שבוע של אירועים מסיבות ו... כן, גם קצת לימודים

שלום לכולם,
אז שבוע בחינות האמצע נגמר בשבוע שעבר (בינתיים חזר מבחן אחד בכלכלה, למרות שהייתי לחוץ יצא בסדר 19/20), והפעילות עולה מדרגה לקראת חופשת הפסחא שמתחילה ביום שישי הבא. מנסים לדחוף כמה שיותר אירועים של המועדונים כמו גם מנסים לחזור ולתת דגש לעבודות שיש לנו בקורסים השונים (ועוד בוחן בניתוח נתונים ביום שני הקרוב). החל מיום חמישי הקרוב יש שבוע מאוד עמוס שכולל כל יום בנוסף ללימודים פגישות ואירועים שונים מצאת החמה עד צאת הנשמה. אני מתרגש. בסוף השבוע הבא (9.4.2009) אנחנו מצטרפים למסיבת הסיום של המסלול (השבוע הבא זה השבוע האחרון שלהם) של שנה לפנינו בקרוז (Cruise) בנמל. נחשו מה בתוכנית לאירוע... אני מניח שיהיו שם הקאות מכל מיני סיבות... :)
באווירה ישראלית יותר, ביום ראשון הקרוב אני הולך להופעה בבית האופרה של סידני של... הנה זה בא... ריטה! ממש שהגעתי לכאן הייתה כתבה ב- YNET על המופע הזה וכמה נשמות טובות (תודה צחי ולירון) דאגו מייד לשלוח לי את הקישור. לא אכזבתי. קניתי כרטיסים (יקרים אפילו). וביום ראשון אני שם. עדכונים (ואולי אפילו תמונות) בתחילת שבוע הבא.
ביום שני בבוקר הקבוצה שלי מציגה ניתוח מקרה (Case study) בקורס התנהגות ארגונית. הנושא הוא קבוצות והמקרה שממנו אנחנו אמורים לצאת הוא ההליכים שקדמו להתפוצצות מעבורת ה- Challenger ב- 1986. מסתבר שהיו שם הרבה תהליכים שקשורים לקבוצות שהיו בין הגורמים שהביאו להתפוצצות. בכל מקרה, הכנו מצגת מגניבה ביותר בניסיון להיות שונים משאר הקבוצות. בעצתי, החלטנו לעשות מצגת שאינה כוללת טקסט בנקודות, אלא רק תמונות (כמה מהן משעשעות אפילו). גם דיווחים על זה (ובתקווה תמונות) יהיו בתחילת השבוע הבא.
זה מה שיש לי נכון לרגע זה.
תמשיכו לבלות ותשמרו על הבריאות (נוכח העובדה שיש 30 שרים בממשלה, אבל אין שר בריאות...)
אלעד

30?

אני באמת שמח שהולכת לקום ממשלה חדשה. לא בציניות. באמת. נוכח העובדה שהתוצאה הייתה די ידועה מראש (טוב, אולי חוץ ממפלגת העבודה שהצטרפה), אני חושב שזה לקח יותר מידי זמן. אבל מישהו מוכן להסביר לי, למה לכל הרוחות אנחנו צריכים 30 (!) שרים בממשלה הזו? יש באמת צורך בשר המקשר בין הממשלה לכנסת? או בשר לענייני מיעוטים? באמת, אנחנו ממש, אבל ממש, לא צריכים שר לענייני מיעוטים.
אני אישית בעד הפרדה בין הכנסת לממשלה. אני חושב שצריכה להיות הגבלה על כמות חברי הכנסת שהם גם חברים בממשלה והמספר צריך להיות נמוך ביותר. חבר כנסת זה תפקיד רציני שדורש זמן, משמעת והרבה עבודה. עבודה פרלמנטארית בכנסת, התייחסות רצינית להצעות חוק ולדיונים ובעיקר עבודה בועדות הכנסת שאמורות להיות הגורם העיקרי שמפקח ביום יום, בצורה יזומה על הממשלה (בניגוד למערכת המשפט, שאמורה לדון רק בסכסוכים שבאים בפניה). בשביל זה צריך חברי כנסת שיהיו מרוכזים בעבודתם. ומה עושה הממשלה הזו? לוקחת כ- 25 (אני מעריך) חברי כנסת מעבודתם ושמה אותם כשרים חסרי כל משמעות.
חוץ מזה, איך אפשר לנהל ממשלה של 30 שרים? תראו לי גוף נורמאלי אחד שאמור לקבל החלטות באופן כמעט יום יומי, שמונה כל כך הרבה אנשים?
אף אחד לא עוצר שם למעלה, מתסכל על עצמו ושואל "אנחנו באמת עושים את זה? אנחנו באמת מקימים ממשלה עם 30 (!) שרים?".
אתם יודעים מה, אולי אני בעצם זה שצריך לשאול את עצמי אם השתגעתי שזה עוד מפריע לי. ועוד מאוסטרליה. מה נסגר איתי?
שבוע נפלא
אלעד

בלדה לעוזב הקיבוץ

Photo by lu_lu

1. טוב, אז נגמר שבוע בחינות האמצע. סיכום: נראה לי שהיה בסדר. קשה לדעת. נשמע שבממוצע הרגשתי יותר מאחרים (ומה שחשוב זה הממוצע). אבל אי אפשר לדעת באמת עד שלא מקבלים את הציונים. אני חייב להודות שהמבחנים היו יותר קשים ממה שציפיתי. לא שהשאלות כל כך קשות, בעיקר הבעיה היא הזמן. אני אחד שתמיד מסיים בחינות מוקדם וכאן ב- 3 מתוך 4 הבחינות סיימתי את המבחן הרגע האחרון. הרבה אנשים לא מצליחים לסיים את הבחינה ומאבדים נקודות על זה שהם לא ענו על כל השאלות, אז אני במצב יחסית טוב.
2. היום, אחרי שלוש בחינות בשלושה ימים, סיימנו את היום ב... הפתעה! שתיית בירות...
3. ישבתי היום בבחינה בחשבונאות. החלק הראשון הורכב משאלות אמריקאיות. תוך כדי שאני עונה על השאלות, הדבר היחיד שעבר לי בראש זה הסיפור של המרצה שלנו לחשבונאות שפעם אחת הוא סידר שכל התשובות במבחן לשאלות האמריקאיות יהיו ב (טוב, הוא אמר B, אבל הבנתם את הרעיון), רק כדי לראות איך אנשים יתנהגו בכיתה בזמן המבחן. סדיזם... מה שנכון זה ששיטה כזאת בודקת את הביטחון שיש לאנשים בתשובות שלהם. כנרת, אולי את צריכה לעשות איזה מבחן תרגול ככה. לראות את הבטחון של הנבחנים...
4. השבוע בקורס בנושא התנהגות ארגונית דיברנו על חברת SEMCO. זו חברה שידועה בשבירת מוסכמות ובגישה דמוקרטית ופתוחה לניהול העסקים. העובדים בוחרים את המנהלים שלהם, קובעים כמה הם יקבלו כמשכורת והמבנה מאוד לא היררכי (המנכ"ל של החברה, ריצ'ארד סמלר, כתב אפילו כמה ספרים על העניין הזה). כמה ימים אחרי השיעור המרצה כתב לי אי-מייל. הוא כתב שהוא שם לב שאני מישראל ומעניין אותו לשמוע על השוואה בין התרבות בחברה הזו לתרבות בקיבוץ. אני? קיבוץ? לא ברור מה הקשר, אבל ביום שני בבוקר אני נפגש איתו לנסות להסביר לו מה אני חושב. לא שאני חושב על משהו. נאלתר ביום שני.
שבת שלום.
אלעד

עדכוני שבוע בחינות ומחשבות על ההמשלה המתרקמת

1. האמת, לא האמנתי. קראתי את הפרשנויות ועקבתי אחרי השמועות. אבל לא חשבתי שבאמת מפלגת העבודה תכנס לממשלה. פתחתי את האינטרנט היום בבוקר וראיתי את ההחלטה של ועידת מפלגת העבודה והייתי בשוק. אחרי דקה, חשבתי על זה. למה אני בשוק? מה באמת ההבדל בין ברק לנתניהו? אני כבר לא זוכר מי מהם היה בשלטון, אבל גם אז אמרו שהם כבר הגיעו להסכם מלא על ממשלת אחדות בראשות שניהם. זה לא צריך להפתיע אותנו. בתרבות הדמוקרטית הקלוקלת שהתפתחה בישראל, כאשר הבחירה היא ב"מנהיג" ולא בחברי הפרלמנט, זו התוצאה. זה לא נראה לכם מוזר שהממשלה של מדינה דמוקרטית, שנציגיה נבחרים בבחירות חופשיות, מורכבת מלפחות שתי רשימות שבהם אדם אחד קובע את הרשימה (ש"ס וישראל ביתנו) ומשתי מפלגות שבהן הפולחן למנהיג הוא כה משמעותי עד לרמה שבה המנהיג קובע מה יקרה (ליכוד עם ביבי נתניהו והעבודה עם אהוד "לעזאזל המפלגה" ברק ). אותי זה מפחיד.
2. האם באמת יש הבדלים בין הזרם המרכזי בליכוד לזרם המרכזי בעבודה? ברמה הכלכלית? ברמה המדינית? אני חושב שלבד מכמה קיצוניים בכל צד ובכל נושא, הזרמים המרכזיים די זהים. אז למה לא. אני חושב שכתבתי כאן (אני לא מצליח למצוא את זה) שלדעתי עדיפה ממשלה רחבה ויציבה בראשות הליכוד מאשר ממשלה צרה בראשות מפלגה אחרת. בואו נראה מה יוליד יום מהחיבור המוזר הזה...
3. אני כותב את הרשומה הזו ב"מועדון" של המסלול שלי. בעוד כשעתיים (תיקון, שעה, הפסקתי לכתוב והלכתי לאכול) תתחיל הבחינה הראשונה מתוך שלוש בשלושת הימים הקרובים. אני במצב של מתח חיובי. המבחן הראשון משבוע שעבר הוחזר אתמול ולשמחתי התוצאה די חיובית. 88 (לא שמעתי על מישהו עם יותר מ- 90). מה שחשוב כאן זה פחות הציון הממשי ויותר המרחק שלך מהממוצע, כיוון שכל הציונים מנורמלים בסוף הסמסטר. גם מהבחינה הזאת נראה שמצבי טוב למרות שלא ברור בדיוק מה הממוצע של המבחן.
4. שבוע בחינות האמצע הזה הקפיא כמעט על פעילות אחרת. אנשים עסוקים כל כך בללמוד למבחנים שהם כמעט ולא מתעסקים עם דברים אחרים. אני מניח ששבוע הבא והחופשה המתקרבת יחזירו קצת רוח חיים לפעילויות.
5. בינתיים, אני, ששיטת הלמידה שלי למבחנים היא רוחבית יותר ולא דורש כל כך הרבה זמן מנסה ליהנות מהזמן שנוצר ולנצל אותו לפעילויות אחרות שנדחקו קצת הצידה בחודשים האחרונים. בעיקר קריאה. ביום שני בערב סיימתי ספר מרתק בשם ICONOCLAST שמתאר כמה מהאנשים בהיסטוריה שעשו דברים שכולם אמרו שהם בלתי אפשריים ומשלב זאת עם תיאור של המדע המתפתח של מדעי המוח. מרתק. אתם יכולים לקרוא מה חשבתי על הספר כאן.
שיהיה לי בהצלחה במבחנים :)
אלעד

הדברים הנכונים

Photo by Wallula Junction

אתמול ראיתי את ההרצאה הזאת על עתיד האינטרנט. לפעמים אתה רואה משהו בנושא מסויים ומשפט אחד, שלא ממש קשור לנושא הראשי, תופס אותך. לקראת הסוף ההרצאה, המרצה מנסה לשכנע את הקהל לפעול לטובת הרעיון שלו. הסיבה לפניכם:

Because you are the sort of person who just does things which will be good if
everybody else did them

זה כמובן גרם לי לחשוב. כמה דברים בחיים אנחנו יודעים שצריך לעשות, שיהיה טוב אם כולם היו עושים אותם, אבל אנחנו לא עושים אותם. מה יקרה אם נתחיל להתנהג אחרת. בספר האלקטרוני שלי כתבתי משהו דומה:

Some may call me an idealist. They will say life is a jungle, and you should act accordingly. But I believe in trying to change the jungle into civilization, or at least in trying to live in the jungle as if it were a civilization. Doing the right things, just because you believe they are right, is a way to try and make that change. And if you do, you will feel better. You will know you did the right thing. And you will be happier.

