האזנה מצחיקה

אתמול נסעתי לי לתומי במכונית בדרך לראות את הסרט "Get Smart" עם חברים (לא ממולץ בתור סרט לקולנוע. הציון - IMDB גבוה מידי לטעמי), כאשר ברקע התנגנה לה מוזיקה של גלגל"צ. אני, בתור אדם שהוא מאוד מיינסטרים בטעם המוזיקלי שלו (או במילים אחרות, בעל טעם מוזיקלי של ילדה בת 10), נוהג להקשיב לגלגל"צ. אבל אז השמיעו שיר של אריאל זילבר. כיוון שאני מחרים את הזמר ודואג להעביר תחנה כל פעם שמשמיעים את שיריו, העברתי ל- 102FM. שם, הושמעה באותה רגע תוכנית לקט של תוכנית שבועית בשם "ץ סופית" (אני כמובן לא ידעתי את זה באותו זמן, אבל בדיעבד אני יודע מה שמעתי - כולנו חכמים בדיעבד). בכל מקרה, כיוון שנסיעתי ארכה כ- 20 דקות בערך, יצא לי לשמוע כמה מערכונים. כבר מזמן לא צחקתי ככה, בטח שלא מתוכנית רדיו. מערכוני נונסנס (הסגנון האהוב עליי) מאוד מצחיקים ומומלצים.

אז קודם כל, כל יום שבת בשעה 16:00 - 102FM. אני אכניס ללו"ז. יותר מזה, מייד בהגיעי לביתי, יצאתי לחיפוש ברחבי האינטרנט ואיתרתי את האתר של התוכנית. שם אפשר להאזין למערכונים. ממולץ ביותר. אני ממליץ על המערכון בשם: "משמר החופים של רחובות" שגרם לי להתפוץ מצחוק באוטו ועל המערכון "ץ ספורטפית - מ.ס. אלי מנקה שטיח". שמעתי היום עוד כמה. בהחלט שווה האזנה.

תבלו

אלעד

על נאומים ומשרות ציבורית

אני מודה שאני לא יודע לרדת לעומקה של מערכת הבחירות האמריקאית ואת ההבדלים האמיתיים בין המועמדים לנשיאות. אבל אתם חייבים להודות שמשהו מעניין הולך שם. אתמול הכריז המועמד הרפובליקני ג'ון מקיין על המועמדת לסגנית הנשיא, שרה פאלין. מבלי שהדבר יהווה אהדה לצד כזה או אחר, אני חושב שזה צעד נכון לבחור באישה לתפקיד (כל עוד היא גם מוכשרת, וכתבתי על זה גם בהקשר של ציפי לבני והשוביניזם של מופז).

אבל אני כותב על העניין הזה מסיבה אחרת. בנאום הפתיחה שלה, נתנה פאלין 6 דקות של נאום מרתק. אתם יכולים לראות אותו כאן בקטע שצורף מ- YOUTUBE:

אותי מעניין הנאום משתי סיבות עיקריות:

ראשית, כי אני מתעניין בדיבור בציבור ובהצגת רעיונות ומחשבות. כפי שאתם יכולים לראות בביקורת הזאת על הנאום הזה, יש פה דוגמא מצוינת להרצאה שעושה שימוש בכל הכלים החשובים.

שנית, כי יש משפט שמאוד התחברתי אליו, בתור אחד שמאמין כי אנשים מצוינים צריכים לעשות, לפחות תקופה מסוימת בשירות המדינה. פאלין אמרה את הדברים החזקים האלה:

"…A ship in harbor is safe, but it is not why the ship is built... the people of
America expect us to seek public service and to serve for the right reasons…"

שווה צפייה. תבלו. אלעד

רישיון להורות

אומנם כתבתי כאן כי אני לא אוהב את הסיקור התקשורתי המוגזם של פרשת הילדה רוז, אבל אין ספק שאי אפשר להתעלם מכך שבימים האחרונים זה נראה כאילו יש תופעה. היום פורסם שאמא הטביע את בנה בן ה- 4 בים, בגלל שהוא היווה עליה נטל.

אולי צריך להתחיל לחייב הורים להוציא רישיון. אם מחייבים מתווכי מקרקעין להוציא רישיון ויש מרשם מסודר של כלבים שכל אחד צריך להירשם אליו, אז נראה לי שזה נושא יותר חשוב. אנשים פשוט הורגים את הילדים שלהם. כשרואים תוכניות כמו סופר נני, רואים שלפעמים, גם אם הם לא הורגים אותם, הם עושים להם דברים לא פחות גרועים, לפעמים נזק לכל החיים. אם מדברים על חשיבות של חינוך, חלק גדול מהעניין הוא מה אתה מקבל בבית. ראיתי השבוע את הקטע הקצר הזה (מומלץ ביותר להשקיע כמה דקות), שבו מראים על ניסוי שנעשה בילדים בני ארבע שבדק את דחיית הסיפוקים שלהם ואת ההשפעה שיש להתנהגות שלהם בגיל 4 על המשך חייהם. כמה הורים מודעים לדברים כאלה. להיות הורה זה מקצוע. ואחד קשה.

אני רואה אנשים מסביבי עם ילדים ורואה כמה זה קשה, תובעני ומספק. שאתה שומע תופעות כמו אלו שהתפרסמו בזמן האחרון, אתה מזדעזע ומביט מסביבך פעמיים. היום, ראיתי שני גברים מגודלים הולכים ברחוב, אחד מהם מחזיק ילד על הידיים והשני סוחב מזוודה ענקית. כמעט התקשרתי למשטרה. זה ממש מפחיד.

אני לא יודע אם אני אהיה אבא בשנים הקרובות. ככל הנראה לא. אני אפילו לא חושש שאעשה דברים נוראים כמו אלו שעליהם אנחנו שומעים בימים האחרונים. אני יודע שלי כזה דבר לא יקרה (כמה שזה נשמע בנאלי, יש גבול לכל תעלול). אבל אני מקווה שאני אהיה אבא טוב, ולא אעשה לילדים שלי נזק מכל סוג. זה קשה.

אלעד

אני וחוק פרקינסון

השבועות האחרונים היו מאוד מוזרים עבורי. בתור אחד שרגיל לחיות רוב הזמן בעבודה ב- 120% אחוז תפוקה או יותר, לפתע להיות מובטל (וגם רווק, אבל זה סוגייה אחרת לגמרי, למעשה, מעין תיבת פנדורה שאני לא ממש רוצה לפתוח כאן) תוך ידיעה שבחודשים הקרובים לא אחזור לתפוקה כזו משמעותית קשה עבורי מאוד.

היום, קראתי קצת מהבלוג הקורע הזה של חתן לעתיד שמדבר על ההכנות לחתונה (מומלץ ביותר). כמובן שההשוואה בעייתית, אבל זה גרם לי לחשוב, שאחת מהסיבות שבגללה אנשים שמתחתנים נכנסים לפעמים לסרט, היא שיש יותר מידי זמן לקראת זה. חוק פרקינסון אומר ש: "העבודה מתרחבת באופן כזה, שהיא מנצלת את כל הזמן הפנוי עד להשלמתה". זה בין השאר גורם לכך שלא משנה כמה זמן יש עד לאירוע, כמו חתונה, הזמן שמתעסקים איתו הוא בדיוק הזמן שיש.

אז כמו הרבה חוקים שקשורים לניהול זמן, החוק הזה לא ממש חל עליי כנראה. אני מתחרפן מהסיבה ההפוכה. אני כל כך יעיל ומקדים את זמני (בצורה הכי צנועה שאני יכול להגיד את זה, כן?), שאני ממש מרגיש חסר מעש.
דוגמא קטנה: רציתי לברר לגבי אפשרות מגורים במעין מעונות פרטיים. משהו מגניב שנראה שיכול להתאים לצרכים ולדרישות שלי. פניתי אליהם. נראה לי הם התעלפו שם למטה. הם כתבו לי חזרה, שהם מתחילים לטפל במגורים של ינואר בתחילת נובמבר (!). אני, כמו שהבנתם, פניתי אליהם באמצע אוגוסט. מקדים את זמני, כבר אמרתי.

כיוון שתאריך היעד לנסיעה שלי, מסתמן כ- 23 בנובמבר, זה משאיר עוד הרבה מאוד זמן (כמעט שלושה חודשיים! הצילו!) לכל הסידורים, שאת רובם, אני לא ממש יכול לעשות עכשיו.

הבעיה היא, שבגלל שאין לי הרבה במה להתעסק, בגלל שכמות העבודה שיש לי בימים אלו היא בסופו של דבר, די מוגבלת ובגלל שאני לא בן אדם שבאמת יודע ליהנות ממצב כזה לאורך זמן, אני חושב המון על הנסיעה. כשיש לך פחדים מצעד כמו נסיעה לאוסטרליה לכמה שנים, לחשוב על זה, זה לא הרעיון הכי טוב בעולם. אז אני מחפש דרכים להעסיק את עצמי, אבל בסוף, גם לזה יש מגבלות.

מצד שני, יכול להיות שזה סתם היום שהיה היום. יש כאלה ימים. שאתה מרגיש לא בפוקוס. נעבור הלאה...

אלעד

פרופורציה

אתמול שודרה התוכנית לונדון וקירשנבאום מכנס העיר חולון לחינוך. התוכנית הוקדשה ברובה לנושאי חינוך וערכה שיתוף פעולה עם הכנס. התוכנית "לונדון את קירשנבאום" מהווה לדעתי באופן כללי אי של איכות בשידורי החדשות הכללים של שעות אחר הצהריים, משום שהדיונים בא הם בדרך כלל ברמה גבוהה יותר והם עוסקים, פעמים רבות בנושאים שהם לאו דווקא בכותרות של החדשות. כאשר משלבים זאת עם נושא חשוב כמו נושא החינוך, זה באמת אירוע מיוחד.

מי שצפה בתוכנית אתמול, גילה, שהיא קוצרה בערך בכרבע שעה, לטובת הרחבת מהדורת החדשות. הדיווח המורחב במהדורה המרכזית כלל דיווחים על פרשת הילדה שנעלמה והחיפוש אחריה בנחל הירקון. במשך רבע השעה ש"הוספה" למהדורה המרכזית, עסקו הדיווחים בתיאור חוזר של פרטי המקרה, ובשיחות טפלות על איפה המזוודה שבה לכאורה נזרקה הילדה ממוקמת, האם היא יכולה לזוז משום וכיצד והדרך שבה אנשי המשטרה מחפשים את הילדה. כמו כן, שודרו בשידור חוזר קטעים ממסיבת העיתונאים שערך המפכ"ל בנושא זה. שום דבר חדש. שום דבר בעל ערך לציבור. שום דבר תורם מלבד התעסקות נשנית וחוזרת בפרטים טפלים ולא חשובים. הרגשתי כמו השידורים אחרי פיגוע, שבהם רואים את אותם תמונות ושומעים את נוסבאום מדווח את אותו דיווח שכולנו כבר שמענו עשרות פעמים.

הסתכלתי על "המהדורה המורחבת" וחשבתי לעצמי, בשביל זה קוטעים תוכנית שעסקה בנושאי חינוך? קצת פרופורציה. תסתכלו היום על כותרות העיתונים ומהדורות האינטרנט. כולם כללו בכותרת הראשית התייחסות לפרשה. אני לא רוצה לזלזל בפרשה הזו והיא באמת מזעזעת בעיניי, אבל מצב מערכת החינוך במדינת ישראל באופן כללי מזעזע בעיניי יותר. נראה לי, שהפרשה הזאת קצת הוצאה מפרופורציה. אם כזאת תשומת לב תקשורתית הייתה מוענקת לנושאים בוערים אמיתיים, כמו חינוך, אולי מצבנו היה יותר טוב, ומקרים מזעזעים כאלו, לא היו קורים.

אלעד

הצד השני... לא לאורך זמן רב או בקרוב

לא מזמן כתבתי כאן על כך שאני עוסק בכתיבת שאלות. בין השאר, הצגתי את מחשבותיי על כך שבקרוב, נוכח חזרתי לספסל הלימודים, אני חוזר לצד השני, הנבחן.

היום (ומחר), אני חווה את זה בצורה ברורה יותר. עקב תאונה מצערת שקרתה לאחת מהבודקות בקורס שהעברתי הסמסטר הזה במשפט מנהלי (היא בסדר, רק צריכה לנוח), אני נאלץ לבדוק כ- 30 מבחנים במועד ב' בקורס. לאחר שסיימתי בערך חצי מהעבודה היום זה גרם לי לחשוב על כמה דברים:

1. זה קשה. נזכרתי למה הפסקתי לבדוק עבודות ומבחנים. לא רק שזו עבודה קשה, היא גם מאוד סיזיפית, אתה אף פעם לא מעורך עליה ותמיד יהיו לסטודנטים תלונות. יש דברים שאתה יכול לעשות שאתה צעיר. אני כבר זקן מידי בשביל זה :).


2. הנקודה הראשונה היא נקודה שאני צריך לזכור לקראת חזרתי לספסל הלימודים. איך מרגיש הבודק. כמה זה קשה לבדוק כמות של עבודות/ מבחנים, להשקיע, לא לעשות טעויות ולנסות

להיכנס לראש של כל תלמיד (שבדרך כלל הוא די מבולגן). זה לא מצדיק זלזול או עבודה לא רצינית. אבל זה כן דורש התייחסות והבנה גם מצד הנבחנים. אני אחד שמאמין ששירות צריך לדעת גם לקבל, לא רק לתת.

בעיקר נזכרתי כמה הסיטואציה הזו מלחיצה עבור הסטודנטים. אני לא תופס את עצמי כאיש האקדמיה ללשון העברית, וידוע כי מעבר לדיסגרפיה הבסיסית שלי, יש לי הרבה טעויות הן בדיבור והן בכתיבה, בעיקר בקשר לזכר ונקבה, אם ועם ועוד שאר ירקות. אבל אני כן תופס את עצמי כאדם שיש לו יכולת ביטוי בעל פה ובעיקר בכתב. אני רואה לפעמים עבודות של סטודנטים (בעיקר בערעורים) או מטלות שמוגשות על ידי חיילים בקורסים שאני מעביר במילואים ונדהם מיכולת הביטוי הנמוכה בכתב. בחלק מהמבחנים, רמת הביטוי היא מזעזעת. אבל אז אני נזכר, כמה זה קשה, גם לענות על השאלה, גם לכלול את כל החומר וגם להתנסח בצורה ברורה ובהירה. אני מניח שמי שיקרא את העבודות והמבחנים שלי בקרוב, יחשוב שרמת הביטוי שלי נמוכה, בגלל קשיי השפה (בכל זאת, לא שפת אם). אני מאמין שאני אעשה הכול כדי להתמודד עם זה, בעיקר בעבודות, שם יש אמצעים לנקוט. אבל יחד עם זאת, אני מנסה להפגין בבדיקה שלי את ההבנה שהייתי רוצה שיתנו לי במסגרת הבדיקה מבלי להוריד את הסטנדרטים הנדרשים. לא קל.

טוב, נקווה שהמטלה הזאת תסתיים כבר מחר ולא תיגרר ליום רביעי. האמת, שלא מזיק לי קצת פעילות בלוח זמנים קצר. אני מתחיל לצאת מכושר...

אלעד

רווחה

במגזין סוף השבוע של Themarker התפרסמה כתבה מעניינית של רותם סלע על ארגון "לשובע" שהקים עו"ד גיל-עד חריש. הארגון מפעיל ארבע "מסעדות" הפתוחות לכל ומספקות כ-2,000 מנות ביום, שלושה מעונות לדרי רחוב "גגון" שבהם לנים כ-60 איש, איסוף וחלוקה של בגדי יד שנייה לנזקקים – ואת רשת בתי הנוער "קדימה".

מעבר לעובדה שהפעילות של עו"ד חריש היא מדהימה לדעתי ושווה להקדיש דקה ולקרוא עליה, אותי ענייננו מספר דברים שהוא אומר במסגרת הראיון. אביא אותם כאן במלואם, כפי שהופיעו בכתבה וכרגיל, אציג מספר מחשבות שלי:

"מאחורי הברק בעיניים וההתלהבות הנערית של חריש מסתתר ניסיון של יותר מ-30 שנה כעו"ד, שלדבריו מסייע לו בפעילות ההתנדבותית. "כעורך דין ההתמחות שלי היא פשיטות רגל, כך שאני מכיר את כל הטריקים. אני עוסק בתיקים של הוצאה לפועל ויודע מהי חדלות פירעון אמיתית", הוא מתייחס לקריטריונים שמנחים אותו בהענקת כרטיסי ההטבות. כל נזקק המבקש לעצמו כרטיס נדרש לענות על שאלון של העמותה. "משרד הרווחה שואל אם יש לך אוטו או בית מגורים בבעלותך, אני שואל באיזה אוטו אתה נוסע ואיפה אתה גר", אומר חריש. "אני מכיר את כל השטיקים, כמו אלה שנוהגים ברכב שרשום על שם האבא או האשה". "יש עניים ומצבם קשה", הוא טוען בכאב, "אך מתחזים מקשים עליהם יותר. יש נגישות יתר של אנשים למוסדות הרווחה שלא יודעים לבדוק את מצבם, וכך בגלל הקריטריונים הממלכתיים והנוקשים של משרד הרווחה יש אנשים שיושבים על שני כיסאות ויש אנשים שנופלים בין הכיסאות". חריש טוען כי קו העוני הוא גימיק. "אני חושב שקו העוני מלאכותי ומעוות", הוא מסביר. "הוא מגדיר כעני כל אדם המרוויח מחצית מהחציון וכך הופך יותר מעשרות אלפי אנשים לכאלה המוגדרים כעניים מרודים. בכל פעם שיש גאות בהיי-טק החציון זז ונוספים אלפי עניים. עוני צריך להימדד ביכולתו של האדם לקנות סל מוצרים בסיסי בלי קשר למה שקונה העשיר". ומה עם השוויון? "שוויון אינו ערך - שוויון הזדמנויות הוא ערך. עוני הוא תופעת לוואי הכרחית של חברה תחרותית, חברה נורמלית צריכה להכיר בכך ולדאוג למינימום הדרוש. עוני הוא רע הכרחי", סבור חריש. ומכיוון שכך, לדעתו חובת העזרה לחלשים מוטלת קודם כל לפתחה של החברה. "אני בעד שהמדינה תעסוק במדיניות תקצוב, רישוי ופיקוח, אבל לא בביצוע מעשי כי למדינה אין יכולת ביצוע. מלבד זאת, גם אם היא היתה יכולה, המדינה לא צריכה לעשות את הכל. טבע האדם לעזור לאחיו. 'איש את אחיו יעזור, איש את אחיו יאמר חזק' כתוב במקורותינו. זו תכונה בסיסית, שבעל היכולת יעזור לחלש, ולפיכך יש לאפשר לאדם לעזור לשכנו. זה טוב לכולם - לא כי זה חוסך כסף, אלא כי זה מעודד חמלה וחברה טובה יותר. אם המדינה תעשה את הכל היא תחבל בדבק החברתי שמחבר בינינו".

שתי נקודות למחשבה:

1. איזה ראייה מפוכחת של נושא העוני במדינה על ידי מי שככל הנראה עוסק בו יום-יום. כרגיל במדינת ישראל, הבעיה היא של ניהול ושל תרבות, במקרה הזה של מתחזים. אתמול כתבתי כאן על החלונות השבורים. אין לי את הנתונים ואת הידע, אבל אסתכן בניחוש מלומד. כמות האנשים שרימו את מנגנוני הרווחה ונתפסו שואפת לאפס. יותר גרוע. רמת העונשים להם זכו אלו שכן נתפסו היא נמוכה ביותר. המשפט הידוע אומר: "אמור לי איך תמדוד אותי ואומר לך איך אני מתנהג". התנהגות אנושית מונעת פעמים רבות מתמריצים כלכליים. בספר שאני קורא בימים אלו, "יסודות הכלכלה" של תומס סואל, הכותב חוזר על הרעיון הזה פעמים רבות ובדוגמאות רבות. הוא מציג מקרים רבים בעולם שבהם המדינה הנהיגה מדיניות כלכלית שמטרתה הייתה לעזור לחלשים, אך למעשה, רק פגעה בהם, בגלל שהתמריצים היו הפוכים ולא היו נכונים כלכלית. התמריץ שמשודר מחוסר אכיפה הוא לטעמי הגרוע ביותר. אנחנו סובלים את השקרים. זה לא נורא לרמות קצת. זה בסדר לדפוק את מי שבאמת צריך. תרבותית זה מסוכן יותר מאשר "קו עוני" שכמו שאומר עו"ד חריש הוא מלאכותי ומעוות. אם אני הייתי בין קובעי המדיניות או לחילופין, ח"כ כמו שלי יחימוביץ, ששם לו למטרה להגן על החלשים, הייתי דואג לפיקוח הדוק יותר על מנגנוני האכיפה, לרבות העברת תקציבים אם צריך. אני משוכנע שכל שקל שישוקע באכיפה יתרום לנזקקים האמיתיים וישפר את מצבם של אלו שנמצאים בעוני קשה, יותר מכל שקל שיועבר לתקציב רווחה שמנוהל כמו היום. הדאגה העיקרית קודם כל צריכה להיות שהסיוע הקיים יגיע באמת למי שצריך זאת ולא לרמאים. האמת, זו חשיבה פשוטה של תורת האילוצים. עליך למקסם את השימוש באילוץ לפני שמחפשים מקורות נוספים או חיצוניים.
2. הרבה פעמים בשיח הציבורי הסלוני (כלומר, בדיונים של האדם ההדיוט) עולה הויכוח סביב אחת ההצדקות של ההפרטה, לפיה המדינה אינה יודעת לנהל עסקים. הנה דוגמא לכך, שלא רק שהמדינה אינה יודעת לנהל עסקים, אלא גם לא יודעת לנהל את התחומים המובהקים שהיא אמורה להיות אחראית עליהם שאינם "עסקיים". במקרה הזה רווחה. אם המדינה, שאמורה להיות המומחית בזיהוי הנזקקים והעזרה להם, אינה מסוגלת להבחין בין רמאי לבין נזקק אמיתי, אז היא באמת נכשלת בתפקידה. זהו גם טענה שצריכה להעלות במסגרת כל דיון על הפרטה.

אלעד

חלונות שבורים

היום, כמנהגי ביום שישי, ישבתי לצפות בתוכנית "שישי" עם דרוקר ושלח. שתי כתבות מעניינות במיוחד היו בתוכנית. האחת, על ציפי לבני. למרות חיבתי היתרה לתוכנית ולפומרט שלה, הכתבות של שלח ודרוקר עצמם, תחת הכותרת "בדרכים", הינן בדרך כלל רדודות ולא מציבות בפני האנשים אותם הם מלווים שאלות מאתגרות ואמיתיות. למעט מספר מקרים חריגים, אני תמיד מצפה לגלות יותר ומתאכזב.

הכתבה שהרשימה אותי יותר והותירה אותי מוטרד יותר היא הכתבה שכונתה "החוק בידיהם" של מואב ורדי, ועסקה בפרשת ה"עבריינים במדים" או "השוטרים הנוקמים". למי שלא מכיר, מדובר ב- 5 שוטרים מנהריה, שהניחו מטעני נפץ בביתם של עבריינים בתגובה לסדרה של איומים על חייהם, שבאה לידי ביטוי בהנחת מספר רימוני נפץ בדלתות בתיהם. למעשה, בכתבה צוין, כי ב- 8 השנים האחרונות בנהריה, הושלכו כ- 42 רימונים. כן. 42! מספר בלתי נתפס.

הנתונים הללו העלו אצלי מספר מחשבות:
1. על פי מה שהבנתי מהכתבה, לא הצליחו לקשר אף אחד מ- 42 השלכות הרימונים לפושע ספציפי. את הנחת המטען על ידי השוטרים עצמם, פיצוח, אומנם בעקבות הלשנה, אבל בכל זאת, זה גורם לך לתהות.

2. אני חושב שהסיטואציה שמתוארת בכתבה, היא אחת הסכנות הקיומיות הגדולות ביותר למדינת ישראל. לשמחתי, עוד לא עסקתי בשום מקצוע שהביא איתו לחיכוך עם העולם התחתון. אבל מצער אותי לחשוב, שבמדינה שלנו, יש כמות לא קטנה של אזורים, בעיקר בפריפריה, שנשלטים על ידי כנופיות ומאפיות. ששוטרים מגיעים למצב שבו הם מרגישים שהם להם ברירה אלא להלחם בפשע על ידי ביצוע מעשים פליליים, זה סף תהום שאנחנו לא רוצים לעבור. לפני כמה ימים כתבתי כאן ביקורת על הסרט "האביר האפל". המצב הזה מזכיר לי את הסיטואציה שמתוארת שם. הפשע כל כך ברור וניכר, שחייבים לקום ויג'לנטים שייקחו את החוק לידיים.

3. אני מאמין גדול בהקפדה על פרטים קטנים. מה שנקרא, תיאוריית החלונות השבורים (וראו לינק נרחב יותר באנגלית, טור של סבר פלוצקר בנושא). הפשעים הגדולים מתחילים מזלזול בפשעים קטנים. זהו בדיוק המצב במדינת ישראל. ודרך אגב, זה לא רק בפשיעה. אלא גם בזלזול בהתנהגות פשוטה הרבה יותר. תכנסו לתאי שירותים בכל מקום ציבורי ותראו את זה. אם הייתי יכול לעשות שינוי אחד בתרבות הישראלית, זה היה זה, הקפדה ואכיפה של הפרטים הקטנים.

שבת שלום.

אלעד

מי רוצה להיות מפורסם?

ראיתי היום את התוכנית של אושרת קוטלר על הריאליטי. מבלי להיכנס לרמה של תוכנית ה"תחקיר" הללו לכאורה, שהרבה פעמים נופלות לאותה מגרסת רייטינג שבוקרה בין השורות של התוכנית של היום, בדרך כלל התוכניות הללו לפחות מעוררות מחשבה וזה מה שקרה לי היום.

חלק נרחב מהדיון בתוכנית הוקדש לשאלת הפרסום והרצון להתפרסם. קטע אחד בתוכנית תפס אותי במיוחד, כאשר אושרת שואלת בגן ילדים: "מי רוצה להיות מפורסם?" וכל הילדים מרימים את היד. אז נכון שזה לא בדיוק מחקר סטטיסטי מובהק, אבל עדיין זה תמונה שגורמת לך לחשוב.

אז חשבתי לעצמי. האם אני רוצה להיות מפורסם? התשובה, הפתיע גם אותי: לא ממש. אולי זה בגלל שלא באתי מרקע קשה ותודה לאל היה לי ויש לי אפשרות להשיג כמעט כל מי שאני רוצה בחיים. אולי זה בגלל שאני בא מבית ש"סבל" מהתוצאות הלא טובות של הפרסום התמידי הזה. אולי זה בגלל ההרכב האישיותי שלי. אבל אותי, זה לא מושך בכלל. זה מביך אותי. זה לא נעים לי. אני מעדיף להישאר באלמוניות שלי. אני מעדיף לעבוד בעבודה "לא מפורסמת", שאני איהנה ממנה וארגיש שאני מפיק ממנה משהו לעצמו ותורם גם לסביבה, אבל להישאר מאחורי מיסוך ערפל בכל הקשור לפרסום.

יש שיגידו שגם הבלוג הזה הוא סוג של רצון לפרסום. מה הרעיון של לכתוב משהו באינטרנט אם לא להיות מפורסם. אז ראשית, שיגידו. זה לא ממש מעניין אותי. שנית, אין ספק שאם אתה רוצה לעשות משהו ולהיות טוב בו, זה בא עם סוג מסוים של פרסום. שלישית, יש סוגים שונים של פרסום. אפילו אם הבלוג הזה יקבל מאות אלפי קוראים כל יום, זה לא יהיה סוג הפרסום של כוכב נולד או כל תוכנית ריאליטי אחרת. רביעית, הבלוג הזה, והבחירה החדשה בפרסום כאן ולא במקומות אחרים שמפרסמים אותך יותר, מלמד את זה, הוא בשבילי קודם כל ורק אחרי זה בשביל הקוראים. חמישית, אתם חייבים להסכים שזה שונה. בכל זאת, פרסום מבלוג, זה סוג של פרסום אלמוני.

דרך אגב, אני אישית, לא רואה בתופעת הריאליטי משהו רע בפני עצמה. כמו כל דבר, השאלה היא שאלה של מידה ושל קווי גבול. יש לסוג הזה של הבידור גם יתרונות ומי שראה את התוכנית, שאמורה הייתה דווקא לבקר את הז'אנר, לא יכול היה שלא לשים לב אליהם.

אני אשמור כאן על האלמוניות שלי. תודה רבה.

אלעד

ספורט ציבורי

הזכייה המרשימה של שחר צוברי במדליית הארד באולימפיאדה עוררה היום דיון ציבורי שעולה בכל פעם שיש זכייה באירוע ספורט משמעותי.למה לא משקיעים בענף הזה, במקרה הזה, השייט (או השיט), עוד כסף? למה לא מייצרים עוד ספורטאים שיביאו לנו מדליות בתחום השייט? גל פרידמן מתראיין בלונדון את קירשנבאום ואומר שעם כל הכבוד לענפים כמו כדורגל או כדורסל, מי שמביא אותנו למדליות זה ענף השייט, למרות שהוא אולי לא סקסי.

אני יודע שברגעים אלו לכתוב נגד הענף שהביא מדלייה לישראל זה אולי לא פופלארי (או לא סקסי), אבל שמתסכלים על זה בעין ציבורית, לדעתי זכייה באולימפיאדה היא לא קריטריון. שלא תבינו לא נכון. לא שאני חושב שההישג של צוברי לא מרשים. אבל ששואלים את עצמנו באיזה תחומי ספורט צריכה המדינה להשקיע, שאלת הזכייה במדליות, היא לא שיקול. עם כל הכבוד, התרומה שמביאה מדליה, אינה מתקרבת לתרומה של פעילות יום יומית בספורט.

המדינה צריכה לפתח ענפי ספורט שיש בהם את התרומה המשמעותית ביותר לחברה בכללותה. כלומר, ענפי ספורט שבהם ההשתתפות (הן כצופים ובעיקר כמשתתפים) היא הכי רחבה. מה לעשות, שמשחקי הכדור, ברובם הם כאלו. מה לעשות, בחלקים גדולים מהארץ, אין ים, אבל יש מגרשי כדורגל, כדורסל וכדוריד. מה לעשות שבשביל שייט, צריך ציוד יקר, הפעילות היא פרטנית ויש סיכונים בטיחותיים שלא קיימים בענפי ספורט אחרים. גם אין מדובר בספורט עממי כמו למשל הקמת פארק אופניים. אפילו יכולת הצפייה היא די מוגבלת (וכל מי שניסה לצפות במרוצים של השייט, אפילו בטלוויזיה, נוכח בכך).

אינני אומר שלא צריך לתמוך בכלל בענפים מהסוג הזה. כל הענפים האולימפיים צריכים לקבל תמיכה כזו או אחרת מהמדינה, וצריך לאפשר מגוון ובחירה לכל אחד לעסוק בספורט שמעניין אותו. אבל אם מדברים על השקעה מאסיבית ועל תוכניות לפיתוח הספורט בישראל, השיקולים לא צריכים לכלול את השאלה – האם מדובר בענף שיביא לנו מדליות.

אז בואו נשאיר את ההצהרות הבומבסטיות על שינוי סדר העדיפויות בהשקעות לימים קצת פחות אמוציונאליים תוך חשיבה, מה טוב לציבור בכללותו ולא מה טוב לענף מסוים או כדי להביא לישראל מדליות, שמלבד תמונה יפה בעיתון, לא תורמות הרבה למדינה.

