מכוניות, עסקים ובחירות אישיות

Photo by PinkMoose

אתמול היה לי את העונג למכור את המכונית שלי. עונג מפוקפק צריך לומר. יש מצבים בחיים, שבהם אתה מרגיש, שאתה לא במקום שלך. שכל מה שאתה רוצה שזה רק יגמר. שאתה יודע שאין לך באמת ברירה להיות שם ושצריך רק לנשום עמוק ולגמור את זה. מו"מ על מכירת מכונית זה אחד המקרים האלה. האמת גם לעמוד במוסך, אבל זה עניין לפוסט אחר.
השבוע קראתי (וגם ראיתי, זה מגיע עם DVD עם סרט מגניב של 20 דקות) את הספר של מרקוס בקינגהם "the truth about you". בקינגהם הוא אחד מהכותבים האהובים עליי והוא כותב רבות על מציאת החוזקות שלך והתמקדות בהן והתעלמות מהחולשות שלך. בספר הוא מדבר על כך שצריך לשבור את ההנחה התמידית שהחוזקות שלנו זה מה שאנחנו טובים בו. הרבה פעמים יש אנשים שהם טובים מאוד במשהו, אבל הם שונאים לעשות אותו. לדעתו (ואני מציג את זה קצת בפשטנות), החוזקות שלנו זה מה שאנחנו מרגישים טוב לפני, תוך כדי ואחרי שאנחנו עושים אותו. החולשות שלנו זה מה שאנחנו מרגישים נורא לפניו, תוך כדי ואחריו. לפי זה, הסיטואציה שבה עמדתי אתמול בזמן המו"מ על המכונית, הוא ללא ספק, חולשה שלי.
וזה נכון. אני חושב שהבעיה שלי עם קריירה של עו"ד הייתה, לא שהעבודה עצמה הייתה כל כך גרועה. גם לא שאני הייתי גרוע בה. אלא שזה העמיד אותי במצבים שהבליטו את החולשות שלי. אחד מהם, הוא עמדת המו"מ. בסופו של דבר, עבודה של עו"ד (כמעט מכל הסוגים) היא סוג של מו"מ. אני לא טוב בסיטואציות הללו. אני מוותר. אין לי את כושר ההתמקחות. אני מרגיש לא נעים. אני תמיד מחפש את הפשרה גם על חשבון הפסד שלי. זה האופי שלי. זה לא שאני לא יכול להגיע לתוצאות סבירות. יכול להיות שכן. אבל אני מרגיש זוועה בזמן שאני עושה את זה. אני מרגיש לא עצמי.
בדיעבד, בתקופה שלפני שידעתי על הנסיעה ללימודים באוסטרליה, שקלתי כמה עבודות, שבחלק מהם היה מרכיב רציני של מו"מ מסוג כזה או אחר. אני שמח שבסוף הן לא יצאו לפועל. החודשים האחרונים נתנו לי זמן לחשוב. אני חושב שאסור לי להיכנס שוב לתפקיד שבו המו"מ, המכירות וההתמקחות, הן חלק מהותי מהתפקיד. אני שוב ארגיש רע. אני עוד לא סגור מה המשמעות המעשית של זה. אבל לפחות יש לי כיוון מה לא. גם זה משהו.


אלעד

הבחירה לסל וחסל

Photo by Daquella manera

לפני כמה ימים כתבתי כאן שאני מאוכזב עד עמקי נשמתי מכך שהולכות להיות בחירות. מאז ההודעה יש פרסומים שונים של סקרים לגבי תוצאות הבחירות. בגדול, תוצאות הסקרים מראות בערך 31-32 מנדטים לליכוד וקדימה, בסביבות 10-15 לעבודה, היעלמות של הגימלאים וכל השאר פחות או יותר אותו דבר.

לא שאני איש שמאמין בסקרים, אבל בהנחה שתוצאות האמת יהיו דומות לתוצאות הסקרים, כמה הערות:

1. אם באמת זה המצב, המשמעות היא, ששוב לא ניתן יהיה להקים ממשלה יציבה בלי לעשות קואליציות סחטניות... אז מה, הלכנו לבחירות, בזבזנו זמן וכסף כדי להגיע לאותה תוצאה. יש עוד מישהו שזה נראה לו לא הגיוני? העניין הזה רק גורם לתסכול נוסף...
2. לא סתם ציינתי את מפלגת הגמלאים. בעיני, עצם העובדה שהמפלגה הזאת קיבלה 6 מנדטים בבחירות הקודמות היא בושה לדמוקרטיה הישראלית. אני לא מזלזל חס וחלילה במטרות שאותן לכאורה אמורה המפלגה לקדם. אני מדבר על הדרך שבה היא נבחרה. ההצבעה לגמלאים נסעה מהצבעת מחאה. הרבה מאוד צעירים אמרו לעצמם – אנחנו לא רוצים להצביע לאחת מהמפלגות המושחתות הרגילות, בואו נצביע לגמלאים – הם זקנים נחמדים – מה כבר יכול לקרות. אז זהו, שהזקנים הנחמדים התבררו כמושחתים לא פחות מהצעירים, לא תרמו בצורה משמעותית לשום עשייה ציבורית, העלו את הגיל הממוצע של חברי הכנסת ושרי הממשלה והביאו פלגנות חסרת תוחלת. אין לי בעיה אם מישהו מזדהה עם המפלגה ומטרותיה ומאמין כי היא באמת תפעל כפי שהיא אומרת, שיצביע עבורה. אבל אם אתה כבר הולך לקלפי (ואני חושב שזה חובה להצביע), לא כדאי להשתמש בקול בשביל להצביע באמת. דווקא בגלל מה שכתבתי בסעיף 1 – אנחנו צריכים קואליציות שמורכבות מקבוצות גדולות (ועזבו עכשיו את השאלה האם זה יהיה שמאל או ימין), כי קבוצות גדולות זה יציבות. הצבעות מהסוג הזה – הצבעות מחאה שלא מבוססות על תפיסת עולם אמיתית ורצינית, לא רק שהם הופכות את התהליך הדמוקרטי לבדיחה גרועה (זאת אומרת, ליותר בדיחה, אם זה אפשרי), אלא גם מערערות את היציבות של המערכת השלטונית שלנו.

אלעד

לשון הרע באינטרנט אינה לשון הרע בכיכר העיר

Photo by suneko

יהונתן קלינגר מתאר בפוסט בבלוג שלו פסק דין שניתן על ידי בית משפט לתביעות קטנות. בגדול, עובדות פסק הדין הן כאלה: אבי רועי דוביצקי תבע את ליאב שפירא. שפירא הוא מנהל אתר הכרויות. פלוני שלא ניתן לזהותו פתח כרטיס תחת השם "חתיך38″ באתר והוסיף את פרטיו של דוביצקי כמי שמעוניין להכיר קטינות ולספק שירותי מין. דוביצקי פנה לשפירא וביקש את הסרת התוכן, שפירא הסיר. לאחר ששפירא הסיר את התוכן, תבע דוביצקי את שפירא על לשון הרע. בית המשפט קיבל את תביעתו ופסק כי הנתבע ישלם 400 ₪ קנס.
את הניתוח המשפטי המלא וההסבר מדוע ההחלטה הזאת אינה נכונה משפטית אני משאיר ליהונתן שעושה עבודה טובה ממני (למרות שאני חושב שאפשר לתת הסברים נוספים, אבל הם כל כך ברורים שברור לי שכבר נגמר לו הכוח לנסות להסביר לבית המשפט דברים שהם ברורים מעליהם).
אני לעומתו לא מתרגש יותר מידי מההשלכה הרוחבית שיש לפסיקה של בית משפט לתביעות קטנות (אם כי אין לזלזל בכך). מה שמטריד אותי הוא שהמקרה הזה מלמד לדעתי כי מדובר בהחלטה שיפוטית שנעשית באמצעות כלים משפטיים קונבנציונליים על נושא שהוא טכנולוגי ולכן מייצג קבוצת כללים אחרת וחדשה. בתי המשפט בישראל בכלל ובתי משפט שלום בפרט לא בנויים להתמודדות עם מקרים כאלה. ההבנה של השופטים במושגים הטכנולוגיים היא מוגבלת ביותר (בדרך כלל, ואני יודע שאני עושה כאן הכללה). השימוש בנוסח Hand לבדיקת הרשלנות, ההתייחסות ללשון הרע שמפורסם באתר היכרויות כאילו היה לשון הרע שפורסם בעיתון (רעיונית לפחות – זה לא נעשה באופן מפורש, אבל זו ההרגשה שמתקבלת) ועוד. כל אלה מטרידים אותי יותר מאשר התוצאה הספציפית של הפסיקה הספציפית. רשת האינטרנט בכלל והתפתחויות האחרונות בתוכן גולשים (מה שנקרא בגדול Web 2.0) שינו את כללי המשחק (ראו למשל את הקטע הזה). אי אפשר לבדוק את האירועים באינטרנט ולהטיל אחריות בגינם באותה דרך כמו שנעשתה עד היום בעולם "הרגיל". חלק מהנוסחאות הקיימות, שטובות לבדוק סטנדרטיים של רשלנות בסיטואציות אנושיות רגילות, לא יכולות להתמודד עם הסיבוך של רשתות חברתיות. הבעיה היא, שבאמצעות שימוש בכלים ישנים, שלכאורה מגנים על אינטרסים ראויים, אנחנו עוצרים משפטית את ההתפתחות הטכנולוגית.
ומעבר לשאלות הטכנולוגו-משפטיות – אני רוצה להוסיף אמירה קצת פשטנית. פסק הדין הזה מייצג גישה פסולה לדעתי של הרחבת האחריות למעשים רשלניים לגורמים סביבתיים. עם כל הכבוד, מי שאחראי כאן הוא מי שפרסם את לשון הרע. בעל האתר אינו צריך להיות אחראי לשימוש לרעה ולהתנהגות בזויה של אדם שלא פגש מעולם. יש נטייה של בתי המשפט להגזים באחריות של הגורמים הסביבתיים ולא להתייחס מספיק לאחריות של הגורם המרכזי בכל פרשה. ראוי לייחס קצת יותר חשיבות לאחריות עצמית של אנשים ולהפסיק לדרוש מאחרים שיהיו אחראיים למעשיהם של אחרים. קודם שיתרכזו בעצמם.

אלעד

מיסיונריות חילונית

היום נתקלתי בכתבה הזאת באתר של הגארדיאן הבריטי. הכתבה מתארת ניסיון לפתוח במסע פרסום אתיאיסטי תחת הסלוגן:

"There's probably no God. Now stop worrying and enjoy your life".

האמת, אני לא מצליח להבין את זה. חלק מהבעיות שלי בתור אדם לא דתי יש עם הדת, זה שהיא כופה את דעותיה על אנשים אחרים. הפרסומת הזאת, היא רק דרך מעודנת יותר לעשות זאת. לא מפריע לי שדתות פותחות את דלתותיהן ומעודדות אנשים ללמוד עליהן יותר. ככה גם צריכים החילוניים לעשות. אבל לבוא לצד השני ולהגיד לו שהאמונה שלו לא נכונה, זה מעשה שלא הייתי רוצה שיעשו לי ולכן נראה לא ראוי. העובדה שדתיים נוקטים בשיטה הזאת, אינה אומרת שגם חילוניים צריך לנקוט בה.

אלעד

לא מבין

Photo by lovelypetal

איזה כיף!
אתה פותח את האינטרנט, העמוד הראשי של Y-net עולה ובראשו מככבת כתבה, שהכותרת שלה היא: "חיפה: צעיר נרצח בדקירות; אילת: גבר נרצח בירי". אלימות זה משהו שמעולם לא הצלחתי להבין. תראו את הדף הזה ב- Y-net בנושא פלילים. כמה חיסולים, רציחות, אניסות. כילד, נגררתי מספר פעמים למקרים של אלימות, אבל, איך נגיד את זה, לא ממש הצטיינתי בזה. כל פעם שאני רואה את הכתבות הללו, ויש כאלה לא מעט לצערנו, אני חושב לעצמי: "מה הולך פה? האם אני חי באותו עולם כמו האנשים הללו?".
בכמה ימים האחרונים רץ בטלוויזיה פרומו מזעזע לתוכנית הקרובה של שומר מסך עם אמנון לוי ביום ראשון. אדם שמצולם מאיים איומים שונים של אלימות. אני לא מתכוון לראות את התוכנית הזאת, כי אני פעם לא רואה תוכניות כאלו, אבל הפרומו הזה מפחיד אותי בצורה שקשה לי לתאר. במדינה מתוקנת (דרך אגב, ניסתם פעם לתרגם את הביטוי מדינה מתוקנת – האם יש לו מקבילה באנגלית? למה לא?), דקה אחרי השידור, אדם כזה צריך להיות מאחורי סורג ובריח. להרבה זמן. להקדים תרופה למכה. אני יודע שבמקרה הטוב, אולי, אחרי שיקרה משהו נורא הוא ייעצר. אם הוא יהיה בכלא, זו תהיה הצלחה מסחררת.
יש פשעים שאני מסוגל להבין. גניבה, רמאות, שקרים, זיופים וכו'. אני לא מצדיק אותם, אבל אני יכול להבין אותם. אפילו את אלו שדורסים ובורחים, את הבריחה אני יכול להבין. פשעים של אלימות, רצח ואונס, אני לא יכול אפילו להבין.
אני לא רוצה להאשים אף אחד. המשטרה, מערכת החינוך, הממשלה, המצב החברתי. לא יודע מי אשם. לא יודע גם איך פותרים את זה. אבל אין לי ספק שאם יש משהו מסוכן, זו התנהגות מהסוג הזה.
אלעד

בחירות

בחירות

ביום ראשון הקרוב כנראה שיוכרזו בחירות. קשה לי לתאר כמה הדבר מעציב אותי. היום בתוכנית שישי בערוץ 10, בחרו שלח ודרוקר להאשים את ההתנהלות הקלוקלת של ציפי לבני בניהול המו"מ. יכול להיות שזו הסיבה. אני חושב שזה אשמה כללית של כל חברי הכנסת. חוסר האחריות שלהם, הנהנתנות והפוליטיקה הקטנה מגעילים אותי בצורה שקשה לי לתאר במילים. לפי הדיווח בחדשות, הוויכוח בין ש"ס לבין קדימה הוא בערך על 200 מיליון ₪ לקצבאות ילדים. ללא קשר לדעתי בקשר לסעיף התקציבי הזה, האם נכון להכניס את המדינה לתקופה של בחירות וחוסר ודאות, שתעלה גם הרבה מאוד כסף, על הפרש זעום מעין זה? עצוב נורא שכנסת בישראל לא יכולה לסיים את כהונתה, שנבחרי הציבור שלנו לא מסתכלים יותר ממטר קדימה על ההשפעות של המעשים שלהם ויותר מכל, עצוב שאותם חדלי האישים יחזרו להיות ה"מנהיגים" שלנו גם בקדנציה הבאה. אני לא נגד פוליטיקה ואני מקבל את זה שמפלגה כמו ש"ס צריכה לייצג את ציבור הבוחרים שלה. אבל אני חושב, שלנבחר ציבור, צריך להיות קו שבו הוא שם גבול לפוליטיקה.

נשאר אופטימיים וננסה לשנות בעתיד.