החיים הם אתגר מתמשך. כל יום הוא חוויה. בואו ננסה לעשות את הדברים הנכונים בגלל שהם נכונים.
אלעד

גלעד שליט

Photo by ronalmog

ממרומי מושבי בניכר, הייתי רוצה לתרום כמה מילים לדיון הנרחב שמתקיים בנושא (בין השאר, כי שאלו אותי על זה פה בימים האחרונים). אני יודע שהדיון הזה נטחן עד דק, אבל אני מבטיח לנסות לתת נקודת מבט אחרת על העניין...
חשוב לי להצהיר כבר מההתחלה, אני חושב שאני, כמו כל אחד אחר שמעורב בדיון הזה מהצד שלנו, מעוניין שגלעד שליט יחזור הביתה כמה שיותר מהר. אין לי גם אף תלונה למשפחה ולחברים שמתבססים על טיעונים המבוססים על עולם הרגש. אבל אני חושב שאם אנחנו מסתכלים על זה במבט רחב יותר, מבט שראש ממשלה או שר ביטחון או מי שמקבל את ההחלטה צריכים לקחת, הטיעונים הללו, עם כל הכבוד, אינם רלוונטיים.
ההחלטה של ראש ממשלה בעניין כמו של גלעד שליט צריכה לקחת בחשבון רק את טובתה של המדינה בטווח הארוך. הוא צריך לשקול את כל השיקולים הרלוונטיים, ביטחוניים, מוראליים ומוסריים. זו לא החלטה קלה ולא אחת שאני מקנא בא. אבל אני לא חושב שהטיעונים הרגשיים של המשפחה או החברים, רלוונטיים לצורך הדיון (על אף שאני מכיר לחלוטין בצורך ובזכות שלהם לטעון אותם).
אותי מטרידה השטיחות של הדיון שמתקיים מחוץ לטיעונים הרגשיים. ההנחה שיש איזשהו קשר ישיר בין פעולה לתוצאה הופכת את הדיון לשטחי. "אם לא נעשה הכול כדי לשחרר אותו זה יגרום לחיילים להבין שהמדינה הפקירה אותם" הוא טיעון שטחי בדיוק כמו הטיעון ההפוך של "אם נכנע לטרור, נביא רק יותר חטיפות". כולנו יודעים שההרגשה של חיילים כלפי המדינה והפעולות של ארגוני הטרור אינם מתנהגים בצורה של קשר ישיר של סיבה ומסובב אלא מושפעים מגורמים רבים אחרים.
בבלוג שלו, רביב דרוקר, שמתנגד לעסקה בצורה שבה מדברים עליה בחודשים האחרונים, נותן הסברים טובים מאוד למה חלק מהטיעונים שמסתובבים בעד ביצוע העסקה, לא מחזיקים מים. אני חושב שאני מסכים עם כל מילה אבל אני ממליץ לקרוא את התגובות ולראות את הדיונים השונים סביב הטיעונים...

ובכל זאת, אלמנט אחד שאני חושב שהוא לא מתייחס אליו והוא אלמנט סמלי. ברוח הדברים שכתבתי למעלה, אני לא חושב שהוא חד משמעי ואני לא חושב שהוא בפני עצמו צריך להכריע, אבל אני חושב שיש לו ערך.

בהנחה שכל שאר הטיעונים שכולם טוענים משני הצדדים נכונים אני אעלה את השאלה הבאה:
"האם אין ערך סמלי לעובדה שאנחנו 'נחליף' או 'נציל' חיים וחופש של חייל אחד תמורת 450 שלהם? מה זה אומר על הערך שאנחנו כחברה מייחסים לחופש וחיי אדם. האם זה לא אומר שכל ישראלי "שווה" (לפחות ברמה הערכית תיאורטית לצורך הדיון הזה) 450 אנשים מהצד השני?"

אני לא יודע מה איתכם, אבל דרך החשיבה שלי כנגד הקריאות ההולכות וגוברות לאלימות שאנחנו רואים במדינה היא שאני לא רוצה להיות כמוהם. אני חושב שאנחנו צריכים להיות טובים יותר. בכל מובן. ויש לזה מחיר. אותו קו מחשבה רלוונטי מבחינתי גם כאן.

אין לי תשובות נכונות. אין לי תשובות פשוטות. יש הרבה שאלות. הרבה דילמות. לא מקנא בבכירים שיושבים שם למעלה.

אלעד

לחץ, דיכאון, שמחה, עיסוקים ותגובות

הלחץ בימים האחרונים הולך וגובר לקראת שבוע מבחני האמצע בשבוע הבא. כמה מן הפרויקטים שאנחנו עובדים עליהם להגשה התחילו גם הם לצבור תאוצה וגם החומרים בחלק מהקורסים מתחילים להיות מסובכים יותר. מחר יש לנו מפגש נוסף של מועדון הדיבור בציבור עליו כתבתי לפני כמה ימים. מחר אני נותן הרצאה של 5 דקות. תרגלתי את ההרצאה כמה פעמים היום ואני מתכוון לקום מחר בבוקר לתרגל עוד פעם. מבחינתי, המטרה היא פחות ההרצאה עצמה ויותר לדבר 5 דקות באנגלית בלי טעויות ובלי להיתקע. אני חושב שאני מתחיל להשתפר עם האנגלית. אבל כל פעם שאני מרגיש טוב עם עצמי, באה שיחה שבמסגרתה אני נתקע.
אני מנסה להמשיך ולעשות פעילויות אחרות תוך כדי הלימודים ומתקשה יותר ויותר. קריאת ספרים אני מצליח לדחוף מידי פעם (פנטזיה יותר, ספרים מקצועיים פחות). אבל עשיתי בכל זאת הזמנה ענקית מאמזון... חייבים להישאר אופטימיים. השבוע בשלישי בערב הייתי כל כך עייף שהחלטתי שאני הולך לסרט עם כמה אנשים במקום ללמוד (he is just not into you – אהבתי!), הכתיבה בבלוגים ירדה בחשיבות השבוע, אבל אני אוגר רעיונות. מקווה שבסוף השבוע אצליח להגיע אליהם. עולים לי גם רעיונות אחרים כל הזמן, אני כרגע משרבט אותם על דפים בכל מיני מקומות. הבעיה היא, שאם אני לא מגיע אליהם ישר, אני לא מבין אחרי זה מה כתבתי... J. אירוע ה- DELPHI גם הוא מתקרב, ואני מתעסק בזה לא מעט (אני גם אמור לתת שם הרצאה בעצמי).
השבוע הזמנתי כרטיסים לטיסה למלבורן ומלון שם. אני אסע לשם לכמה ימים בחופשת הפסחא. נחזור להיות תייר לכמה ימים. צריך להתחיל לחפש מה יש לראות שם...
ביום שישי מישהי מהמסלול שלנו (שהיא יהודיה) הזמינה בערך 12 אנשים לארוחת שישי, ללמד את הגויים קצת על שבת... כמובן שאני שם כנציג ארץ הקודש. אני מניח שדיווחים ותמונות משם בהמשך.
בין לבין כל הזמן מרחפת באוויר שאלת העבודה העתידית ומתחילים לעבוד על נושא מועדון הייעוץ. ככל שאני חושב יותר על סדרת הראיונות האינסופית שכנראה מצפה לי, אני נכנס יותר לדיכאון. חייבים להמציא שיטה יותר טובה לאתר עובדים טובים מאשר הראיונות הללו.
בקיצור, תמיד שמח אצלנו במטבח.
עדכונים נוספים, בקרוב...
אלעד

