לא מזמן כתבתי כאן על כך שאני עוסק בכתיבת שאלות. בין השאר, הצגתי את מחשבותיי על כך שבקרוב, נוכח חזרתי לספסל הלימודים, אני חוזר לצד השני, הנבחן.
היום (ומחר), אני חווה את זה בצורה ברורה יותר. עקב תאונה מצערת שקרתה לאחת מהבודקות בקורס שהעברתי הסמסטר הזה במשפט מנהלי (היא בסדר, רק צריכה לנוח), אני נאלץ לבדוק כ- 30 מבחנים במועד ב' בקורס. לאחר שסיימתי בערך חצי מהעבודה היום זה גרם לי לחשוב על כמה דברים:
- זה קשה. נזכרתי למה הפסקתי לבדוק עבודות ומבחנים. לא רק שזו עבודה קשה, היא גם מאוד סיזיפית, אתה אף פעם לא מעורך עליה ותמיד יהיו לסטודנטים תלונות. יש דברים שאתה יכול לעשות שאתה צעיר. אני כבר זקן מידי בשביל זה :).
- הנקודה הראשונה היא נקודה שאני צריך לזכור לקראת חזרתי לספסל הלימודים. איך מרגיש הבודק. כמה זה קשה לבדוק כמות של עבודות/ מבחנים, להשקיע, לא לעשות טעויות ולנסות
להיכנס לראש של כל תלמיד (שבדרך כלל הוא די מבולגן). זה לא מצדיק זלזול או עבודה לא רצינית. אבל זה כן דורש התייחסות והבנה גם מצד הנבחנים. אני אחד שמאמין ששירות צריך לדעת גם לקבל, לא רק לתת.בעיקר נזכרתי כמה הסיטואציה הזו מלחיצה עבור הסטודנטים. אני לא תופס את עצמי כאיש האקדמיה ללשון העברית, וידוע כי מעבר לדיסגרפיה הבסיסית שלי, יש לי הרבה טעויות הן בדיבור והן בכתיבה, בעיקר בקשר לזכר ונקבה, אם ועם ועוד שאר ירקות. אבל אני כן תופס את עצמי כאדם שיש לו יכולת ביטוי בעל פה ובעיקר בכתב. אני רואה לפעמים עבודות של סטודנטים (בעיקר בערעורים) או מטלות שמוגשות על ידי חיילים בקורסים שאני מעביר במילואים ונדהם מיכולת הביטוי הנמוכה בכתב. בחלק מהמבחנים, רמת הביטוי היא מזעזעת. אבל אז אני נזכר, כמה זה קשה, גם לענות על השאלה, גם לכלול את כל החומר וגם להתנסח בצורה ברורה ובהירה. אני מניח שמי שיקרא את העבודות והמבחנים שלי בקרוב, יחשוב שרמת הביטוי שלי נמוכה, בגלל קשיי השפה (בכל זאת, לא שפת אם). אני מאמין שאני אעשה הכול כדי להתמודד עם זה, בעיקר בעבודות, שם יש אמצעים לנקוט. אבל יחד עם זאת, אני מנסה להפגין בבדיקה שלי את ההבנה שהייתי רוצה שיתנו לי במסגרת הבדיקה מבלי להוריד את הסטנדרטים הנדרשים. לא קל.
טוב, נקווה שהמטלה הזאת תסתיים כבר מחר ולא תיגרר ליום רביעי. האמת, שלא מזיק לי קצת פעילות בלוח זמנים קצר. אני מתחיל לצאת מכושר...
אלעד
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה