שלג

קמתי. ראיתי את זה מהחלון:

 

מה בידיוק אני אמור לעשות עכשיו?

אלעד

הרבה, המון, מלאן, גדול, ענק

כן. אלו המילים העיקריות שמתארות את החוויה בניו-יורק עד עתה. אתה יוצא לרחוב, יש המון אנשים. המון. כמעט לא משנה באיזה שעה. אתה מזמין ארוחה במסעדה – היא ענקית. אפילו העוגיות ענקיות. שלא לדבר על המלח (בסה"כ רציתי לקנות קצת מלח... כל המכלים כוללים מלח שיספיק לי לשנתיים...). המבחר מכל דבר עצום. התורים בסופר – ענקיים (יש אנשים שהעבודה שלהם זה לעמוד עם שלט באמצע הסופר, שם מתחיל התור לקופות). אתה הולך לחנות ספרים – 4 קומות, עשרות אלפי כותרים.

כנ"ל גם לגבי דברים פחות נעימים. הקור... וזה עוד לא באמת התחיל, בסוף שבוע אנחנו מצפים לשלג. שהולכים צפונה או דרומה על השדרות – הרוח והקור משלימים את חוויית הגודל בצורת עוצמה. אתה הולך לחפש מסעדה, יש מאות מסעדות וברים. כל מטר, מקום חדש. אבל מה, שולחן ל- 8 אנשים הם לא הצליחו למצוא לנו ב- 3 מסעדות שונות. גם שמצאו זה היה מאחורה, בלי מלצר בכזאת קומבינה. הם גם מופתעים מגודל הקבוצה – כנראה שהאמריקאים לא יוצאים בקבוצות גדולות... (?)

אני חושב שזו המסקנה העיקרית שלי מהביקור כאן עד עכשיו. הכול גדול. האם זה טוב... אני לא בטוח? יש הרגשה של הרבה בזבוז. יש הרגשה שובע שעובר את המידה הראויה (לא רק באוכל). אני לא יודע אם אלו דברים שאופייניים לניו-יורק ופחות למקומות אחרים – אני חושב שכן – אבל אין ספק שזה גורם לך לעצור ולחשוב. אני חווה על בשרי את פרדוקס הבחירה שמשתק אותי קצת כל יום מחדש.

כל זה חס וחלילה לא בא מתוך תלונה. ההפך, אני מרגיש בשלב זה מספיק בוגר להסתכל על זה מבחוץ ולהבין שיש כאן דברים מדהימים ויש כאן דברים שלא הייתי רוצה לייבא למדינה התיאורטית-אידיאלית שלי. בשלב הזה אני מנסה לספוג, להבין לשמוע, ללמוד להכיר. הלוואי והיה לי עוד זמן. אני חושב שכאן, בניגוד לסידני, יש הרבה יותר מה לספוג. מצד שני, יש תובנות שאני מרגיש שעכשיו, אחרי שביקרתי בצד השני של העולם (סידני, הונג-קונג, סינגפור ואפילו הודו), אני יכול להתמודד איתם ולהבין אותם בצורה אחרת, ככל הנראה טובה יותר.

וזו רק ההתחלה.

אלעד

מחשבות רנדומאליות על חקיקת יתר

היום רשומה פילוסופית יותר. זה המצב רוח... וגם כי הרבה זמן לא כתבתי על משהו קצת יותר רציני.

כמשפטן לשעבר (זה ממש נשמע כמו נרקומן לשעבר...) וכאדם שרואה את עצמו כלפחות אזרח מן השורה אני לעיתים ממש מזדעזע מהקלות בה בית המחוקקים שלנו מייצר חוקים. חברי הכנסת (אני מאמין בתמימותי) מתוך כוונות אמיתיות וכנות לדאוג למגזרים שלהם מבקשים להגן ולקדם נושאים שונים. אך נדמה שהכלי היחיד שמצוי בארסנל הפרלמנטארי שלהם הוא הצעת החוק.

לכאורה, תוכלו לומר שמדובר בתופעה ראויה. צריך שיהיו חוקים ברורים. כתוב. שחור על גבי לבן. אך רק לכאורה. לחקיקת היתר יש כמה תופעות לוואי. מעבר לשאלות של תקציב שהן תמיד מעוררות תמיהה ולשאלות של השפעות לוואי (ראו דוגמא נהדרת כאן) התופעה הבעייתית ביותר בעייני היא העובדה שרבים מהחוקים פשוט לא נאכפים.

