי הבלוג:

שלום לכל חבריי ובני משפחתי ברחבי העולם,

הייתי רוצה לגזול כמה דקות מזמנכם. אני יודע כמה כולכם אנשים עסוקים, ולמרות ניסיונותיי לכתוב הודעה קצרה ולעניין, יצא קצת ארוך. אז אם עכשיו זמן לא טוב עבורכם, אנא, סגרו את ההודעה וחזרו אליה מאוחר יותר. אני אשמח לקבל את תשומת לבכם המלאה.

כפי שאתם בוודאי יודעים, לפני כשנה עזבתי את הארץ ונסעתי לאוסטרליה בכדי להצטרף לאחת מתוכניות ה- MBA המובילות בעולם (AGSM MBA PROGRAM). עברה עליי שנה מרתקת מהמון בחינות ולמרות שטרם התגלו התוצאות המיידיות שלה, אני כבר יודע שהתוצאות ארוכות הטווח שלה הן מרשימות. השנה האחרונה (והתקופה הקצרה שלפניה) אפשרה לי להיחשף לנושאים שונים, תרבויות שונות ולחוות חוויות, שלא היה מתאפשר לי לחוות בכל צורה אחרת. בין כל החוויות, הנסיעה עוררה את חוש הסקרנות שלי, שהוא גם כך מפותח מטבעו, לנושא שלפני כמה שנים ספק אם הייתי חוקר אותו – יהדות.

לפני שאתם מוחקים את האי-מייל במחי יד, חשוב להבהיר. לא חזרתי בתשובה חלילה. רחוק מכך. אבל החלטתי קצת לנסות ולהבין את האלמנט הזה שהוא חלק בלתי נפרד מהיום יום של כולנו.
אז במשך השנה האחרונה עבדתי על פרויקט. מי מכם שהגיע למסיבת הפרידה שלי אולי זוכר שלפני הנסיעה העליתי על הכתב כמה מהשיעורים והלקחים שלמדתי לאורך השנים לספר אלקטרוני שניתן להורדה בחינם מהאינטרנט וכי אני כותב בלוג סביב העקרונות שמופיעים בספר במסגרתו אני ממשיך להעלות על הכתב מסקנות, רעיונות ולקחים מחיי היום יום המקצועיים שלי ( http://comparativeadvantage.wordpress.com/). במשך השנה האחרונה עבדתי (עם קצת הפסקות, בכל זאת, הייתי צריך לעבור לאוסטרליה, ללמוד לתואר, לטייל ולנסות גם לעשות קצת כיף) על פרויקט דומה סביב נושא היהדות ועל התוצאה של העבודה הזאת רציתי לדווח לכם.

בכתובת הזאת: http://secularbible.wordpress.com/ravings/ תוכלו להוריד את הספר האלקטרוני החדש שלי. הספר מתאר את המסע שלי לנסות ולהבין את הדת היהודית והתנ"ך מנקודת מבט חילונית. אני חושב שכאדם יהודי במדינה יהודית, העובדה שאני לא דתי לא צריכה למנוע ממני לנסות וללמוד מהטקסט העתיק ביותר של התרבות שלי. הרעיון היה לנסות ללמוד קצת על היהדות והתנ"ך ולמצוא עקרונות רלוונטיים ליום יום שלי. אני חושב שמצאתי. והרבה. זה היה מאוד מהנה לכתוב את זה ולכן החלטתי לעשות משהו רחב יותר. אני מתכוון לקרוא את כל התנ"ך. פרק אחר פרק. ולנסות לתת לו פרשנות אישית, לא דתית. לראות מה אפשר ללמוד מזה. אני מניח שהתהליך ייקח לי כמה שנים כי אני מתכוון לעשות את זה לאט. אבל את התוצאות אני אכתוב בבלוג חדש שיצרתי לשם כך בכתובת: http://secularbible.wordpress.com/