אלעד

על מיסוד הזנות והמשחק של מכבי

שני נושאים לא קשורים אחד לשני:

1. היום ראיתי את המשחק של מכבי. אני לא רוצה לדבר על המשחק אלא על שני ששמתי לב אליהם. הראשון הוא שבכל משחק ספורט שיש לו שידור בישראל, רואים פרסומות ישראליות, גם עם המשחק בחו"ל. לעומת זאת, כמעט ולא רואים פרסומות זרות במשחקים בארץ. האם הישראלים מוכנים לשלם יותר עבור פרסום באירועי ספורט? האם זה באמת כל כך אפקטיבי ושווה את הכסף? השני, כל פעם זה מפתיע אותי מחדש, אבל איכות הצילום של אירועי ספורט בארץ היא הרבה יותר גבוהה מאשר רוב המקומות באירופה. אין ספק שערוצי הספורט בארץ עושים עבודה נהדרת בשידור אירועי ספורט.
2. נתקלתי היום בדיון הזה בשאלת מיסוד הזנות בסן פרנסיסקו. מעניין לראות את התגובות של קוראים באתר (בכלל, אני מוצא שתגובות של קוראים באתרים בחו"ל הן הרבה יותר אינטליגנטיות מהטוקבקים הרגילים בארץ). אני חושב שזה מעניין לפעמים להסתכל על דברים מנקודת מבט כלכלית וקרה. הרבה פעמים, בהחלטות ציבוריות, לא שוקלים את העלויות הרוחביות וארוכות הטווח. למשל, ההשפעה של צמצום זיהום אוויר על הבריאות והטיפולים הבריאותיים בעתיד. מה שאתה לומד שאתה קורא את האתר הזה הרבה, שלכל החלטה, תמיד יש השפעות סביבתיות שהן גדולות מהמשמעות המיידית. זה נכון כמעט לכל החלטה כלכלית, שיוצרת מערכת של תמריצים. בלי קשר, אחד הדברים שהפתיעו אותו באחת התגובות הייתה לגלות שהזנות חוקית וממוסדת באוסטרליה. לא שיש לי תוכניות (זה פשוט לא נראה לי משהו שאני רוצה לשלם עליו). מעניין לגלות דברים חדשים על תרבויות אחרות.
   
   אלעד

זה יכול להיות טוב יותר

בתור לקוחות (ואנשים בכלל) הדרישות שלנו עולות ועולות. הרמה הגבוהה של אתמול הופכת להיות הסטנדרט של מחר. ככל שהזמן חולף, קשה יותר ויותר לשמור על רמה טובה, שלא לדבר על באמת לחדש. אני מודע לכל זה ולכך שאני מושפע, כמו כל אדם מתופעות פסיכולוגיות ופועל ככה. אני מנסה לא לשפוט אנשים לרעה ולא לזלזל בעבודה הקשה שעושים אנשים. אבל לצערי, פעמים רבות מידי, אני מרגיש שזה היה יכול להיות טוב יותר. שאני הייתי יכול לעשות את זה טוב יותר.

היום קראתי מחצית מהספר "הדרכה – טיפוח מיומנויות וכישורים לשיפור ביצועים" של ד"ר אריה אבירם. הספר מעניין ועוסק בתחומים שאני מכיר ומלמד עליהם. הוא מצליח לחדש לי ולחדד נקודות שאני כבר מכיר. הבעיה היא, שהוא מסודר בצורה נוראית (!). אני לא מצליח להבין מה ההיגיון של הפרקים, החלוקה ביניהם, והקשר ביניהם. כך למשל, רק לשם הדוגמא, יש בספר שני פרקים עוקבים שנקראים: הלומד והמדריך. בשני הפרקים מובאות תיאוריות שונות, על איך אנשים לומדים. למה? למה בפרק של המדריך יש תיאוריות כאלה... אתה קורא ואתה חושב לעצמך – איך זה קשור. יותר מזה, הספר ערוך ויזואלית, בצורה שמקשה על ההבנה מהי הכותרת ומהי תת הכותרת, מה הנושא שבו עוסקים באותו רגע ומה הקשר בינו לבין הפרקים הקודמים והבאים. אירוני משהו, שספר שעוסק בהדרכה, לוקה כל כך בתכנון דרך ההצגה. אבל איך אומרים, הסנדלר הולך יחף.

מה שמטריד אותי הוא, שאם אני, שלא תופס את עצמי כעורך מקצועי, מרגיש וחושב ככה, אז איך העורך והכותב לא שמו לב. חשוב להבין, אני יודע שיש סגנונות עריכה ויש העדפות כאלו ואחרות, אבל ההרגשה שאני מקבל מקריאת הספר היא, שלא השקיעו בו מספיק. שלא נתנו עוד טיפת מחשבה. אתם יודעים מה, שלא נתנו לעוד מישהו לקרוא את זה לפני שפרסמו את זה.מה שיש זה מוצר בינוני במקום מוצר מצויין. סתם, בלי סיבה אמיתית.

אני לא יודע למה, אבל ההרגשה הזאת, כל פעם שאני מרגיש אותה, מתסכלת אותי. שאני מקבל שירות לא כמו שצריך, שאני רואה ארגון שמנוהל ברמה ירודה, שאני רואה רמה של תחקור או של ניהול דיון, שמביישת אותי. כמו שחקן שיושב על הספסל ומאמין שאם רק המאמן יכניס אותו הוא ישנה את המשחק ויוביל את קבוצתו לניצחון, יש לי הרגשה שאני יכול להשפיע, לשנות ולשפר ושאני לא זוכה לביטוי מספיק. למרחב פעולה. להזדמנות.

יש למה לשאוף...

חג שמח

אלעד

COOL

5 דקות של רעיון מגניב. השאלה האם הוא גם נוח ויעיל?