נ.ב.
קיבלתי כמה תגובות מעניינות מאוד על הרשומה שלי בנושא הבית, גם ברשומה עצמה וגם ישירות למייל. קשה לי לתאר כמה זה מרגש אותי לקבל תגובות. ראשית, כי זה גורם לי להבין שיש אנשים שקוראים. שנית, כי זה אומר שכתבתי משהו שהצליח לעשות משהו למישהו אחר... ואוו! תמשיכו להגיב...

בית

Photo by kfury

כמה מכם בוודאי יודעים שנסעתי למשלחת הצופים לצפון אמריקה ב- 1996. ביליתי 3 חודשים בצפון אמריקה, כחודשיים מתוכם במחנה קיץ יהודי (Camp SWIG) בקליפורניה. זו הייתה חוויה מאוד משמעותית עבורי ואני חושב שאז, כילד בן 16, לא הערכתי כמה היא תהיה משמעותית בחיים שלי.
אני זוכר שבסוף אותו קיץ התרכזנו כל חברי המשלחת ובילינו כ- 10 ימים בטיול בצפון מזרח ארה"ב. כולם היו מאוד מדוכאים מהחזרה לארץ. אני חושב שאני הייתי היחיד ששלושה חודשים הספיקו לו והוא רצה לחזור...
תריצו קדימה כמה שנים. אני לא עשיתי טיול גדול אחרי שהשתחררתי מהצבא (ויש כאלה שחושבים שאני עדיין צריך לעשות אותו... ). השתחררתי מהצבא ואחרי שבועיים התחלתי ללמוד. בין שנה א' לב' נסעתי לכחודש וחצי לטיול בניו-זילנד עם חברי כאח לי, שחף. היה כיף מאוד. עשינו טיול של מפונקים. רק אטרקציות וכיף... ואחרי כחודש וחצי, עם כל הכיף... רציתי לחזור הביתה. ישבנו על החוף בפיג'י בשבוע האחרון שלנו ואמרתי לעצמי. כן, היה לי מספיק.
אחד הפחדים שלי לפני הנסיעה הזאת היה שאני ארגיש את אותה הרגשה גם פה. שאחרי כמה חודשים, כל הלבד וכל הגעגועים יכריעו אותי. זה חלק מהאתגר והחוויה. ועכשיו, שאני פה בשבוע הבא כבר 4 חודשים, אני מוצא את עצמי מתלבט... האם אני מרגיש כך שוב?

התשובה?

לא.

שלא תבינו לא נכון. אני מתגעגע לארץ ולמשפחה ולחברים. וקשה לי להגיד שאני מרגיש בבית כמו שהרגשתי בדירה שלי בארץ. ברור שלא קשה לחיות כאן. ואני לא יכול להגיד שטוב לי כאן יותר או פחות מאשר בתקופות בארץ. בממוצע, זה אותו דבר. אבל אין לי את ההרגשה הזאת שנדנדה לי בשני המקרים הקודמים, של משהו שמחכה. של משהו שחסר. זה פשוט לא קיים. לפחות לא בינתיים. אולי התבגרתי...?

שהתחלנו את העבודה בקבוצות, הצעתי לקבוצה שלי, שכל שבוע אחד מאיתנו ישלח מייל שבועי שבו הוא מספר על עצמו וישתף אותנו במשהו שהוא אוהב, בציטוט מעניין או בכל מה שעולה על רוחו. את המייל הראשון אני שלחתי לפני כמה שבועות. היום, אחת מחברותיי לקבוצה, ג'וליאנה, שלחה את שלה. היא סיפרה במייל על האהבה שלי לטיסה. ובסוף, היא הוסיפה את הקטע הבא:

Now to leave you with one of my favorite excerpts from a book called Heimat (german for home) that a good friend gave me when I left NZ, knowing it would be a while before I settled down:
"Having a home means having roots, which is not the same as being rooted to the spot. The earth that contains the roots determines the code but not the substance.....home isn't a place anymore. Your geographical home is no longer your destiny but something incidental. Of course, we still ask: Where are you from? We want to know your background and what you are, but that's more of a knee-jerk reflex than real interest. The answer doesn't define you anymore. Does it matter whether you're from Muenster
or Munich, Missouri or Michigan? Aren't other experiences, or other parts of your identity at least as important as the local element---where you come from? Home seems to be turning into biographical accident that adds a certain flavor to self-definition in retrospect. No more, no less. Identity is no longer a matter of territory. Homes are a matter of choice."

ואחרי הכול, אני לא עוד לא יכול ללכת את השלב הזה. הבית בשבילי הוא עדיין טריטוריה. הוא עדיין ישראל. זה עדיין המקום שבו אני רואה את העתיד שלי. אני לא יודע מה ילד יום ואם התפיסה שלי תשתנה ותהיה קרובה יותר לציטוט היפה הזה. בינתיים, כל מי שעוקב אחריי, יכול לדעת, שבשבילי הבית זה עדיין בישראל (אפילו שפייסבוק מציע לי לגור בארה"ב :))