אז, מה אני רוצה מכם?
1. ראשית, המייל הזה מופץ לאנשים שאני מחשיב כקרובים אליי ושאני רוצה לשתף אותם במה שאני עושה. אז רק בעצם קריאת ההודעה, כבר עשיתם לי טוב על הנשמה :). תודה.
2. שנית, אני אשמח אם תורידו את הספר האלקטרוני ותקראו אותו (זה לא ייקח הרבה זמן, אולי שעתיים וחצי). אני יודע שהוא באנגלית, אבל היא באמת פשוטה. אני חושב שתיהנו. אני אשמח לשמוע על כך, אם אהבתם או לא. אם הסכמתם או לא.
3. שלישית, אני אשמח אם תתחילו לעקוב אחרי הבלוג. בצד ימין של המסך תוכלו למצוא קישור למעקב אחרי הבלוג ב- RSS או להירשמות לתפוצת דואר אלקטרוני. גם שם, אשמח לשמוע את דעתכם באופן קבוע (אני לא מתכנן לכתוב הרבה מאוד שם, זה הולך להיות תהליך איטי, ככה שזה לא צריך לקחת יותר מידי מזמנכם).
4. רביעית, אם יש מישהו שאתם חושבים שייהנה מהבלוג ו/או מהספר האלקטרוני, אנא העבירו את המייל הזה אליו.

זהו,

אני יודע שלא נפגשנו כבר הרבה זמן ועם חלקכם גם לא אפגש עוד זמן רב. אשמח לשמוע מה קורה איתכם. אני מקווה לראות את כולכם בקרוב.

תודה על הזמן שהקדשתם להודעה ותודה על חברותכם.

אלעד שרף

נ.ב.
אני כותב הרבה באינטרנט, בעברית, באנגלית, בטוויטר, בפייסבוק וכו'. אפשר למצוא את הכול בקלות. ראו את הקישורים בחתימה שלי או פשוט כתבו אלעד שרף בעברית או באנגלית (Elad sherf) בגוגל...

אוסטרליה? אוסטרליה זה קרוב!

מחר חל יום הולדתי ה- 30 (ראו גם: רשומה חולמנית משהו של יום הולדת 29). אירוע בעל השלכות רחבות היקף. אני מעולם לא הייתי איש של חגיגות גדולות, אבל שאתה בחוץ לארץ, לבד, אני מניח שיש לזה אלמנט נוסף של בדידות.
אל חשש.
להורים שלי, המרחק הוא לא בעיה.
היום בצהרים (כמה שעות לפני היום הולדת, אבל היי, בוא לא נהיה קטנוניים!) נחת הזר העצום הזה בפתח ביתי הזמני.
אמא ואבא, תודה. אני אוהב אתכם.
אלעד

ההפתעות ממשיכות לזרום - מה זה לכל הרוחות מירוץ סרטנים?

סיפרתי כאן בבלוג כמה פעמים שכל יום שישי בערב אנחנו מארגנים ארוחה במסעדה אחרת, כחלק מפעילות ה- Diversity club. זה מנהג מאוד מהנה (וגם מאוד טעים).
השבוע עם זאת, אורגן משהו מעט שונה.
לפני כמה שבועות נחתה עוד הודעת דואר אלקטרוני בתיבה שלי (הכמות שמגיעה היא די מרשימה, אני מאוג גאה ביכולת שלי לא להשאיר יותר מ- 10 הודעות בתיבה כמעט בכל רגע נתון). הכותרת: Crab racing. אני מודה שלרגע חשבתי שמדובר בעוד אחת מהודעות דואר הזבל שלפעמים מצליחות לחדור את מעטה ההגנות השונות. אבל שמתי לב שמדובר בהזמנה מנשיא מועדון הספורט שלנו.
מתברר שיש עוד מנהג אוסטרלי מוזר משהו, לראות סרטנים מתחרים ביניהם, תוך כדי ששותים הרבה אלכוהול (אם לרגע למישהו היה ספק) וכמובן, משתתפים בספורט הלאומי, הימורים.
שישים שניות על הימורים באוסטרליה!
ילדים, הידעתם שכ- 25% מכל מכונות הפוקר בעולם ממוקמות באוסטרליה ושמתוכן כ- 11% ממקומות במדינת ניו-סאות' ויילס שסידני היא בירתה?
אלו היו 60 שניות על הימורים באוסטרליה.
בכל מקרה, זה הולך ככה. 7 סרטנים בקופסה. לכל סרטן יש מספר על הגב. 7 מהמרים, כל אחד מקריב 4 דולר (אוסטרלי) כדי להשתתף. הסרטנים ממוקמים במרכז שולחן עגול. מנהל המשחק מרים את הקופסה והסרטן הראשון שמגיע לקצה השולחן הוא המנצח. הקטע הוא, שהסרטנים לא כל כך מבינים את העניין הזה. אז הם מתחילים ללכת לכיוון קצה השולחן ואז חוזרים אחורה ועושים הקפות. מאוד משעשע. כמובן העובדה שמסביב עומדים עשרות אנשים וצועקים מספרים (כאילו הסרטנים מבינים אנגלית, נו באמת...) הופכת את האירוע למשעשע עוד יותר.
כיוון שבאמת שקשה לתאר במילים את החוויה, מצורף סרטון קצר להמחשת האירוע!