אלעד

תשקיף פוליטי

היום פורסם בדה מרקר טור מאוד מעניין של רותם שטרקמן בשם "מה קרה לאיש שרצה להיות לבייב". בטור, מתייחס שטרקמן לתופעת ארקדי גידאמק בבורסה הישראלית. הוא בוחן את ההצהרות של ארקדי לפני שנה ולאחרונה ואת התוצאות העסקיות שלו. אותי בעיקר עניינה ההשוואה שעולה בכתבה בין התחום העסקי של ארקדי לתחומים האחרים, הספורטיבי (בית"ר, שעליה כתבתי כאן לא מזמן) והפוליטי:

"בבית"ר ירושלים זה יכול לעבוד, ואולי גם בפוליטיקה, אבל לא בשוק ההון. כאן רוצים לראות מספרים וביצועים. ככה זה עם הבורסה - היא שקופה, כמו רנטגן. מי שנכנס צריך לדעת שבמוקדם או במאוחר כל ההתנהלות העסקית שלו תיחשף והכל יידעו אם יש לפנינו בעל בית רציני שיודע לנהל עסקים, או סתם מיליונר ששופך כסף בלי כיוון ובלי מיקוד עסקי. בפעם הבאה שינחת כאן כוכב חדש ויצהיר שהוא "אחר" ושעוד מעט הוא ייקח את המשקיעים שלו ויטיס אותם לירח, כדאי לספר לו את הסיפור המוזר על היעלמותו העסקית של ארקדי גאידמק".

הטור הזה והעיסוק האינטנסיבי שלי בזמן האחרון בתשקיפים וניירות ערך גרמו לי לחשוב. מה היה קורה לו כללי הגילוי הנאות ופרקטיקת התשקיף היו מיובאים לעולם הפולטי? חובת תשקיף פוליטי, אם תרצו?

באחד מפסקי הדין המפורסמים של בית המשפט העליון בעניין עיקרון הגילוי הנאות, בהם עלתה לדיון השאלה האם יש לפרסם את מצבו הבריאותי של בכיר בחברה ציבורית, קבע בית המשפט העליון כי עם כל הכבוד לפרטיות ולצנעת הפרט, מי ששם את עצמו במוקד של חברה ציבורית, מכפיף את עצמו לחשיפה שמחייב שוק ההון.
דמיינו שכל חבר כנסת, שר בממשלה, ראש עיר ו/או כל דמות ציבורית אחרת, היו נדרשים לפרסם תשקיף כל שנה. במסגרתו, עליהם לחשוף את נכסיהם, עסקיהם, התרומות שקיבלו ועוד עשרות פרטי מידע שניתן לחשוב עליהם (ומי שניסה לקרוא את התקנות בנושא הפרטים אשר יש לכלול בתשקיף, יודע לאיזה רמת המצאת פרטים ניתן לרדת). תארו לכם, שעל פרסום פרט מטעה בתשקיף מעין זה, העונש היה לא רק עונש פלילי של קנס או מאסר, אלא גם שלילת האפשרות להיבחר ו/או להתמנות למשרה ציבורית.
איך זה היה תורם לשקיפות השלטונית? איך זה היה עוזר למלחמה בשחיתות? איזה סוג של אנשים זה היה מושך לפוליטיקה? יותר חשוב, איזה סוגים של אנשים זה היה דוחק ממנה?
ויותר מזה. אולי אנחנו צריכים, כמו בשוק ההון, איזה סטנדרט תפעולי לאנשי צבור. איזו שורה תחתונה. תארו לכם, שכל חבר כנסת היה צריך לדווח בצורה מסודרת על כל הצעות החוק שהוא הצביע בעדן, שהוא הצביע נגדן, שהוא נמנע בהצבעה עליהן, שהוא לא היה נוכח במסגרת ההצבעה עליהן. בארה"ב, כאשר הבחירה היא אישית, יש מעקב כזה. בארץ, זה עוד לא מספיק מפותח. הייתי רוצה לראות זאת.
המשפט הידוע של השופט האמריקאי ברנדייס אומר ש"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אור הפנס הוא השוטר הטוב ביותר". אנחנו מדברים על שקיפות שלטונית, על חשיבותה של העיתונות ושל הדמוקרטיה. אולי הגיע הזמן, לעשות "הפרטה" גם של השקיפות השלטונית ולעשותה דומה יותר לזו של החברות הציבוריות בעולם העסקי...

אם את הבלופים של גידמאק זה הצליח לחשוף... אולי זה יצליח לחשוף עוד כמה בלופים?

אלעד

שינוי בפוקוס

מעניין איך שינויים שקורים לנו בחיים משנים את הפוקוס ותשומת הלב שלנו. מספרים, שכאשר אתה לומד נהיגה, אתה פתאום שם לב בכביש לכל רכבי הל' שקיימים. שהתחלתי לכתוב בלוג, פתאום גיליתי עולם שלם של בלוגים שקיים. אני מניח שאפשר לחשוב על עוד מקרים כאלה.

הנה. כתבה שכנראה אפילו לא הייתי שוקל להקליק עליה. אבל עכשיו הפוקוס שלי שונה. פתאום זה נראה לי נורא רלוונטי אליי. פתאום, כל ניצחון אוסטרלי באולימפידה, הופך רלוונטי לידע שבו אני צריך להצטייד לקראת הנסיעה.

ההתנהגות האנושית היא מפליאה בעיניי. אני אף פעם לא מפסיק להיות מופתע מתופעות אנושיות יום יומיות, שחוזרות על עצמן במקרים שונים ובהתנהגויות שונות. עניין הפוקוס מצחיק אותי בכל פעם. פעם למדתי באיזה מסגרת שהתפיסה האנושית היא בררנית ופרשנית. אנחנו יכולים לעמוד בחדר מלא באנשים מדברים ולקלוט את השם שלנו נאמר בין כל המלל הבלתי ברור. אני מניח שגם התופעה הזאת קשורה לזה. ברגע שהמוח עסוק כל הזמן בנושא מסויים, מתכנן תוכניות, דואג ובעיקר כאשר יש לנושא כותרת, אז כאשר הכותרת מופיעה בהקשרים אחרים, היא קופצת לך באופן אוטומטי אל המחשבה.

כנראה שאצטרך להתרגל... מעניין מה יהיה הפוקוס שלי שאני אגיע לשם. אני מניח שבין השאר, הוא יהיה קשור בישראל.

אלעד

מפגש של חברים טובים

אתמול נערך בביתי מפגש שאותי די ריגש. ביוזמה משותפת, הובלנו מפגש של כל האנשים ששירתו ב- 8 השנים האחרונות במחלקה הספציפית ביחידה הצבאית שלנו – הכש"מ (או חופ"ה). בביתי התכנסו אנשים שהתגייסו לצבא בשנת 1997 ועד אנשים שעדיין משרתים שלמעשה כולם עושים את אותו התפקיד פחות או יותר בשנים האחרונות. חלקם מכירים עקב שירות מילואים לאורך השנים, חלקם, מעולם לא נפגשו אחד עם השני. לא כולם הגיעו, אבל עדיין, הנוכחות הייתה מרשימה ומשמחת.