שבוע נפלא (כן, פה השבוע מתחיל ביום שני... משוגעים)
אלעד

מבחן ופעילויות נוספות

השבוע האחרון היה מרגש. כמה אירועים מעניינים שמלמדים על כך שהשבועות הקרובים יהיו הרבה יותר מעניינים (או לפחות מעוררים תקווה לכך).
ברמה הטכנית, מחר בבוקר יש לנו מבחן בהתנהגות ארגונית. זה מבחן מוזר, כי קיבלנו את הקייס שאותו נצטרך לנתח במבחן כבר ביום חמישי אחה"צ (למעשה, זה אחד המאמרים שהיינו אמורים לקרוא לאחד השיעורים לפני שבועיים). זה אומר שכולם בילו את הסופ"ש בקריאת המאמר ובניסיון לנחש מה לכל הרוחות המרצה עומד לשאול עליו. כיוון שיש הרגשה שהמבחן הזה הולך להיות תחרות כתיבה, אנשים מכינים תשובות מראש (ושאני אומר אנשים, זה אומר גם אני). נקווה לטוב. כמובן, שזה גרם לי לחשוב ברמה הרחבה יותר. אתם יכולים לקרוא על המחשבות שלי כאן.
ברמה המהותית יותר, השבוע היה אירוע ראשון של מועדון הדיבור בציבור (Public speaking). זה היה אירוע בסגנון Toastmaster שמסתבר שזה ארגון עולמי לנושא דיבור בציבור. יש להם שיטה מעניינת של מפגשים שבהם אנשים מדברים ומקבלים משוב על הפרזנטציות שלהם במקום. כל אחד מהמשתתפים מקבל תפקיד. מאוד מעניין. במפגש הראשון ביקשתי להיות המעריך (Evaluator). מאוד מלחיץ. לראות מישהו מדבר ובמקום להחליט מה המשוב שאתה הולך לתת לו ואז לתת אותו בעל פה זה משימה לא קלה. בעברית עשיתי אותה עשרות פעמים וגם לימדתי אנשים איך לעשות אותה. באנגלית, זה כבר משהו אחר. אני חושב שהייתי בסדר אבל אין ספק שלעמוד על הבמה ולהיות מוכרח לאלתר באנגלית זה מאתגר. אין ספק שהרגליים רעדו. אבל אין גם ספק שזה מתרגל אותך. אני הולך להיות שם כל שבוע בניסיון לתרום מהידע שלי, אבל בעיקר לתרגל בעצמי.
אחד מחברי הקבוצה שלי, אש, נבחר להיות הנשיא של מועדון הייעוץ (Consulting Club). המטרה העיקרית של המועדון היא לייצר אירועים שבהם אנשים יכולים ללמוד על התעשייה הזאת ולתרגל ניתוח של מקרים שמוצגים בראיונות. כיוון שהתעשייה הזאת מאוד תחרותית ועל כל מקום פנוי אתה נדרש לעבור בין שלושה לארבעה ראיונות, שבכל אחד מהם מציגים לך מקרה לניתוח, התרגול חשוב מאוד. המקרים לא מאוד קשים, אבל תחת הלחץ הרעיון הוא להיות מוכן לנתח אותם בדרך שבה אתה מצופה לעשות זאת. בכל מקרה, אש הציע לי להיות אחד משלושת "סגני הנשיאים", במקרה זה סגן הנשיא שאחראי על תרגול המיומנויות. בהתחלה חשבתי שאני לא רוצה להתחייב לתפקיד ולקחת על עצמי אחריות. אבל אחרי מחשבה, החלטתי שאני אתנדב. אומנם מדובר בלחץ ועבודה אבל זה חלק מהעניין, לא? חוץ מזה, חשוב לי לתרגל את המיומנויות של ראיונות וניתוח מקרים, גם אם אני לא אנסה להתקבל בסוף לחברות הייעוץ. זה משפר את יכולות הראיון שלך. איזה דרך טובה יותר להיות מחויב לתרגולים מאשר להיות אחראי עליהם? וכמובן, עוד אינטראקציה עם עוד אנשים זה חלק מהרעיון שבגללו אני כאן.
לבסוף, הדבר הכי מרגש מבחינתי הוא האירוע שיזמתי ללמידה משותפת. יש תאריך. 20 באפריל. יש שעה: 18:00. יש לנו ועדה שמטפלת בלהקים את האירוע. מדהים. אהה, ואפילו בחרנו שם חדש: AGSM DELPHI Talks. DELPHI זה ראשי תיבות של Diversity, Enrichment, Leadership, Public speaking, Humanity, Inspiration. זה כמובן גם השם של העיר היוונית שבה ישב האורקל. כלומר זה מקום של גילוי עצמי והסתכלות לעתיד. אני מאוד מתרגש לקראת האירוע הזה. עדכונים נוספים, בקרוב.
אלעד

אתה נהנה?

Photo by Ernst Moeksis

אתמול ישבתי עם עמיתה לספסל הלימודים, התכוננו למבחן האמצע הראשון שיש לנו ביום שני. אחרי שסיימנו את הלימודים הרשמיים התחלנו לשוחח על דה ועל הא. אחרי כמה דקות היא שאלה אותי: "תגיד, אתה נהנה?" (זה נשמע יותר טוב באנגלית: Are you having fun?"?".
האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד משהו כמו: "לא יודע, נראה לי, חלק מהזמן". האמת שזה לא נכון, האינסטינקט הראשוני שלי היה הרבה יותר פולני מזה. מה שאומר להגיד משהו כמו: "אני כבר איהנה בקבר" J.
האמת, אני מניח שההגדרות שלי להנאה שונות משל אנשים אחרים. ההנאה שלי היא הרבה יותר פנימית וקשורה למחשבה עצמית וללמידה. לכן, הרבה פעמים, אני מרגיש שאנשים אחרים חושבים שאני לא נהנה, כאשר למעשה, אני פשוט נהנה מדברים שונים.
אבל זה גרם לי לחשוב. קראתי בספר של דניאל פרידמן שהם עשו ניסוי (ואני מצטער אם התיאור שלי לא מדוייק, הספר נשאר בארץ) שהלך בערך ככה: חיברו אנשים שונים למכשיר שמחשמל אותם בזרמים חשמליים ולאחר הניסוי ביקשו מהם לדרג את רמת הסבל שלהם. חילקו את האנשים לשתי קבוצות. קבוצה אחת קיבלה זרם מאוד גבוה רוב הזמן וזרם מאוד נמוך במקטע האחרון (שהיה קצר יחסית). הקבוצה השנייה, קיבלה זרם מאוד נמוך רוב הזמן וזרם מאוד גבוה במקטע האחרון (ששוב, היה קצר יחסית). מה שמפתיע זה שהאנשים דיווחו על "סבל" גבוה יותר במקרה השני. אני זוכר שהיו שתי מסקנות מהניסוי (למרות שנאי לא בטוח שאני יכול להסביר אותן) אנשים מייחסים חשיבות יתרה לחלק האחרון של ה"סבל" ואנשים נוטים למצע סבל. אחת השאלות שהעלה המאמר היא מה ההשפעה שיש לניסוי הזה על תקופות מאסר. אולי כדאי לשלוח אנשים לתקופת מאסר קצרה יותר, ולתת להם פחות זמן להתרגל ואז הסבל היחסי שיוצרת תקופת המאסר יותר מרתיעה כי התקופה האחרונה היא "נוראית" יותר. אבל אני סוטה (קצת) מהנושא.
השאלה שלי האם זה יהיה נכון להנאה. השאלה האם אני נהנה קשורה לרגעים האחרונים או לימים האחרונים או למבחן האחרון. אני לא רוצה לבחון את השאלה הזו ככה. אני כאן לטווח הארוך. אני כאן בשביל החוויה של ללמוד בחו"ל, לגור בחו"ל ואולי לעבוד בחו"ל. כי אני חושב שזו תהייה חוויה בטווח הארוך. לכן השאלה האם אני נהנה עכשיו היא כמובן חשובה (אני לא רוצה ממש לסבול), אבל היא פחות רלוונטית.
באחת הסדנאות שהיו לנו לפני תחילת הלימודים המנחה ביקש מכל אחד לכתוב כמה סיבות או מטרות שיש לו ל- MBA. ביחד עם המטרות הרגילות (שינוי קריירה, הכרת אנשים חדשים וכו') רשמתי גם: "שיהיה לי מה לספר לנכדים". כמובן ההנחה היא שיהיו לי, אבל בואו לא נפתח את תיבת הפנדורה הזו.
אני מניח שכאשר אני אגיע לארץ ישאלו אותי אנשים: "נו, אז איך באוסטרליה? אתה נהנה?". האמת היא שאין תשובה אמיתית לשאלות מהסוג הזה. אני מנסה ליהנות מכל יום שעובר. לא תמיד אפשר. אני מודה כל יום על ההזדמנות הזאת שנפלה בחלקי. אבל אני אוכל לבחון אותה ולענות על השאלות הללו באמת, רק בטווח הארוך.