נניח כרגע בצד את השאלה מדוע החוקים לא נאכפים, אבל העובדה שכולנו חיים במדינה שבה ספר החוקים מופר יום אחר יום ללא כל תגובה היא השחיתות האמיתית שממנה אנחנו צריכים לפחד ולא השחיתות עליה אוהבים כל כך לדבר בתקשורת. הילדים במדינה שלנו גדלים באווירה שבה הפרת החוק היא הנורמה ולכך יש השלכות רוחביות על החברה. אני, כפי שהבעתי כאן באתר לא פעם, תומך בגישת החלונות השבורים, לפיה יש להתחיל מאכיפה של הכללים הקטנים (אפילו יותר קטנים מאלו שמזוז מדבר עליהם, למרות שאני מסכים איתו על הכיוון הכללי) וזה יוביל להתמודדות טובה יותר עם הבעיות הגדולות. הבעיה היא, שיש כל כך הרבה חוקים קטנים, שאכיפה של כולם הופכת לכמעט בלתי אפשרית.

אבל יותר מזה. השימוש הקל כל כך בנשק החקיקה מביא לכך שחברי הכנסת, שאמורים במדינה מתוקנת (אני מאוד אוהב את הביטוי הזה, כי אין לו ממש תרגום לאנגלית), להוות את חוד החנית של הלך הרוח והמדיניות החברתית, לא שוקלים כלל את מגוון הדרכים שבאמצעותן ניתן להשפיע על החברה האזרחית שלנו.

בספר, Code and other laws of cyberspace, הפרופ' למשפטים לארי לסיג מגדיר 4 דרכים להסדיר את ההתנהגות האנושית בחברה. נניח שברצוננו לקבוע שברח' מסוים אסור לנסוע מעבר למהירות של 40 קילומטר לשעה. הדרך הראשונה, היא לחוקק חוק. בספר החוקים ייכתב חוק שיקבע שכל מי שינהג ברכב אשר מהירות נסיעתו היא מעל 40 קמ"ש ייענש. כמובן שהיעילות של חוק כזה תלויה ברמת אכיפתו. הדרך השנייה, היא באמצעות ארכיטקטורה. ניתן לעצב את הסביבה, במקרה זה את הכביש, כך שימנע נסיעה מעל 40 קמ"ש. כולנו מכירים את הדרך הזאת – המהמורות (או באמפרים) ברחובות שלנו הם דוגמא מצוינת. כמובן, שהארכיטקטורה לא חייבת להיות מוגבלת לכביש. ניתן להתקין שבב בכל המכוניות שיגביל את מהירות הנסיעה בהן ל- 40 קמ"ש ברגע שהן נכנסות לרחוב. אולי קצת מתוחכם יותר, אבל ככל הנראה גם יותר יעיל. הדרך השלישית, היא באמצעות כוחות השוק. למשל, ניתן לקבוע מנגנון לפיו הזכות לנסיעה במהירות מסוימת עולה מחיר מסויים, כך ששיווי המשקל הכלכלי יביא לכך שאף אחד לא ייסע מעל 40 קמ"ש. טוב, אולי בדוגמה הזאת מנגנון שוק פחות יעיל, אבל ללא קשר לנטייה הפוליטית הכללית, אני חושב שאנחנו יכולים להסכים שבמקרים מסוימים, השוק יכול להיות מנגנון מצוין להסדרת התנהגות. הדרך הרביעית, היא הנורמה. בשכונה הזאת לא נוסעים מעל 40 קמ"ש. זה ידוע. זה ברור. אף אחד לא עושה את זה. למה? כי ככה מתנהגים פה.

ומה הנקודה? לא רק שפתרונות של שוק וארכיטקטורה לא נשקלים מספיק, אלא שכל פעם שחוק מחליף נורמה מדובר בהתדרדרות שקשה מאוד להופכה...