היה מאוד מעניין לראות את האינטראקציות בין האנשים, את השאלות שה- "ותיקים" שאלו את ה- "צעירים", את ההתרגשות מהפרטים הקטנים ואת הרגשת הנוסטלגיה שהייתה באוויר.

לי יותר מכל המפגש הזה הבהיר למה היה לי כל כך קשה להחליט על הנסיעה לאוסטרליה. האנשים שאני אמור להתנתק מהם. היו אצלי בערך כ- 20 אנשים אתמול, שכולם היו חלק מחיי לתקופות מסויימות ועם כולם אני נמצא בקשר ישיר או עקיף. כולם אנשים מעולים, איכותיים ורציניים, שאני בטוח שיצליחו מאוד בהמשך חייהם. אנשים שאני רוצה להיות חלק מהמשך חייהם. הנסיעה הזאת, שאני מגדיר אותה באופן מובהק כתקופה זמנית, שבסופה אחזור לכאן , גורמת לי להרגיש שאני הולך להתנתק מהאנשים הללו. שהסיכוי שלי לפגוש אותם, לתקשר איתם, להתחבר אליהם יקטן. זה חלק מהקושי של לנסוע לצד השני של העולם. זה כמובן נכון על כל החברים שלי, אבל הקבוצה של אתמול שדווקא עם רובה אינני נמצא בקשר טוב ביום יום, גרמה לי לחשוב עם זה ביתר שאת.

אני מקווה, שחידושי הטכנולוגיה והאינטרנט ואולי גם האתר הזה, יעזרו לי לשמור על קשר עם האנשים הללו, אפילו ברמה מאוד עקיפה, כדי שהם לא ייעלמו מחיי, גם שאהיה בצד השני של העולם...

במפגש עם כל כך הרבה אנשים ועוד שאתה המארח, קשה להתחבר לכל האנשים ובאמת לשוחח איתם. השיחות בדרך כלל קצרות ואתה קופץ מאדם לאדם. דווקא הטעימה הקצרה הזאת הבהירה לי כמה אני מתגעגע וכמה מעניינים האנשים. כמה אני רוצה זמן איכות עם כל אחד ואחת מהם. אבל אתם יודעים, המרחק, הזמן, העיסוקים השונים זה קשה. אני שם לי למטרה, לפחות, עד הנסיעה, להפגש בצורה יותר אינטימית עם לפחות מספר מהאנשים שהיו שם אתמול.

בכל מקרה, לי אישית, היה ממש כיף אתמול וזה, חלק גדול מהעניין!

ואי אפשר לסיים בלי כמה תמונות!

תבלו

אלעד

שאלות

ביומיים האחרונים אני עוסק, בין השאר, בכתיבת שאלות תרגול רב-ברירתיות (שם יפה יותר לאמריקאיות) לקראת בחינות של רשות ניירות ערך בדיני ניירות ערך ואתיקה מקצועית ליועצי השקעות, משווקי השקעות ומנהלי תיקים, במסגרת עבודתי אצל כנרת רצון-פיקובסקי. בחודשיים הקרובים אני הולך לכתוב הרבה מאוד שאלות, ולמרות שאני די בטוח שאני עוד אדרש לזה, חשבתי לשתף אתכם קצת במחשבות שלי בהקשר הזה.

יצא לי כמה פעמים לעסוק במלאכה הקשה הזו וכל פעם אני מתפלא מחדש כמה זה קשה לכתוב שאלות טובות, שיהיו גם מאתגרות אינטלקטואלית, גם מנוסחות היטב וגם לא מבלבלות אלא בוחנות. כל פעם אני מתפלא, איך לתוך כל תהליך כתיבה של שאלות כאלו, אני יוצק את כל התסכולים שלי משאלות עבר שנתקלתי בהם שנכתבו בצורה לא טובה. שאלות מסוג זה לא אמורות לבלבל ולתסכל אותך, אלא לבחון באמת את ההבנה שלך את החומר. הבעיה היא, שקל לברוח לבלבול.

המשימה שלי היא יותר קלה הפעם, כי השאלות שאני כותב (לפחות בשלב הזה) הן לתרגול ולא למבחן אמיתי. זה אומר שאפילו אם אעשה טעות, זה רק ישפר את הלמידה ולא יכריע גורלות. לצערי, ראיתי הרבה כותבי מבחנים שלא מתייחסים בקדושה כה רבה לשאלות (ואני מודה, ברגעי משבר זה קרה גם לי).

בניגוד לאמונה הרווחת, לפיה מתוך 4 או 5 תשובות 2 או 3 הם לא רלוונטיות ובסוף אתה אמור להתלבט רק עם שתי תשובות, בשאלה טובה, כל התשובות (שנקראות בשפה המקצועית מסיחים) עושות את התפקיד שלהם, להסיח. יותר מזה, האתגר הוא לכתוב תשובות וקטע מקדים, שיבדוק רמות חשיבה גבוהות ולא רקע ידע. כלומר, אתה נדרש לשתול רמזים בקטע הקריאה ולכתוב תשובות שהן לא ברורות מעליהן. בקיצור זה תהליך ארוך. אבל זה תהליך מעניין ומאתגר. אין ספק, שבסופו יש הרגשת סיפוק מהנה. כאשר אתה כותב שאלה טובה ויודע, שמי שיעשה אותה באמת ירוויח מהתרגול ויתכונן טוב יותר לבחינה, זה מעלה חיוך. או שזה רק אני?

אני מניח שהתרגול הזה גם טוב לקראת מה שעומד לנחות עליי בזמן הקרוב. בכל זאת, אני חוזר לספסל הלימודים, לצד השני, מהצד שכותב את השאלות ואת המבחנים, לצד שלוקח אותם. קצת הבנה של הפסיכולוגיה של כותבי שאלות ומבחנים לא תזיק לי. מעניין אם באוסטרליה יש גם שאלות אמריקאיות או שיש שאלות אוסטרליות...

מחשבות על תיירות בישראל

היום בבוקר פורסמה בעיתון דה-מרקר ידיעה לפיה נרשמה עלייה של 41% במספר המבקרים בישראל מתחילת השנה. בכתבה מצוין כי:

"כחלק מהיערכות משרד התיירות לגידול במספר התיירים, פועל המשרד בימים אלה להתמקצעות
של כלל העובדים בתעשיית התיירות - ובהם בקרי גבול, עובדי ביטחון ומורי דרך - לשיפור
איכות השירות שניתן לתייר. השבוע נערכת לראשונה סדנת שירות בת יומיים לנהגי
האוטובוס מטעם משרד התיירות. בסדנה ילמדו הנהגים בין השאר את הגדרת השירות, תפישת
תפקיד נהג האוטובוס לתיירים כנותן שירות, מיומנויות בנתינת שירות ומיומנויות
תקשורתיות בטיפול בלקוח".