אושר סובייקטיבי

ככל שנוקפים הימים, הנסיעה הולכת ומתקרבת. ביום חמישי הושלמו ההכנות המשמעותיות ביותר – הדרכון שלי חזר מהשגרירות עם הויזה המיוחלת וכרטיסי הטיסה הוזמנו. כעת כל שאר הדברים הם בעיקר הכנות טכניות וחיסול "עסקיי" כאן בארץ. שאלו אותי בתקופה האחרונה מספר פעמים עם אני מתרגש. עד עכשיו לא ממש הרגשתי התרגשות. אני מניח שזה מתחיל. ככל שתאריך היעד מתקרב, זה נראה יותר ויותר אמיתי. בסוף השבוע זה כבר פחות מחודש!

סיימתי היום לקרוא את הספר של זוכה פרס נובל, דניאל כהנמן, ועמיתים "רציונליות, הוגנות, אושר". זה ספר (ובמדויק יותר, אסופת מאמרים) מרתק ומומלץ לכל אחד למרות שהוא לא קל לקריאה. הייתי ממליץ רפרוף, אפילו חלקי. התובנות לגבי ההתנהגות האנושית שיש בו הן מדהימות. גם אם הידיעה שלהן לא יכולה לשנות הרבה בהתנהגות היום יומית שלנו (אם כי יכולה ללמד אותנו איך לנצל אותן), היא עדיין מרתקת.

באחד המאמרים האחרונים בספר, מוצגת התופעה לפיה אנשים מתרגלים לשינויים בחיים וחוזרים לרמת אושר סובייקטיבית בצורה מהירה, על אף שרמת האושר האובייקטיבית שלהם עלתה או ירדה. כך למשל, אנשים שזכו בלוטו או אנשים שעברו טראומה כמו איבוד חלק גוף תחתון, מדווחים לאחר זמן קצר על אותה רמת אושר כמו לפני האירוע. אנשים מייחסים לאירועים כמו למשל מעבר מקום מגורים השפעה מנובאת גדולה יותר מאשר יש לה בפועל. אני מניח שזו תופעה אנושית הגיונית ובכל זאת, היא מאוד נוגדת את האינטונאציה.

כולם אומרים לי כל הזמן כמה אני הולך ליהנות בנסיעה הזאת. אני הולך לנסות לעשות הכול, כדי להגדיל את החוויה וליהנות ממנה תוך כדי ובאמת לשנות את רמת האושר הסובייקטיבי שלי ברמה אחת למעלה (בתחומים מסוימים לפחות). זה הולך להיות אתגר (בעיקר לאדם כמוני), אבל זה חלק מהעניין של הנסיעה.

חג שמח

אלעד

על יעילות וצבא

אתמול קיבלתי בדואר מעטפה מהצבא. לא, לא זאת החומה, מעטפה לבנה, עם סמל הבסיס שאני משרת בו במילואים מוטבע עליה בצבע. בתוך המעטפה, היה כרטיס ורוד וחמוד, שעליו מוטבע ציור נחמד ואיחולים ליום הולדת. למעלה היה קו והשם שלי נכתב בכתב יפה ועגול.
זה כרטיס ברכה ליום הולדתי.
עכשיו, לא שאכפת לי לקבל ברכת יום הולדת מהצבא, אבל אני חושב שזה רק מדגים כמה שמדברים על בזבוז בצבא, לא מחשיבים את הדברים הקטנים.

תחשבו על זה. לכל אחד מהגורמים בתהליך שהביא את הברכה הזאת לבית שלי, יש עלות. הנייר עליו זה הודפס (זה לא נייר רגיל. ומי שהיה במילואים לאחרונה יודע כמה נייר להדפסה הוא מוצר נדיר שם). הזמן של החייל/ת שכתב/ה את שמי ואת כתובתי. המעטפה, שייצורה עולה כסף. עלות המשלוח של המעטפה אליי הביתה. אני בטוח שיש עוד דברים שהתעלמתי מהם...

כל זה בשביל מה? בשביל ברכה תעשייתית? למה צריך את זה? מישהו חושב באמת שברכה כזאת גורמת לי להרגיש יותר טוב? יותר קרוב לצבא? מילא, אם המפקד הישיר שלי היה מתקשר לאחל לי מזל טוב. מילא, אם הייתה ברכה אישית (לא שזה היה מרגש אותי במיוחד). אבל כל הבלגן הזה, בשביל מה?

עכשיו, ברור לי שהעלות של המכתב האישי אליי היא זניחה. אבל צריך להכפיל את זה בהרבה מאוד מכתבים כאלה. ואז להכפיל את זה בעוד פעולות דומות שאין להן שום משמעות וכל מה שהן עושות זה בזבוז של כסף וזמן. שמדברים על ה"בזבוז" בתקציב הביטחון, בדרך כלל לא חושבים על דברים כאלה.

אני שמח שבצבא רוצים לשפר את ה"שירות" לחיילי המילואים. אני שמח שאכפת להם. אבל הדבר הזה רק מלמד אותי כמה בזבוז יש בצבא וכמה לא משקיעים בייעול התהליכים הנכונים.

ואולי אני סתם מריר...

אלעד

חג סוכות

קודם כל חג שמח לכולם.

אני חושב שיש חגים שהם הרבה יותר משמעותיים כילדים. סוכות זה אחד מהם. אני זוכר כילד, חיכיתי לסוכות. הרעיון של לקחת את ארוחת הערב, ולרדת לאכול אותה בסוכה, שהרב שגר בבנין שלנו בנה כל שנה, קסם לי מאוד. אפילו בצבא, הסוכה תמיד הייתה שם וגם אם לא אכלנו שם כל יום, הייתה אווירה כזו.