בספרו של דן אריאלי, Predictably Irrational, הכותב מתאר את ההשפעה המרתקת שיש לכסף על מערכות יחסים בין אנשים. בעיקר, הוא מייחד פרק שלם להשפעה שיש לכסף על מערכות יחסים חברתיות במהותן. מה היה קורה, הוא שואל, לו הייתי מסיים את ארוחת ערב החג אצל חמותך, מוציא את הארנק ושואל: "אז כמה אני חייב לך על הארוחה המדהימה הזו?". כמובן, שהדוגמה הזו, מופרכת ככל שתהיה, היא דרך מתוחכמת להציג סדרה של ניסויים ומחקרים שמראים שכסף משנה מערכות יחסים חברתיות למערכת עסקיות. אחת המסקנות היא שמרגע שמערכת יחסים הפכה להיות מבוססת על הכסף, לא רק שהיא משתנה, אלא שמאוד קשה לחזור חזרה למערכת שמבוססת על הדדיות חברתית. גם דניאל פינק, בספרו החדש, Drive, מתאר סדרה של מחקרים שנעשו בהם הוכח שגם במסגרת של תגמולים במסגרת העבודה, הכנסת כסף משנה את מערכת היחסים. מרגע שנעשה ניסיון לתמרץ אנשים על ידי כסף ולא על ידי מניעים פנימיים, לא רק שהדבר מוביל לאורך זמן לירידה במוטיבציה, אלא שמאוד קשה לשחזר את מערכת היחסים הקודמת.

ומה לכל זה ולחקיקה? הרבה. אני חושב שחקיקת היתר שאנו חווים הורסת את הנורמות שעליהן מתבססת החברה שלנו. אם זו נורמה, אנשים מצייתים לה, כי זו הנורמה וכי זה חלק ממארג היחסים החברתי שלנו (ואני יודע שתמיד יהיו יוצאים מן הכלל). אבל כאשר מדובר בחוק, לא רק שהוא לא מוקף באיזה הילה חברתית, אלא שרמת האכיפה הנמוכה ו – למרבה האירוניה – הנורמה שהתפתחה לפיה הפרת חוק אינו דבר כה נורא, מביאה להידרדרות של המארג החברתי. ואני חושב שמדובר במגמה בלתי הפיכה בדיוק כמו ההשפעה של הכסף. היכן שיש חוק במקום נורמה, קשה מאוד יהיה לחזור לנורמה.

חקיקת היתר היא עוד אחת מהמגמות שאנחנו לומדים מארה"ב ואולי צריכים שלא לייבא. לא מזמן שמעתי בהרצאה מישהו שאמר שעם כל הדיבורים של האמריקאים על חופש וקפיטליזם זו המדינה עם הכי הרבה רגולציה וחקיקה בעולם. לא לחלוטין הבנתי את זה עד שהגעתי לכאן וראיתי את התמונה הזו ברכבת התחתית:

התרגום הלא מקצועי שלי: "אנא הצע את המושב לבעלי מוגבלות. זה לא רק מנומס, זה גם החוק".

באמת? אנחנו צריכים חוק בשביל זה? האם זה לא השכל הישר? האם זה לא מספיק שזה מנומס?

אני נטפל לקטנות? דוגמא נוספת? אין שום בעיה. הקומה ה- 86 של האמפייר סטייט בילדינג. הדבר הראשון שאתה רואה שאתה יוצא לרחבה בשביל לצפות בנוף המרהיב, זה השלט הזה:

עכשיו יש פה שני שלטים. הראשון, אתם יודעים מה, אני יכול לקבל. אבל השני (שוב, בתרגום חופשי): "זריקת חפצים מעמדת התצפית או טיפוס על הגדרות הן פעולות מסוכנות, לא חוקיות ואסורות". אתם מבינים? מישהו צריך לשים שלט שמסביר את זה? יש חוק שאוסר על זה? וזה לא רק מסוכן. זה גם לא חוקי וגם אסור. וזה גרם לי לחשוב, רגע – אם יש גדר – מה הסיפור עם השלט הראשון... הרמתי את מבטי וראיתי את גדר בגובה של כמה אנשים, מעין כלא קטן, שמקיף את מרפסת התצפית. באמת שצריך להתאמץ להשליך את הילד שלך מעבר לגדר... לא צריך שלט בשביל זה...:

כן, אני יודע שהדוגמאות הללו הן לא בדיוק עניינים שברומו של עולם (טוב, אולי השלטים בקומה ה- 86 הם כן ברומו של עולם), אבל זה הוא רק סימפטום לתופעות רחבות בהרבה ולדרך שבה החברה האמריקאית וגם החברה שלנו הופכות לחברות המבוססת על סף נמוך שנקבע על ידי חקיקה, במקום רף גבוה שנקבע על ידי נורמות.  