"ישנו מי שמתלונן מדוע ברא אלוהים קוצים לשושנים, וישנו מי שאומר תודה על שיש שושנים בין הקוצים". אלמוני

שיהיה לכם סוף שבוע נפלא
אלעד

עדכונים

photo by larete

הבוחן הראשון שעליו דיווחתי לפני כמה ימים עבר בשלום (19/20, שבעברית אני מניח שזה 95). כרגע הריכוז עובר לבחינות אמצע הסמסטר, הראשונה בהתנהגות ארוגנית ביום שני הבא. שאר הבחינות בשבוע שאחר כך, יום אחרי יום, (רביעי, חמישי, שישי). הקטע המוזר הוא, שאנחנו ממשיכים ללמוד כרגיל בשבוע הזה.במקביל, מתחילים לעשות תוכניות לקראת חופשת ה- Easter. על הכוונת – טיול לטסמניה (אין שם באמת שדים מסתובבים :)) או נסיעה של כמה ימים למלבורן. עוד לא ברור מה מהם.
במקביל, התחלנו לעבוד על רוב העבודות של הסמסטר הזה. מה שאומר שעושים הרבה דברים במקביל. חלק מהעבודות הן פשוטות יותר, חלקן כוללות פרזנטציה בכיתה (ניתוח של האסון של ה- Challenger בהקשר לעבודה בקבוצות.
בשבועות הקרובים מתחילות פעילויות של המועדונים השונים שיש לנו כאן. התנדבתי להיות פעיל במועדון הדיבור בציבור והפרזנטציות ולתרום מניסיוני בנושא. אני מניח שזה ידרוש קצת מזמני, אבל נראה לי שיהיה מעניין ושווה. כמובן שבמקביל ממשיכים להיות ערבי אינפורמציה של חברות וארגונים שמציגים את עצמם בתקווה שעד שנסיים את הלימודים הם יצטרכו עובדים...
בקיצור, עסוק מעל הראש ומנסה ליהנות מכל רגע. וכן. אני יודע שההגדרה שלי להנאה קצת מוזרה.
עדכונים נוספים, כרגיל, בקרוב.
אלעד

דמוקרטיה, שחיתות, זכויות יוצרים ומצלמות ברחובות

היום רשומה עם הרבה מחשבות שלא הולכות עד הסוף... לא בטוח שאני אעמוד מאחוריהן בעתיד... אבל מעניין לכתוב אותן:

1. יצא לי בזמן האחרון לחשוב על המושג דמוקרטיה. זה אולי נשמע מוזר, אבל זה מושג שאנשים שחיים בעולם המערבי לוקחים כל כך כמובן מאליו. אחד מהחברים כאן בקורס הוא מנפאל. הוא כותב בלוג נפלא על כל מיני נושאים ואחד מהם, לפני כמה ימים היה על דמוקרטיה ועל הכישלון היחסי שלה בנפאל.

2. זה גרם לי לחשוב על דברים שיותר קרובים אלינו. האם נכון היה, במבט לאחור, להתעקש על שלטון דמוקרטי ברשות הפלסטינית. אנשים שוכחים שדמוקרטיה זה לא רק בחירות, זה גם זכויות אדם וזה גם שלטון החוק. האם לא היה נכון יותר לנסות להשליט את אלו, לפני שנותנים לאנשים את זה הזכות לבחור. למה הבחירה זה הדבר הראשון שמיישמים ולא רק אצלנו, תראו מה האמריקאים מנסים לעשות בעיראק ובעוד מקומות). האם הזכות לבחור היא הזכות הכי חשובה?

3. דמוקרטיה, היא שיטת משטר שמתבססת על תרבות. על היסטוריה. האם יכול להיות שמשהו בתרבות ובהיסטוריה של העולם הערבי לא מתחבר לשיטה? חשוב להדגיש. אני לא חושב או אומר שהם פחות טובים, חכמים או ראויים. אני רק אומר, שחושבים על שיטת משטר, צריך לחשוב גם על ההתאמה שלה לתרבות. דיברתי על הספר של מלקלום גלדוול, outliers, בהקשר למשא ומתן עם הפלסטינאים. אולי ההשלכות רחבות יותר.

4. אתמול ראיתי הרצאה (ב- TED, יש מקום אחר?) וקראתי ראיון עם לארי לסיג, אחד מהמומחים הגדולים ביותר בנושא זכויות יוצרים שעמד בראש הרבה מהמאבקים לשינוי חוקי זכויות היוצרים בארה"ב להתאמה לעידן הדיגיטאלי. הרעיונות שלו מרתקים. לפני כמה זמן, הוא החליט לזנוח את המחקר בנושא זכויות היוצרים ולעבור לחקור שחיתות שלטונית. שאני (או הוא) אומר שחיתות שלטונית לא מדובר על שוחד במובן הפשוט אלא על הדרך שבה ממומנים חברי קונגרס. מחקר מגלה שבין 30 ל- 70 אחוז מהזמן של חברי קונגרס מוקדש לגיוס כספים. לסיג טוען שהוא הבין שהשינויים שהקונגרס צריך לטפל בהם, כמו זכויות יוצרים, אבל גם כמו התחממות גלובלית, לא קורים, לא בגלל שהאנשים שם לא חכמים אלא בגלל שהמערכת יוצרת להם תמריצים לא נכונים והוא מנסה לשנות את זה בכל מיני דרכים.