וכמובן, גם תמונות.
אלעד

אירועים הקשורים בשתייה...

טוב, אז נכון לרגע זה גמרנו עם הראיונות. אז מה עושים באוסטרליה (או כמו שמתברר לי, בשאר העולם), כאשר לא צריכים להתנהג יותר מידי ברצינות, שותים!
ביום שישי בערב הלכנו למסעדה בווארית (אני חשבתי גרמנית, אבל מסתבר שיש הבדלים רציניים) לחגוג את אוקטוברפסט... אכלנו המון המון בשר, בעיקר מסוג הפרות הנמוכות. ושאני אומר המון, אני מתכוון להמון. רוב האנשים שתו. אני הסתפקתי במשקה של בחורות – בירה בטעם מנגו... יש הרגלים שקשה להיגמל מהם.
אבל, איך אומרים, קשה יש רק בלחם. פה עוזרים לך להיגמל מהרגלים שכאלו. היום, היה לנו ערב טעימות וויסקי. אחד מהחברים למסלול שלנו עבד בחברה שמשווקת משקאות אלכוהוליים והיה מנהל המותג של סדרות הוויסקי שלהם, לרבות ידידו הטוב של כמה מהאנשים שאני מכיר, ג'וני ווקר. אז היום הוא הביא לנו סדרת משקאות, הסביר לנו על ההבדלים ביניהם ונתן לנו לטעום. היה מרתק, מעניין ואפילו, לא תאמינו, טעים – אומרים שזה טעם נרכש. אני אצטרך לחקור את הנושא הזה יותר לעומק.
בינתיים, אתם יכולים ליהנות מהתמונות. התמונות מיום שישי כאן. התמונות מהיום (אירוע הוויסקי) כאן.
אני, הולך לישון שבע, קצת מטושטש ומאוד מרוצה.
אלעד

תחקירים ותרומות

אני יודע שמזמן לא כתבתי כאן משהו שלא קשור לחיי הפרטיים. לא תמיד זה מבחירה. אז הנה. השבוע קראתי שתי כתבות קצרות שהעלו בי תהיות.
הראשונה עוסקת בתרבות התחקיר בצה"ל תחת הכותרת "מדוע ממשיכים לשקר בתחקיר". במסגרתה מלין שלמה ציפורי על כך שאין לחיילים חסינות פלילית כך שדברים שאמרו בתחקיר צה"לי לא ישמשו להעמדתם לדין. המצב היום, טוען ציפורי, משמעותו שלחיילים יש אינטרס לשקר. הדבר לדעתו מביא לכך שהתחקיר מאבד מעוצמתו ככלי בידי צה"ל לשפר את עצמו. יש אמת בטענתו של ציפורי. הזכות הבסיסית של החיילים "לשתוק" בחקירה פלילית מופרת. אני יכול להבין את הקושי שבדבר ואני יכול להבין גם את הטיעון המעשי, אם לא ניתן להם חסינות, אנחנו מעודדים אותם לשקר. ובכל זאת, קשה לי לקבל את הטיעון מכיוון שלדעתי הוא לוקה במסר החינוכי.
בצבא, שחייל או חיילת היו עושים טעות כלשהי, הרבה פעמים ה"עונש" שהם היו מקבלים הוא לתחקר את האירוע מול כל הקורס או היחידה. בשלב כלשהו הפסקנו עם זה. עדיין חייבנו אותם לתחקר מול אותו הפורום, אבל לא התייחסנו לזה כעונש יותר. התחקיר ואמירת האמת הם החלק הברור. העונש אינו קשור לעובדה שכל חייל מצופה לומר אמת. העונש, ככל שיש בו צורך, יגיע ללא קשר לתחקיר.
ואני חושב שהמסר האמיתי כאן הוא מסר של לקיחת אחריות. אני מסתכל על אירוע, מבין מה קרה בו כדי לשפר לעתיד. זו המטרה העיקרית של התחקיר. זו הסיבה שמתחקרים גם אירועים חיוביים. כדי שנלמד לעתיד כיצד לשפר את המערכת.
אבל יש עוד אלמנט לתחקיר. אחריות אישית. משהו שהחברה שלנו בכללותה חסרה קצת. ציפורי מבקש לנתק בין אמירת האמת ללקיחת האחריות. הטענה שלו, נעודד אמירת אמת, אבל האחריות, תבוא רק עם התביעה תוכל להוכיח זאת. קשה לי להסכים עם הניתוק הזה. בחברה שלנו בכלל ובעיקר בצבא, שאמור לעצב את דמותם של החיילים והחיילות הצעירים, האחריות צריכה להיות המסר העליון. כן, תמיד יהיו אלו שיעשו בזכות הזו שימוש לרעה. תמיד יהיו אלו שישקרו. אבל זה לא משנה את המסר החינוכי שמוסד התחקיר צריך לייצג. אמירת אמת ולקיחת אחריות.
הכתבה השנייה, שאם תרצו קשורה לראשונה רק בקשר עקיף היא כתבה לפיה לאנשים תהיה אפשרות לתת תרומה ולזכות לניכוי ממס במשכורת. תסלחו לי, אבל אני לא מבין מדוע יש צורך בצעד הזה. אם מישהו רוצה לתרום מכספו למטרה כזו או אחרת, זכותו. אבל מדוע התרומה צריכה לרדת מהמס שהוא משלם, מס שמשמש את כולנו. למעשה הוא מחליט עבורנו למה ישמשו כספי המיסים.
ההנחה במדינה דמוקרטית היא שרשויות השלטון נבחרות כדי ליישם את רצון העם ועושות שימוש בכסף ממיסוי לצורך מימוש המטרות הציבוריות. אפשר להתווכח אם הן עושות זאת בצורה יעילה או לא, אבל מתן אפשרות לזיכוי מס עבור תרומות משמעותה, שהמדינה מפריטה את ההחלטות לגבי השימוש במס לאנשים פרטיים, שיחליטו מה לעשות עם הכסף שהם אמורים לשלם כמס. אפילו אדם שמאמין כמוני שהפרטה היא הרבה פעמים הצד הנכון כמדיניות, חושב שזה צעד לא ראוי. דרך אגב, אותו הרעיון חל גם על חברות שתורמות ומקבלות פטור ממס. שם הבעיה חמורה אף יותר, כיוון שהמנהלים מחליטים עבור בעלי המניות מה לעשות עם כספם והתמריץ של פטור ממס מביא להחלטות לא רציונאליות.
בוא נפריד בין המיסוי לבין התרומה. אחר כך, בואו נראה איך עושים שימוש ראוי ויעיל בכספי התרומות ובכספי המיסים.
אלעד

אין עבודה. אין שפה. קשה. קשה.

עדכון שבועי על המאבק למציאת עבודה. אין עדכונים חיוביים. לפני כמה שעות חזרתי מהראיון האחרון שלי. סיבוב שני של ראיונות במקינזי. כרבע שעה לאחר שעזבתי קיבלתי את השיחה הרגילה. התרשמנו ממך מאוד. אנחנו חושבים שברמה האישית אתה מתאים מאוד. לצערנו, מבחינת יכולות אנליטיות, הבנה עסקית ויצירתיות, זה לא מה שאנחנו מחפשים. שיהיה בהצלחה.
שמעתי את המנגינה הזאת מספר פעמים בשבועיים האחרונים. אני מתחיל לראות את הדפוס. העובדה שרוב חבריי לספסל הלימודים לא נמצאים במצב טוב ממני לא מעודדת אותי, אבל אתם יודעים, צרת רבים, חצי נחמה (למרות שבמקרה שלי, הביטוי המתאים יותר הוא צרת רבים, נחמת טיפשים...).
עדיין לא מיציתי את כל האופציות האפשריות ואני בטח לא מוותר. יש עוד כמה חברות ייעוץ שיתחילו בגיוסים בשבועות הקרובים. אבל אין שום ראיה לכך שההליך יהיה שונה. זה לא אומר שלא ננסה. יש עוד כמה אופציות אחרות, אבל מלכתחילה, בגלל סיבות של ויזה, הן היו פחות סבירות. אבל איך אומרים, זה לא נגמר עד שהגברת השמנה לא שרה.
בינתיים, אני צריך לזכור כמה מצבי טוב. באמת. אני נמצא במקום נפלא, שאני יכול ללמוד בו, בלי יותר מידי דאגות לחודשים הקרובים. אני בריא, יש לי משפחה וחברים ואני יכול לעשות דברים שאני אוהב. ותמיד יש אפשרות לחזור לארץ הקודש ולחשוב מחדש מה אני רוצה לעשות שאני אהיה גדול. לא לכל אחד בעולם יש את הפריבילגיות הללו.
הנסיעה לאוסטרליה באה אחרי שחשבתי שכל האופציות שתכננתי קרסו. אולי יקרה הפעם אותו דבר. הגיע הזמן שאני אפסיק לקחת דברים בכזו רצינות. נחזור לשיטה הישראלית הטובה ביותר. יהיה בסדר. סמוך על סמוך. העולם לא יפסיק אם התוכניות שלי ישתנו.
יש כאן סוף שבוע ארוך (מזמן לא הייתה סיבה לחגיגה). אני אפילו לא יודע למה, אבל יום שני יום חופש. יש הרבה אירועים בסוף השבוע הזה ולמרות שמזג האוויר לא אידיאלי, ננסה להפיק את המיטב ממנו. בעוד שבועיים אנחנו מתחילים להשתתף בתחרות של ניהול חברות שסיפרתי עליה לא מזמן ורוב ההכנות לנסיעה לסינגפור והודו בדצמבר הושלמו. יש למה לצפות.
שבת שלום לכולם!
אלעד