בפסק הדין מפורסם בעתירה של התנועה לאיכות השלטון נגד מינויו של צחי הנגבי לשר לביטחון פנים, כתב השופט חשין, בדעת מיעוט, שמדובר בפעולה שהיא אומנם חוקית, אבל מסוג הפעולות עליהן היו אומרים באנגליה: "It is just not done". אולי הגיע הזמן לפתח נורמות משלנו שאותן לא מפירים?

אלעד

לא נתפס

יש דברים שקשה לך באמת להבין ולתפוס.

שהייתי בן 10, נסעתי עם סבי וסבתי לטיול בר-מצווה בארה"ב (כן, שלוש שנים מוקדם מידי, הם טענו שהם יהיו "זקנים" מידי לקחת אותי ממש בבר-מצווה). כחלק מהטיול עברנו כמובן בניו-יורק וכיאה לאותם ימים יפים של סוף שנות התשעים, עלינו לגג של מגדלי התאומים להשקיף על העיר.

תריצו קדימה בערך שש שנים, נסעתי לארה"ב כחלק ממשלחת של הצופים למחנות קיץ יהודיים. כחלק מהנסיעה בילינו גם זמן מוגבל בניו-יורק וכמובן, 1996, שוב ביקרתי במגדלי התאומים.

אתמול הלכנו לבקר באתר שהיה מגדלי התאומים. אני יודע שזה קלישאה, אבל לפעמים יש קלישאות שהם אמיתיות ונכונות. מה שקרה פה פשוט בלתי נתפס. הגודל של האירוע, גודל ההרס והזוועה שהתרחשה פה, קשים לעיכול, גם למישהו שמגיע מארצנו מוכת האסונות והטרור.

אני מופתע שטרם סיימו לבנות את המבנה החדש (אני לא חשבתי שזה ייקח להם כל כך הרבה זמן), אבל אני מקווה שהפעם הבאה שאבקר כאן, אזכה לבקר בו ולטפס עליו. בלי ספק, יש בכך איזה הכרה ביכולת האנושית שראוי להתפעל ממנה...

כמובן, שעל הדרך, ככה כי בכל זאת צריך, הולכים לבקר בתחליף הקרוב ביותר. אז התמונה מלמעלה היא מהאפמייר סטייט בילדינג...

יום שישי מתחילים הלימודים... עדכונים נוספים, בסוף השבוע!

קצת תמונות מהשבוע האחרון, ניתן למצוא כאן.

אלעד

קור, גשם, מחלות ושאר ירקות

טוב. זה היה ברור שזה יקרה. אומרים שאחת הדרכים שחלק מהאירופאים הביסו את האינדיאנים הייתה זה שהדביקו אותם במחלת השפעת. אז אני מקבל את הטיפול ההפוך. כנראה שהקור (והגשם, אומנם ליום אחד, אבל בכל זאת) ביחד עם זני שפעת אמריקאים ניצחו אותי. אני חולה. שום דבר רציני קירור. אני כבר בשלבים האחרונים שלו (אני לא יודע איך זה אצלכם, אצלי זה תמיד אותם סימפטומים באותו סדר – כאב גרון, נזלת, קצת כאב ראש, הרבה נזלת, שיעול). אז אני כבר בסוף של שלב ההרבה נזלת ובתחילת השיעול שאצלי זה אומר שאני מבריא.

שלא תחשבו שהעובדה שאני חולה עצרה אותי מלעשות דברים. טוב, קצת. אבל בכל זאת. הספקתי כבר להסתובב בסנטרל פארק, לבקר במוזיאון (Natural History), לפגוש מספר חברים מקומיים (חדשים וישנים) ולעשות קניות לציוד הדירה (איך זה שכל פעם שאתה חוזר מקניות אתה מגלה משהו חדש שחסר לך?).

בתקווה שמחר אני ארגיש יותר טוב, אני מתכנן את המשך הסיורים לאתרי התיירות. אין ממש תוכנית, מאלתרים באותו רגע.

אחרי שגמרנו עם הקור, הגשם והמחלות, נעבור לשאר ירקות.