5. ושוב זה גרם לי לחשוב כמה זה דומה למצב אצלנו. משהו לא עובד במערכת צריך שינוי של השיטה. זה כל כך לא עובד שאני מתחיל לפקפק בדמוקרטיה ובשלטון הרוב. זה מחשבות שמטרידות אותי. האם באמת ההחלטה על פי הממוצע של הדעות של דיונים שטחיים היא הדרך הטובה ביותר לנהל את החיים שלנו?

6. בסוף ההרצאה שלו לסיג מדבר עם העובדה שהילדים של היום, שהתרבות שלהם לא מתאימה לחוקי זכויות היוצרים של לפני 100 שנה שתחתם הם חיים. מה שקורה זה, שהם חיים את חייהם כמפרי חוק. זו התרבות שאליה הם נולדו. לזה הם רגילים. ולזה יש השפעות הרסניות על החברה. מחשבות עצובות על דמוקרטיה.

7. קשור ולא קשור. יהונתן קלינגר כותב על העובדה שרשויות מקומיות מתקינות מצלמות ברחובות ושיש לכך פוטנציאל לפגיעה נרחבת בפרטיות. אני אשאיר את הטיעון המשפטי בצד (איזה כיף שאני יכול להגיד את זה), גם מכיוון שברמה הטכנית אני די מסכים עם הניתוח, למרות שאני בטוח שניתן למצוא הסמכה כלשהי לעניין הזה. אני רוצה לדבר עם העניין העקרוני. האם זה כל כך נורא שיהיו מצלמות בכל מקום? מה באמת התשלום שאנחנו כאזרחים משלמים על זה? אם זה ימנע רצח, תאונות, תשלום דמי חסות או כל פשע אחר שאתם יכולים לחשוב עליו האם זה לא שווה את זה. אני מאמין שזה חלק מהאמנה החברתית שלנו. ובקישור לנקודות הראשונות, אולי זה לא פחות דמוקרטיה מאשר הזכות לפרטיות. אני זוכר שקראתי שעיריית נתניה השתמשה במצלמות כדי לעקוב אחרי ילדים בחופשת הקיץ שהשתכרו בגנים ציבוריים ועשו רעש כדי לשלוח ניידת לטפל בהם. האם זה שימוש כל כך נורא? האם זו פגיעה נוראית בפרטיות?. נכון, צריך להסדיר את זה ולהקפיד שלא יעשה בכך שימוש לרעה, אבל אני אישית מעדיף רחובות בטוחים יותר. כי ברגע שאני יודע שהמצלמות שם ושהכול מתועד אין לי יותר ציפייה לפרטיות ברחובות. זו לא הפעם הראשונה שדעתי שונה מזו של יהונתן, ואני מניח שגם לא האחרונה.

אלעד

דרך אגב, הארוחה במסעדה שאמורה להיות מהטובות בעולם הייתה בסדר. לא יותר. אתם יכולים לראות תמונות כאן.

עדכונון קצר

עברו עליי כמה ימים לחוצים במיוחד. מתעורר בין 6:00 ל- 6:30 (ללכת לחדר כושר או להספיק לפגישת לימודים). לימודים רוב היום (9:30-17:00). ארוחת ערב. לימודים עצמיים עד בערך 23:00. טירוף (או לפחות טירוף יחסי). בנוסף, התגובות להצעה שלי ללמידה משותפת של המסלול היו מרשימות. האירוע קורם עור וגידים והערב הראשון כנראה יתקיים לאחר חופשת הפסחא (זה משפט שלא חשבתי שאי פעם אני אכתוב – חופשת הפסחא). זה יוצר לי כמובן עוד עבודה בעיקר כי אני מנסה לענות לכל מייל בצורה אישית. סוף שבוע אמור להיות רגוע יותר. מחר כמה אנשים מהקורס הולכים לאכול במסעדה שנקראת Dintaifung, שדורגה על ידי ה- New York Times כאחת מ- 10 המסעדות הטובות בעולם... דיווחים בהקדם!
אלעד

למידה משותפת

אחרי כמעט חודש של לימודים אני יכול לומר שהלימודים כאן נכנסו למעין שגרה. כולם מתרכזים בלימודים שלהם ובעבודת הצוות שלהם ובאופן טבעי כמעט ולא מוציאים את הראש מהספרים (יש המון, אבל המון, קריאה). אמת, המועדונים (ה- Clubs) עדיין לא התחילו לעבוד (הם מתחילים השבוע) ויש אירועים חברתיים פה ושם, אבל הלמידה שמעבר ללימודים הרשמיים, קצת נעצרה. כמו שכתבתי השבוע, כיוון שעשיתי תואר ראשון במנהל עסקים, הלימודים עצמם לא מרגשים במיוחד בשלב הזה. צריך קצת להוריד את החלודה מנושאים כמו כלכלה או חשבונאות, אבל בבסיס, הייתי שם, עשיתי את זה.
מה שגרם לי לחשוב. אני הייתי רוצה הרבה יותר אינטראקציה עם האנשים ולמרות שיש כזאת, אני עדיין מרגיש שזה לא מספיק. בעיקר, בגלל האופי שלי, אני צריך משהו רשמי יותר ולא רק לדבר עם אנשים על כוס בירה. ואז היה לי רעיון. מי שעוקב אחרי הבלוג הזה (והבלוג השני שלי) יודע שאני מפנה הרבה להרצאות שאני רואה באתר שנקרא www.ted.com. מי שעוד לא נחשף לפלא הזה, הגיע הזמן. בקליפת אגוז, מדובר בכנס שמתקיים כמה פעמים בשנה שבו האנשים המובילים בעולם בכל התחומים מתכנסים ומדברים על כל נושא בעולם שהוא חדש, מעניין ולימודי. מחקר המוח, דרך יצירתיות, אנרגיה סולרית, איך נלחמים במלריה באפריקה, טכנולוגיה, חינוך ומה לא. ההרצאות הם של 20 דקות ואסור לנסות למכור או לדבר על העסק שלך. פשוט השראה. כל ההרצאות מצולמות ואפשר להוריד אותן או לצפות בהן בחינם באתר.
אז אמרתי לעצמי – אני מוקף בכל כך הרבה אנשים מעניינים, עם רקע מעניין, עם ידע וחלומות. למה שלא נעשה משהו כזה כאן. אנשים מהקורס יספרו על החוויות שלהם באירוע בהשתתפות כולם, נקליט את זה, נעלה לאינטרנט ונעשה גם קצת פרסום לבית ספר. אז כתבתי לכל חברי הקורס הודעת דואר אלקטרוני. הכותרת הייתה: "יש לי חלום על כיתת 2010 של AGSM, אני צריך את עזרתכם להגשים אותו" (בתרגום סימולטני מאוד מאוד חופשי). הסברתי מה אני רוצה לעשות וביקשתי עזרה (התנדבות לעזור בארגון, מתנדבים להרצות ועוד). קיבלתי מעל ל- 20 תגובות במייל ועוד כמה תגובות בעל פה בתוך פחות מכמה שעות. כולם תומכים. כולם רוצים לעזור. כולם מתלהבים. יש לנו כבר תמיכה של הבית ספר ועכשיו נשאר לקבוע תאריך לאירוע הראשון. מדהים. אמשיך לעדכן.
אלעד