ענווה

לשמחתי לא הרבה פעמים בחיים הייתי צריך לעבור תהליך של חיפוש עבודה. אין ספק, שהתהליך הזה מלמד אותך להיות צנוע. זה כל כך קשה. התהליך הוא דו-צדדי. למצוא משהו שמתאים גם אבל שאתה מתאים אליו. להרשים בראיון, אבל לא יותר מידי. להסביר, עם קורות חיים, מכתב וראיון קצר, שאתה באמת מתאים יותר מעשרות המועמדים האחרים שעומדים בתור איתך. ובעיקר, ההתמודדות עם הדחייה.
בשבועיים האחרונים היה קשה לי להתרכז. רוב הזמן אני חושב על הראיונות. על אלו שהיו ועל אלו שיהיו. מה גם לחלק להצליח ולחלק להיכשל בצורה מחפירה. אני לא יכול להגיד שהגעתי למסקנות חד משמעיות לכאן ולכאן. אני יודע שאני צריך לנסות את הכי טוב שאני יכול כל פעם ולקוות שזה יספיק. אני לא אוכל לשנות דברים שאני לא שולט עליהם כמו המראיין, הסיטואציה או המועמדים האחרים. אני יכול לשלוט רק במה שאני עושה עם האינפורמציה שיש לי.
ובכל זאת, התהליך מסתכל. בשבועות האחרונים הגשתי מועמדות ל- 7 חברות, 6 מתוכן חברות ייעוץ. קיבלתי 3 דחיות על הסף, אחת מטעמים טכניים, 2 לגופו של עניין. הוזמנתי לסיבוב ראשון של ראיונות ב- 4 הנותרות. ב- 2 לא עברתי את הסיבוב הראשון של הראיונות (שכלל 2-3 ראיונות אינדיבידואליים). נותרו עוד 2. השבוע אמור להיות לי סיבוב שלישי של ראיונות עם אחת החברות וסיבוב שני עם החברה השנייה שנותרה. תסלחו לי עם לפתע אני מתחיל להאמין באמונות טפלות, אבל אני מעדיף בשלב הזה לא לדבר על שמות ספציפיים. אני נתלה בכל שביב של תקווה.
עד כמה שידוע לי, עם שתי החברות שאני עדיין בתהליך, אני היחיד מהכיתה שלי שעדיין שוקלים את קבלתו. זה כמובן לא אומר כלום, כי החברות הללו לא מראיינות בשביל לאייש משרה ספציפית אלא מחפשות אנשים טובים שיצטרפו. אם לא, יש להם מספיק תמיכה בינלאומית להביא לכאן אנשים מגיוסים במקומות אחרים. מצד אחד, השלב שבו אני נמצא זה כבר הישג משמעותי. מצד שני, זה לא מסוג ההישגים שקונים איתם משהו במכולת.
חלק מהזמן אני מנסה להסיח את דעתי מהחשיבה על הראיונות. חלק מהזמן אני מעודד את עצמי לחשוב כחלק מההכנה והחשיבה החיובית. בלימודים לא ממש התרכזתי בשבוע האחרון. אתמול נסענו למשך יום שלם ל- Hunter Valley, איזור שבו מייצרים יינות, גבינות, שמן זית ועוד דברים טעימים (תמונות כאן). אפילו בכזה טיול, בזמן הנסיעה באוטובוס, המוח שלי משך אותי לחישובים וניתוחים של הראיונות שהיו לי השבוע ושל המשוב שקיבלתי. אני מניח שעד שסיפור הראיונות לא יגמר, יהיה קשה לי להתרכז גם בכתיבה כאן.
אני מקווה, שעם האווירה של יום כיפור, חבריי בארץ ובעולם, ימצאו בליבם לסלוח לי.
גמר חתימה טובה ושבוע נפלא!
אלעד

המון נושאים

המון דברים קורים בבת אחת. להלן תקציר האירועים העיקריים:
1. היום הייתה לנו הרצאת אורח על Micro-Finance. נושא מרתק שמתחיל לתפוס תאוצה בעולם. שילוב מעניין בין מודלים עסקיים לרצון לעשות טוב ולעזור בעולם. בכלל, במהלך ה- MBA נחשפתי להרבה מאוד מודלים, רעיונות, ומגמות שנוגעות בשילוב בין עולם העסקים לבין עזרה לחברה ולסביבה. אני אישית מעוניין יותר בשילוב שבין עולם העסקים ורעיונות עסקיים לבין מינהל ציבורי, אבל הנושאים הללו לא ספק משיקים ומעניינים. אפשר לעשות עסקים, לעשות כסף ועדיין לעשות כסף. מי אמר שהשיטה הקפיטליסטית מתה?
2. אם כבר מדברים על כסף מול שיקולים חברתיים, אחד הקורסים שהתחלתי השבוע בסמסטר השלישי הוא קורס אתיקה בעסקים. זה קורס שלא ראיתי את עצמי לוקח בצורה רגילה (לכאורה זה נשמע תיאורטי מידי), אבל בגלל שקורסי הבחירה בסמסטר הזה היו מוטים מימון ושיווק, וכיוון שהקורס מציע קבוצות דיון קטנות יחסית ומרצה איכותי, החלטתי שהנושא חושב מספיק. קצת קשה להעריך קורס אחרי הרצאה אחת, אבל ללא ספק, אחד מהמאמרים המעניינים ביותר שקראתי לאחרונה היה חלק מחומר הקריאה. כבר שווה.
3. אם כבר מדברים על קורסים בסמסטר הזה, אז אחד הקורסים הוא אסטרטגיה עסקית באסיה. מה שאומר בעיקר, ביקור בסינגפור ובהודו. בימים אלו אנחנו יושבים ומתכננים את תוכנית הנסיעה (טיסות, מלונות וכו') ואת הכמה ימים שאנחנו רוצים לבלות בהודו אחרי שהקורס יגמר. בינתיים השלב הראשוני היה ללכת לרופא להתחיל לקבל זריקות ומרשמים... לא מתחיל בצורה השמחה ביותר, אבל אם זה יעזור לוודא שזה יגמר שמח זה שווה. חוץ מזה, יש דברים שלא מזיק לקבל מידי פעם (זריקת טטנוס, חיסון נגד שפעת וכו'). אני מניח שעדכונים על הנושא הזה תשמעו בקרוב.
4. אם כבר עדכונים, אז כאמור ברשומה האחרונה שלי, הראיון הראשון שלי לנסות למצוא עבודה באוסטרליה, איך נאמר את זה, יכול היה ללכת יותר טוב. אני מודה שבימים האחרונים אני קצת מתקשה להתרכז, עובר על הראיון (על שני חלקיו) בראשי כל הזמן, מנסה לחשוב איך הייתי יכול להשתפר ואיך הייתי יכול לעבור אותו. בעיקר, כיוון שכרגע קבועים לי עוד שתי ראיונות לשבוע הבא. אחד ליום שלישי ואחד ליום חמישי, כאשר הראיון ביום חמישי הוא עם החברה שנמצאת אצלי מקום ראשון ברשימה. זה הולך להיות יום מעייף. שלושה ראיונות של שעה כל אחד, גב לראש. סוף השבוע שוב יוקדש להכנה ובתקווה לשיפור הכשלים של הראיון הקודם. תקווה אחת. הנקודה הכי חזקה שלי לכאורה בראיון הקודם, היא הנקודה שהחברה ביום חמישי שמה עליה את הדגש הכי משמעותי בתהליך... יש סיבה לאופטימיות לקראת השנה החדשה!
5. ואם כבר אופטימיות, אי אפשר ללא איחולים לשנה טובה ומתוקה לכולם. חבל לי שאני לא יכול להיות אתכם שם, אבל אני עם כולכם בליבי. כמה שזה נשמע נדוש, זה אמיתי...
שנה טובה. תבלו,