יש אתר שאני מאוד אוהב שנקרא Changethis. זה אתר שבו אנשים יכולים לכתוב מה שנקרא מניפסט וחברי האתר עורכים אותו בצורה מקצועית ומפרסמים באתר. הרעיון – כל מי שיש לו משהו להגיד ולנסות לשנות את העולם יכול לכתוב. איך בוחרים מה לפרסם. אנשים שולחים הצעות והציבור מצביע.

אז לפני כמה שבועות שלחתי הצעה כזאת (עם עזרתו של ידידי היקר תומר שעזר לי בעריכה). היום קיבלתי הודעה שההצעה שלי עומדת להצבעה. למשך חודש. עד ה- 17 בפברואר. אם יהיו מספיק הצבעות, אני אתבקש לכתוב את המניפסט.

אז מה אני צריך מכם?

קודם כל אתם מוזמנים לבקר באתר. הוא מגניב ביותר וניתן למצוא שם דברים מעניינים ביותר מכותבים מעניינים ביותר. שנית, אתם מוזמנים לראות את רשימת 17 ההצעות שעומדות להצבעה. שלישית, הצביעו להצעה האהובה עליכם ביותר. אם זו במקרה ההצעה שלי, מה טוב (קישור ישיר להצעה שלי ניתן למצוא כאן, רק ככה בשביל הקטע). רביעית, אנא הפיצו הלאה... זה למטרה טובה...

שבוע נפלא (פה השבוע מתחיל רק מחר, היום היה יום חופש. יום מרטין לותר קינג).

אלעד

ניו יורק, ניו יורק

אין ספק, ניו יורק זה מקום מיוחד. עוד לא עשיתי שום דבר רציני ובכל זאת, יש מין הרגשה כזאת, וייב, שהולכים ברחוב שאתה מרגיש שזה מקום אחר. בחודשים האחרונים הסתובבתי הרבה בעולם, וככל הנראה זה לא באמת כאן אלא רק בראש שלי, אבל ההרגשה כאן היא אחרת.

את היום הראשון ביליתי בעיקר בסידורים – בנק, טלפון, להכיר את האזור שאני גר בו, לקנות שטויות לדירה וכו'. הדירה כצפוי קטנה (אני מעדיף את המילה קומפקטית) אבל אני לא צריך יותר מידי. ביום הראשון עשיתי בראש כל הזמן השוואות לדירה שהייתה לי בסידני. זה מצחיק איך הדברים הקטנים שונים. למשל, העובדה שיש לי אינטרנט מהיר כאן בחינם בחדר. או שיש אור נורמאלי שאפשר לקרוא בו. דברים שלא היה לי בסידני. מצד שני, בסידני היו דברים אחרים (קומקום חשמלי, טלוויזיה – אולי זה דווקא משהו שטוב שאין)...

אתמול הייתי מאוד עייף עם כל הג'ט לג והכל והחלטתי לוותר על ארוחת ערב וללכת לישון מוקדם. רק בשביל לנשנש משהו, קניתי לי חבילת עוגיות. לפתע מצאתי את עצמי יושב בדירת חדר בניו יורק אוכל עוגיות OREOS. מישהו אמר טום הנקס ב- BIG? אני חושב שבסרט הוא גם היה אמור להיות בן 30, לא?

היום התחלתי לנצל את ניו יורק באמת. הלכתי להרצאה של אחד הסופרים והכותבים האוהבים עליי, סת גודין. ההרצאה הייתה על הספר החדש שלו (Linchpin) ומי שקנה כרטיס קיבל את הספר בחינם (הספר עולה באופן רגיל כמעט כמו הכרטיס) ואפילו פוסטר על ההרצאה. הייתה הרצאה מרשימה ביותר ואני לא יכול לחכות לקרוא את הספר... (ראו תמונה למעלה ועוד תמונות כאן).

זהו, התוכנית לסוף השבוע זה להתחיל להסתובב קצת בעיר, ללכת למוקדי התיירות ולפגוש כמה חברים שנמצאים כאן

שבת שלום

אלעד

Happy New Year!