אני לא מרגיש את האווירה הזאת עכשיו כאדם בוגר. חבל לי. בבניין שלי אף אחד לא הקים סוכה. יש כמה סוכות כאן בשכונה מסביב. אבל לא נוח לי לגשת לשם. זה מרגיש לי מוזר. וזה עצוב לי מאוד. הרי הרעיון של סוכות הוא בין השאר לארח אורחים...

ככל שעוברות השנים אני יודע פחות ופחות על החגים ועל המסורת שמלווה אותם. החגים הפכו לתירוץ לחופש מהעבודה, לתקופה שאפשר לנסוע לחו"ל או לנוח. לא שזה לא חשוב. ללא ספק, זה חלק מהמטרה של חגים. בכל זאת, החלק המסורתי חסר לי. זה לא שיש לי צורך בתפילות או באיזה הרצאה של רב שמנסה להסביר לי דברים שאין להם שום קשר למציאות. אבל עדיין, הסבר, כלשהו, לרעיון של המסורת, למה החג הזה מסמל ולדרך שבה זה מתקשר ליום יום שלנו כאן במדינת ישראל. אני משווע לקשר כלשהו, להסבר כלשהו, להגדרה העצמית שלי כיהודי.

בצורה אבסורדית, יש לי הרגשה שדווקא הנסיעה הקרובה, עלולה לקרב אותי לחגיגת החגים כמו שצריך. משום מה יש לי הרגשה שאת החגים הקרובים, אראה בתוך קהילה יהודית בארץ זרה. בצורה כזו או אחרת, אני מניח ששם יהיה לי יותר נוח להתחבר לזה. מוזר, לא? אני זוכר שכשהייתי שליח של הצופים במחנה בארה"ב (על אף שמדובר במחנה רפורמי), התחברתי מאוד לסיפורים של הדת ולכמה מהמסרים שניסו להעביר במחנה. דווקא בישראל, מדינת היהודים, אני מתרחק מכך.

אבל שלא תחשבו שאני פסיבי לחלוטין. אומנם כרגע, הפעילות האקטיבית שלי מתמצת בחשיבה על הנושא, אבל יש לי תוכניות גרנדיוזיות. שאני אדע מהן, אולי אחליט לחשוף אותן... :)

חג שמח

אלעד

מסקנות

אתמול ראיתי את ההרצאה המדהימה שלמעלה של הנס רוסלינג. אני ממליץ לכם לקחת מספר דקות (בערך 20) ולראות אותה.

כמה מסקנות:

1. אתה לא חייב לדבר אנגלית שוטפת וללא טעויות כדי להציג הרצאה מרשימה וכובשת.
2. העולם שלנו בנוי מכל כך הרבה תפיסות שגויות ולא מוצדקות.
3. העולם שלנו משתפר (ליותר פרטים, ראו גם את ההרצאה הזאת, מפי אותו מרצה)
4. אסור אף פעם להאמין לסטטיסטיקה כפשוטה מבלי לפרק אותה ולנתח אותה.
5. תמונה שווה אלף מילים. אנימציה שווה מיליון.
6. צריך להמשיך ולהטיל ספק.

אלעד

29

יום הולדת אף פעם לא היה עבורי אירוע משמעותי במיוחד. יש שנים שהוא נחגג בצורה משמעותית יותר. יש שנים שהוא חולף ללא כל התייחסות מיוחדת. השנה החגיגות היו ממוצעות. אני לא מתלונן. בקרוב אחגוג את נסיעתי בתקווה בחיק כל חבריי וזה יותר חשוב לי מחגיגה מלאכותית דווקא ביום הזה.

אני לא אדם שנוהג בדרך כלל לתהות בצורה עמוקה מידי על הזמן שחולף ועל הגיל. בכל זאת, ליום הולדת השנה יש משמעות מיוחדת, אחרת. אני מניח שהרבה אנשים יסמנו את יום ההולדת השלושים כאירוע בעל משמעות. אצלי, דווקא ליום ההולדת ה- 29 יש משמעות מיוחדת. הוא פותח את השנה האחרונה לפני שנות ה- 30 של חיי. אני לא יודע מה אתכם, אבל שאני הייתי צעיר יותר, מבחינתי, אחרי גיל 30 אני אהיה כבר מבוגר. בגיל 30, חשבתי שאהיה כבר "מסודר". שאדע מה אני הולך לעשות ברוב חיי, איפה אחיה אותם ואיך אעשה אותם. אם יש לי שנה להגיע לכל אלו, אני לא בטוח שאני אגיע. למעשה, אני די משוכנע שעד יום הולדתי הבא לא אדע את כל הדברים הללו. זה מפחיד ומרגש באותה עת.

אני חושב שבחברה של היום, השנים בין גיל 30 לבין 40 הן המשמעותיות ביותר. בשנים האלה, נקבע, ברוב המקרים (אם כי לא בכולם כמובן) לאן אתה הולך ומה תשאיר אחריך. לכן, מבחינתי, הדרך שבה אני אכנס לגיל 30 משמעותית במיוחד. לכן, יום הולדת 29, מבחינתי, הוא הרבה יותר מאשר יום הולדת. הוא השנה האחרונה שיש לי לעצב איך יראה העשור הבא. האם זה יד המקרה או הגורל, שהשנה עומד לקרות אחד השינויים הגדולים בחיי? אני לא יודע, אבל אני יודע שהשנה הקרובה, היא שנה של הזדמנויות בלתי נגמרות. שנה, שבה אני מתכוון לנסות ולהגשים כמה חלומות קטנים ולעשות צעדים לקראת הגשת חלומות גדולים. שנה, שבה אני מתכוון לנסות ולעצב את עתידי (אם ידיעה, שהוא עוד ישתנה כמה פעמים). זו שנה מרגשת עבורי. אני לא יכול לחכות שהיא תתחיל.