אלעד

מה שיהיה יהיה

When I was just a little girl

I asked my mother, what will I be

Will I be pretty, will I be rich

Here's what she said to me.

Que Sera, Sera,

Whatever will be, will be

The future's not ours, to see

Que Sera, Sera

What will be, will be.

Que Sera, Sera – Doris Day

אף פעם לא הייתי אחד שמאמין בכוחו של היקום. "הכול לטובה". "לכל דבר יש סיבה". הביטויים הללו מעולם לא שכנעו אותי. מה אפשר לעשות, אני יותר אדם של "אם תעבוד קשה, זה יגיע". האמונה באיזה כוח עליון שמסדר את האירועים ביקום על פי תוכנית זדונית כזו או אחרת, מעולם לא תפסה אחיזה במוחי. לפעמים, אני מודה שהייתי רוצה לאמץ את האמונה הזאת.
כפי שסיפרתי לפני כמה ימים, אתמול הלכתי לראיון הראשון שלי לחברת ייעוץ, התעשייה שמייצגת את הסיכוי הטוב ביותר שלי למצוא עבודה כאן. לא אמתח אתכם. לא עברתי את הסיבוב הראשון. המשוב שקיבלתי אמר שלא הראיתי מספיק ביטחון בחישובים המתמטיים (שלא לדבר על זה שעשיתי טעויות) ושלא הראיתי מספיק שיקול דעת עסקי ויכולת להפריד בין עיקר לטפל. לצערי, אלו דברים שקצת יותר קשה לתרגל ולשפר לפעם הבאה.
אחרי השיחה שבישרה אתמול שלא אמשיך לשלב הבא, הייתי מאוד מאוכזב. האמת, בדברים כאלו אני פסימיסט מטבעי. לא חשבתי שיש לי סיכוי להתקבל, אבל חשבתי שלפחות שלב אחד אני אעבור ושלא עברתי, זו הייתה אכזבה גדולה. אני גם מתכונן ומתרגל לקראת הראיונות האלו כבר שלושה חודשים ולדעת שאתה מתכונן למשהו תקופה כל כך ארוכה וברגע האמת לא מצליח לתפקד, זה די מתסכל.
הלכתי לישון מוקדם וחשבתי על זה די הרבה במהלך הלילה ובשעות הבוקר המוקדמות. אני עובד בימים אלו על עוד תרגום להרצאה מ- TED. הפעם זו הרצאה של מאמן הכדורסל האגדי ג'ון וודן. המסר העיקרי שלו: יש הבדל בין הצלחה לניצחון. ניצחון זו התוצאה החיצונית. הצלחה זו התוצאה הפנימית. הידיעה שעשית כל מה שיכולת. שיצאת למגרש ונתת את כולך. במבט לאחור, אני לא חושב שיכולתי לתת יותר (כמובן, שבכל אירוע ספציפי, יש מקום לשיפור... אני יודע שעשיתי טעויות בחישובים שאולי עם פחות לחץ ויותר זמן לא הייתי עושה). אבל אם הטוב ביותר שאני יכול לתת בנסיבות הללו לא מספיק, אז אולי באמת העתיד שלי נמצא במקום אחר.
זו חברת הייעוץ הראשונה מתוך חמש שהגשתי אליהם מועמדות. בשבועות הקרובים, בתקווה, נשמע מחברות אחרות. אני כרגע במלחמה פסיכולוגית עם עצמי, כדי לדאוג שהאירוע הזה יהיה אירוע של למידה לקראת הראיונות הבאים ולא משקולת פסיכולוגית שלא תאפשר לי לתת את ההופעה הטובה ביותר. אחלו לי הצלחה. אני מקווה שלא אזדקק לה.
אלעד