רופאי שיניים בשגרירות
אז אתמול ביקרתי בשגרירות האמריקאית בסידני. כדי לא למתוח אתכם, אגיד שהביקור היה חיובי. הביקור התחיל מוקדם בבוקר. הפגישה שלי הייתה קבועה לשעה 8:30 ובהודעה מהשגרירות מבקשים להגיע מוקדם, כדי לעבור בדיקות בטחוניות. כיוון שלא הייתי בטוח בקו האוטובוס הדרוש, היכן השגרירות נמצאת בידיוק וכמובן, בגלל שאני קצת משוגע, יצאתי מאוד מוקדם מהבית והגעתי לבניין בסביבות השעה 7:15. נכנסתי למעלית ולחצתי על הכפתור לקומה 10. המעלית לא זזה. טוב. יצאתי ושאלתי את השומר כיצד מגיעים לשגרירות. הוא אמר לי, מעלית, קומה 10, אבל רק אחרי 7:30. התיישבתי בלובי ובילתי את רבע השעה הקרובה בצפייה באנשים נכנסים למעלית ואחרי חצי דקה יוצאים במבט מבולבל על פניהם. קצת אכזרי, אבל בהחלט ניסוי אנתרפולוגי מרתק.
השעה 7:30 הגיעה. כל מי שהמתין בלובי עולה במעלית. אנחנו מגיעים לקומה והכניסה לשגרירות (שם עוברים את הבדיקות הבטחוניות) נמצאת בצד השני של הבניין. לאורך המסדרון, כל המשרדים הם של רופאי שיניים. "מה, הם מנסים להפחיד אותנו?", אני חושב לעצמי. מגיעים לפתח החדר של השגרירות והשגיררות כמובן סגורה. אבל כדי להמשיך את מגמת ההפחדה ורופאי השיניים, רעשי קדיחה מגיעים מבפנים. מישהו ביצע עבודות במשרד ליד. הרגשה מוזרה. כ- 20 אנשים עומדים בשקט, מביטים בשלטים של משרדי רופאי שיניים ושומעים קולות קדיחה.
לאחר המתנה של עוד כרבע שעה, הגיעו נציגי השגיררות והתהליך החל. לשמחתי התהליך היה מהיר ויעיל, לא שאלו כמעט שאלות ואפילו לא ביקשו אף אחד מהמסמכים שהכנתי. בתחילת שבוע הבא אני אמור לקבל את הדרכון חזרה ואז - ניו-יורק, הנה אני מגיע.
זמן חשיבה
אז בימים אלו אני יושב ומחכה. אני מאוד נהנה מהרגיעה. אחד הדברים שהקשו עליי בטיול לסינגפור והודו הייתה העובדה שלא היה לי כמעט זמן לבד. לחשוב, להרגע, להיות רק עם עצמי. לא רק שהיה לו"ז כל היום, גם בילנו את רוב השעות הערות בפעילות וגם בחדר תמיד היה איתי מישהו. זה רק הזכיר לי כמה הזמן הפרטי שלי משמעותי עבורי...
כדורסל
ששואלים אותי מה אני עושה בזמן החופשי או מה התחביבים שלי, אני עונה (בין השאר) שאני אוהב לצפות בכדורסל. היום יצא לי לראות כדורסל בשידור חי בפעם הראשונה מזה זמן רב. שכחתי כמה אני מתגעגע וכמה אני אוהב את זה. אם יש סיבה אחת שאני באמת שמח לעזוב את אוסטרליה, זה שאני חוזר למדינות עם ספורט נורמלי. קריקט. לא מבין למה קוראים לזה ספורט...
כתיבה
לסיום, רציתי להפנות אתכם לבלוג השני שלי, The Comparative Advantage. הוא מתחיל לצבור פופלריות ואפילו, הוא הוזכר פעמים בבלוגים אחרים כמקור (ראו כאן וכאן). בימים האחרונים עבדתי על שיפורים רבים שלו והכנתי רשימה של כ- 25 הרשומות הכי טובות שכתבתי עד היום (לדעתי). אם בא לכם להתחיל או להבין מה אני בידיוק עושה שם, זו הדרך הטובה ביותר.
Happy New Year!

לסיום, זו הודעה שכתבתי ב- FACEBOOK. רציתי לשתף גם את מי שלא נמצא שם (מסיבות כאלו ואחרות):

This was an AMAZING year. I met so many great people. I visited so many COOL places. I made AWESOME friends. I learned a lot. I changed a lot. I am so grateful for all the opportunities I got and all that I have and I am not taking it for granted. I am anxiously waiting for the next year. If it will be just half as great as this year, it will be an amazing ride!

 
אלעד