שמחה, גאווה ותודה

Photo by psd

יש רגעים בחיים שבהם אתה מרגיש שקרה לך משהו "נכון". שעבדת קשה, שעשית את הדברים הנכונים בדרך הנכונה וקיבלת את התמורה הנכונה. התמורה אינה חייבת להיות כסף, הצלחה או כבוד, על אף שכל אחד מהדברים הללו יכול להיכלל בהגדרה. העיקר שמדובר בהרגשה שבאה מבפנים. הרגשה שבאת על גמולך (במובן של גמול עבור משהו טוב). אתה מרגיש טוב עם עצמך, לא מתוך יוהרה או התנשאות, אלא מתוך הרגשה אמיתית של הישג.
אני מניח שהרבה אנשים לא זוכים לחוות את ההרגשה הזאת הרבה פעמים בחיים. אני מניח שיש אנשים, שלא חווים אותה לעולם (ואני מודה שאני קצת מרחם עליהם). אני באמת חושב שככל שאתה מרגיש אותה יותר, אתה יכול להיות שמח יותר, גאה יותר ומאושר יותר בחיים שלך. לשמחתי, קרה לי כמה פעמים בחיים שזכיתי לחוות את ההרגשה הזאת. אצלי, זה אף פעם לא היה עניין של כסף, הצלחה או כבוד. אצלי זה עניין של הכרת תודה.
הרגעים המרגשים ביותר עבורי הם הרגעים שבהם מישהו מוצא לנכון להביע את ההערכה שלו למשהו שעשיתי ביותר ממילה טובה. זה יכול להיות במכתב. זה יכול להיות ב"נאום" באירוע רשמי. זה יכול להיות מה שקרה לי אתמול.
מי שעוקב אחרי הבלוג שלי (ואחריי באופן כללי) יודע שבשנים האחרונות הייתה לי את הזכות להרצות לאנשים שעומדים לגשת לבחינה של רשות ניירות ערך בדיני ניירות ערך ואתיקה מקצועית. הלימוד נעשה במסגרת החברה של כנרת רצון-פיקובסקי שעוסקת בתחום הזה מזה שנים מספר. מערכת יחסים של עובד מעביד עם כנרת התפתחה עם הזמן לשיתוף פעולה אמיתית ואני אעז להגיד אפילו לחברות שאני מעריך מאוד.
בחודשים האחרונים לפני נסיעתי לאוסטרליה ואחרי שעזבתי את משרד עו"ד שעבדתי בו, עזרתי לכנרת מעבר להגדרת התפקיד הרשמית של מרצה. חלק מהעבודה נעשתה בתשלום וחלק מתוך רצון אמיתי לעזור ולשפר. אתמול, באתי על גמולי. כנרת שלחה לי מייל שבמהדורה הבאה של הספר שלה, היא מוסיפה את הפסקה הבאה:

לסיום, ארצה להודות באופן מיוחד לעו"ד אלעד שרף, חבר וקולגה יקר, אשר סייע בשיפור ובדיוק הלוגי של כתיבתי. בזכות חדות מחשבתו של עו"ד שרף, ההגיון והסדר הרציונלי שהוא ניחן בו, והיותו משפטן בחסד ואדם שאינו מפסיק לחשוב, להתעדכן ולבקר, שודרגה מהדורה זו באופן משמעותי.

מבחינתי, אין גמול טוב יותר לעבודה שעשיתי. ומבחינתי, אין דרך טובה יותר להודות לכנרת מאשר הרשומה הזו. תודה.

אלעד

מבחן ראשון וניסיון ראשון של מאכל חדש

1.מחר יש לנו את המבחן הראשון. למעשה זה בוחן (או כפי שזה נקרא במקומות מסוימים – בחן J). זה בקורס של ניתוח נתונים (Data Analysis) וזה לא אמור להיות קשה מידי. קצת מתסכל, כיוון שבניגוד לציפיות שקורס שעוסק במספרים יהיה מאוד מדויק, חלק לא קטן מהשאלות הן שאלות של שיפוט, שבהן הניסוח מאוד חשוב. בתרגולים קרה לי (ולא רק לי, גם לאחרים, דוברי אנגלית) שהבנתי את המושג שעליו שואלים אחרת מהמרצה. ואז, לא משנה מה רמת השליטה שלך בחומר עצמו, התשובה שלך לא תהיה נכונה – בגלל הבנת הנקרא ולא בגלל הבנת החומר. אבל, זה מה יש. נקווה לטוב.
2. היום, בהמשך לניסיונות הקולינריים וההיחשפות לחוויות חדשות, הלכתי עם כמה חברים מהמסלול לאכול משהו אוסטרלי – קנגורו. על פיצה. האמת, היה מאוד מאוד טעים. אחד מהחברים האוסטרלים אמר לי (אני מניח שחצי בצחוק) שמדובר במטרד סביבתי ולכן מעודדים את האוסטרלים לאכול אותם. לא יודע. העיקר שהיה לי טעים. אני יודע שחלק מכם יהיו בשוק איך אני יכול לאכול חיה כל כך חמודה. אני אישית, לא רואה הבדל בין זה לבין פרה או עוף. חמוד תלוי בהגדרה. אני מנסה להקטין את כמות הבשר שאני אוכל מסיבות אידיאולוגיות וסביבתיות, אבל אם כבר אוכלים בשר, זה לא ממש משנה של איזה חיה. אם זה טעים לך. מצד שני, שאחד מהחברים הציעה שאחת הפיצות שחלקנו תהיה פיצת קרוקודיל, סירבתי. אז אני צבוע.
תמונות של הארוחה הזאת ושל הארוחה ההודית הצמחונית מיום שישי, אפשר למצוא כאן.
אלעד