יום הולדת שמח לי.

אלעד

יום כיפור

יום כיפור עבר והגיע הזמן לסכם.

יום הכיפור הזה לא צמתי. לפחות לא במובן המקובל של הצום. אף פעם לא הבנתי את הרעיון הזה של צום. הניסיון לכפר על חטאים באמצעות הלקאה עצמית שכוללת אי אכילה ושתייה במקום לנסות ולמנוע את החטא מלכתחילה או לפנות למי שחטאנו כלפיו מעולם לא היה ברור לי.
אני, בכל מקרה לא אכלן גדול או לפחות לא בתקופה האחרונה. אני חושב שאם אתה מידתי בכל מה שאתה עושה, לרבות (ואולי בעיקר) באכילה אז אין צורך בצום. אתה לא מרגיש מלא ומנופח וצריך "להתרוקן".
אבל אולי כל זה לא יעמוד במבחן שלי עצמי, כאשר אסביר שכן צמתי. בכל זאת, יום כיפור אמור להיות יום של הרהורים והתכנסות עצמית. אינני מרגיש בצורך לצום מאוכל, אבל מטכנולוגיה ובעיקר מתקשורת כן. אז דנתי על עצמי יום כיפור של תקשורת. בלי אינטרנט, בלי טלוויזיה (לרבות לא סרטים ב- DVD), בלי מוזיקה, בלי אי-מייל או reader או בלוגים. רק אני, ספרים וקצת ללכת ברחוב וליהנות מהאווירה.
חוויה מעניינת. מספר פעמים מצאתי את עצמי נכנס לחדר של המחשב, מתוך הרגל. מופתע לגלות שהוא סגור. אני חושב שזה חוויה מחזקת. בעיקר שמחתי על ההתנקות (והתנתקות) מהטלוויזיה. זמן רב אני מנסה להפחית את כמות הטלוויזיה שאני רואה ולא ממש מצליח. אני מתכנן לא להתחבר כלל לטלוויזיה באוסטרליה, כדאי לנסות לראות איך אצליח להסתדר בלעדיה. היא לוקחת לי יותר מידי תשומת לב וזמן. אני מעדיף לקרוא ספר, אבל לא תמיד ההעדפה הזו, כנראה בגלל הקושי היחסי שלה, באה לידי ביטוי.
אני לא יודע אם יש קשר ליום כיפור, אבל סיימתי במסגרתו לקרוא את הספר "בראשית" של מאיר שלו. בכלל, אני מאוד נהנה לקרוא בזמן האחרון ספרים על ו/או שמבוססים על התנ"ך. יש לי כל מיני רעיונות בכיוון הזה שאני מעביר בראש. אבל לכל דבר יש עת. בכל מקרה, הספר הזה מאוד מומלץ, הוא מנתח כמה מהסיפורים המוכרים לנו (האם באמת מוכרים, גילתי דברים שלא ידעתי או שכחתי) מהתנ"ך ומציג אותם בדרך מקורית, מעניינת וביקורתית. שווה קריאה. לי זה עשה את יום כיפור...

איך היה יום כיפור שלכם?

אלעד

סימנים קטנים

כתבתי כאן לפני כמה שבועות על כמה אני מרגיש שההכנות לנסיעה מתמשכות לי ואיך אני מרגיש שבגלל שהתחלתי להתארגן מוקדם אז יש לי יותר מידי זמן שגורם לי לחשוב יותר מידי על הנסיעה.

מה לעשות, שהזמן בסופו של דבר עובר. היום קיבלתי סימן, גם אם קטן, לעניין הזה. הייתי בסופר (חייבים לאכול משהו, לא?) וקניתי מוצר חלבי כלשהו. עיון מהיר במועד האחרון לשימוש גילה לי את התאריך הבא: 12.12.2008. שלושה שבועות אחרי מועד הנסיעה המתוכנן שלי.

כנראה שזה מתקרב...

אלעד

חינוך ליצירתיות

אתמול ראיתי את ההרצאה המרתקת הזאת של קן רובינסון בנושא עתיד החינוך. אם יש לכם 20 דקות פניות, שבו לראות הרצאה מצחיקה ומרתקת:

המסר הבסיסי של רובינסון הוא שמערכת החינוך של העולם כיום בנויה כך שהיא מעקרת את היצירתיות הטבעית של הילדים. לדעתו, הדבר נובע מכך שהמערכות נבנו עם המהפכה התעשייתית ונוצרו כדי לספק את האנשים להם נזקקו המערכות שהתפתחו אז. הוא טוען, שלמעשה, היום, זה נראה כאילו מערכת החינוך כמעט כל העולם, בנויה, כך שהמטרה שלה היא לייצר אקדמאיים. ההצלחה נמדדת על ידי בחירת התשובה הנכונה. ברגע שאנחנו דורשים מילדים לבחור בתשובה הנכונה ולא נותנים להם מרחב לטעויות, אנחנו הורגים את היצירתיות שלהם, בגלל שמשמעותה של יצירתיות היא הרבה פעמים פשוט לטעות.
הוא טוען שאינטליגנציה אנושית היא רחבה הרבה יותר מאשר המודל האקדמאי, באשר היא מגוונת ובאה לידי ביטוי בכל מיני דרכים. לדעתו, אם אנחנו רוצים להכין את הילדים שלנו לעתיד, שאין לנו שום מושג איך הוא יראה, כי אף אחד לא יכול לצפות מה יהיה בעוד 5 שנים, שלא לדבר על מה יהיה בעוד 30 או 40 שנה, אנחנו חייבים לעודד יצירתיות כחלק ממערכת החינוך כי זה מה שנדרש בעולם המודרני. איך זה יכול להיות, הוא שואל, שכל מערכות החינוך בעולם, בנויות בערך אותו דבר – מתמטיקה במקום הראשון, מתחת לזה שפות, אחר כך מדעים ואז אומנויות, כאשר גם בתוכם יש בדרך כלל את אותו מדרג. למה, הוא שואל, אף מערכת חינוך בעולם לא מקדישה אותו זמן לימודי דרמה או ריקוד כמו שהיא מקדישה למתמטיקה, קרי, על בסיס יום יומי. האם אלו מיומנויות פחות חשובות?

אפשר להסכים או לא להסכים עם הרעיונות והטענות, אך הן בטוח מרתקות ומוצגות בדרך ברורה ומשעשעת. כמה ציטוטים לסיום:

Creativity is just as important as literacy in education and it should be treated as such.

If you are not prepared to be wrong, you will never come up with anything original.

We get educated out of creativity.

Creativity, which I define, as the process of having original ideas that have value, more often than not, comes about through the interaction of different disciplinary ways of seeing things.

תבלו

אלעד

הבדלים תרבותיים

השבוע קיבלתי לביתי מדריך לסטודנטים בינלאומיים חדשים של האוניברסיטה שאני עומד ללמוד בה.

מלבד היתקלות בניסיונות נואשים משהו להסביר את המבטא האוסטרלי בכתב (ניסיון מבדר בפני עצמו), שקוראים מדריך שכזה, אתה לומד כמה האוניברסיטה מגוונת מבחינת המרכיב האנושי וכמה היא רגישה פוליטית וחברתית, לפעמים יותר מידי. בעיקר בלטה העובדה שהמדריך מדגיש כמה וכמה פעמים את העצמאות של נשים באוסטרליה, את העובדה שהן זכאיות לדעה משלהן ושיש להן לפעמים קריירה (מזעזע!!!).

בכל מקרה, מה שבאמת הפיל אותי, זה הקטע הזה:

It is not unusual, at the end of the date, for your companion to invite into his or her place for coffee. The invitation does not imply that you are being invited to have sex with your companion. You are not obliged to accept the invitation and you may decline.

כנראה שהם לא רואים מספיק סיינפלד שם למטה. למכורים שבינינו, אין צורך להציג את הקטע הבא (מהאתר הזה):

George: (While preparing bicarb) She invites me up at twelve o clock at night, for coffee. And I don't go up. "No thank you, I don't want coffee, it keeps me up. Too late for me to drink coffee." I said this to her. People this stupid shouldn't be allowed to live. I can't imagine what she must think of me.
Jerry: She thinks you're a guy that doesn't like coffee.
George: She invited me up. Coffee's not coffee, coffee is sex.
Elaine: Maybe coffee was coffee.
George: Coffee's coffee in the morning, it's not coffee at twelve o clock at night.
Elaine: Well some people drink coffee that late.
George: Yeah, people who work at NORAD, who're on twenty-four hour missile
watch

.

שיהיה לכם שבוע תקין פוליטית. אלעד

לומר אמת

נסו לענות על השאלה הבאה בצורה כנה: כמה פעמים ביום אתם לא אומרים אמת?

לא לומר אמת יכול להיות מצב שבו לא אומרים את הכול או לא אומרים בדיוק מה שחושבים. אני אדם שתופס את עצמו (כמו רוב האנשים אני מניח) כאדם מוסרי ודובר אמת. בעבודה, מספר פעמים יצא לי לראות את העובדים מסביבי לא מדייקים בשיחה עם לקוחות או עם גורמים אחרים וזה עורר אצלי רתיעה בדרך כלל. בכל זאת, אם אני אהיה אמיתי עם עצמי – ברור לי שאני גם משקר כל הזמן ברמה כזו או אחרת. למה?

בתקופה האחרונה נתקלתי מספר פעמים בכתיבה הקוראת לומר רק אמת. במניפסטו של קלינטון קרובר, כותב הספר, אתיקה (בעולם האמיתי), שנקרא "Telling the Whole Truth", הוא קורא לכולם להגיד רק אמת. בספר שקראתי היום, "המנהל הסמכותי – 10 אסטרטגיות תקשורת שכל מנהל צריך לדעת", של דיאנה בוהר, יש פרק שלם שנקרא "האם זה נכון?" שמנסה לשכנע את הקורא בחשיבות דיבור אמת.

למה לומר אמת זה כל כך קשה? למה ברור לנו שחלק מהמשחק זה שאנשים ישקרו לנו כל הזמן? האם זה משהו ששווה לנו לנסות להיאבק בו? מה יקרה אם מישהו יתחיל להגיד את האמת כל הזמן? האם יראו בו חריג? האם הנורמה החברתית היא השקר? אם כן, מה זה אומר עלינו כחברה?

אלעד