שוב ושוב ניתן לקרוא בעיתון כתבות והערכות לפיהן התיירות יכולה להיות מנוע הצמיחה של ישראל בשנים הקרובות. יש למדינה פוטנציאל תיירותי חזק, על אף בעיות ביטחוניות. יש לנו סוגים שונים אקלימים, חופי רחצה, אתרים היסטוריים ואתרים קדושים, פעילות של ספורט אקסטרים ופעילויות למבוגרים ועוד. הנתונים, שנפלו קשות לאחר מהומות אוקטובר 2000, ממשיכים לשקף את הגידול של ענף התיירות בשנים האחרונות.

על רקע זה, ההיערכות של משרד התיירות המתוארת בכתבה היא כמובן מבורכת. אבל בכל זאת, יש הרגשה, שזה פשוט לא זה. יחסית לעובדה שהישראלי מטייל כמעט בכל מקום בעולם, ניתן היה לצפות שישראל תהיה מדינה מאוד מקצועית מבחינה תיירותית. כל אדם שטייל במדינות שמבחינתן התיירות היא תעשייה (כמו ניו-זילנד למשל), יכול במבט קצר לראות שישראל אינה מזמינה תיירים.

מידי פעם אנחנו שומעים על מיזמים של משרד התיירות לפרסום ישראל בחו"ל. פרסומות שונות, שימוש בבר רפאלי ועוד. בהקשר הזה, אני חושב שהפרסום הטוב ביותר, הוא שמועות מפה לאוזן. כדי שזה יקרה, תיירים בארץ צריכים לעבור חוויה. אני חושב שבסה"כ תיירים מאוד אוהבים לבוא לכאן, אבל עדיין, המדינה שלנו לא מספקת תשתית לתייר ולמיזמים תיירותיים ולא מסבירה פנים מספיק.

יכול להיות שאני אישית מפספס את זה בגלל שאני לא מחפש, אבל אתה לא רואה דברים בסיסיים כמו פינות מודיעין של תיירות באיזורי תיירות נבחרים. ניסיתם פעם להבין את לוח הרכבות. נסו להבין אותו שאתם לא דוברים אנגלית (שלא לדבר עם שפות אחרות). במבט מבחוץ, נראה שאין כל תוכנית אב לתיירות בישראל. אין מי שיוצר את המפה הכללית שמחברת בין החלקים השונים. מיזמי תיירות צריכים לבוא מהשוק הפרטי. משרד התיירות הוא זה שצריך לחבר בין הפרטים, ולתת את התשתית (תאי מודיעין, שלטים, מידע לתיירים ולסוכני נסיעות, הסברים בשפות שונות באתרים המרכזיים וכו'). לא פלא שלא ניתן למצוא בארץ אזורים שלמים שנרתמים להרמת פעילויות תיירותיות מגוונות (ויש פוטנציאל לזה בצפון ובדרום). אין להם את התשתית להביא את התיירים לאזור הזה.

אני שמח לראות שמשרד התיירות משקיע בשירות של האנשים שנפגשים עם התיירים. אני מאמין שזה חלק בלתי נפרד מהחוויה. לישראל קשה להתחרות מבחינת המחיר במדינות אחרות. אנחנו צריכים להתחרות בחוויה. שירות, הדרכה טובה ובהירות הם עקרונות, שלא קשה ליישמם, אבל שיוצרים לתייר חוויה, שעליה הוא חוזר ומספר בבית. עם כל הכבוד להקצאת 100 מיליון שקל לקידום הרכיבה על אופניים, כדרך ליצירת מוקדי תיירות, כדאי להשקיע את הכספים האלו ביצירת תשתיות לתיירות. המיזמים התיירותיים, יבואו מהשוק הפרטי והם יהיו יותר טובים ממה שהממשלה יכולה לקדם. הממשלה צריכה להתמקד בתפקיד שלה, יצירת תשתית לחוויה תיירותית כלל מדינתית.

האביר האפל

אתמול הלכתי לראות את הסרט האביר האפל. האמת, שעם כל הבאזז התקשורתי שהיה סביב הסרט, בעיקר עקב מותו של הית' לדגר, ממש ציפיתי לראות אותו וחיכתי לחוויה קולנעית טובה.

לציפייה תרמה העובדה שלא מזמן שודר הסרט הראשון בסדרה, בטמן מתחיל (Batman Begins). הסרט הראשון בסדרה, שאומנם אינו יצירת מופת, מעביר היטב את התחושה שלדעתי צריך סרט כמו של בטמן לשדר בטמן(חשכה, מאבקים פסיכולגיים פנימיים, התחבטות בשאלות קיומיות ואביזרים מגניבים). יותר מזה, הסרט הראשון מעלה כמה שאלות מהותיות, על טוב ורע, הגבולות ביניהם ובעיקר על האמצעים שצריך לנקוט בשביל להלחם ברוע. אומנם לא פילוסופיה עמוקה, אבל יש כן כמה רגעים שמעוררים מחשבה, בטח עם משווים אותו לסרטים מסדרת ספיידרמן, שהם רדודים ביותר ועשויים מבחינה עלילתית רע מאוד (אני עדיין לא מצליח להבין את הקפיצות בעלילה של הסרט השני).

עם הרקע הזה הגעתי לצפות באביר האפל ואני חייב להגיד שהם קצת התנפצו. הסרט היה טוב, אבל כמה דברים הפריעו לי:

ראשית, הסרט ארוך מידי. הייתה הרגשה, שהוא היה צריך להיגמר איפשהו באמצע (ואני לא אהרוס ואסביר איפה).

שנית, בניגוד לסרט הראשון שהביא חידושים טכנולוגיים מגניבים, אבל שמר על איזשהו קשר למציאות, בסרט הזה, כנראה מתוך התאהבות בהמצאת הטכנולוגיה וברצון ליצור אפקטים מגניבים, הגזימו קצת עם המופרכות של הסצנות ושל הטכנולוגיה - למרות כמה קטעים מדהימים (חכו לקטע שהמכונית הופכת לאופנוע - מעולה!).

שלישית, כל החלק הראשון (עד להפסקה – כן, הייתה הפסקה! שזה משהו שלא ראיתי הרבה זמן בקולנוע ומלמד עד כמה הסרט ארוך), לא כלל בכלל קטעים עמוקים יותר של מחשבה/פילוסופיה, מה שאולי תרם לתחושה שהסרט ארוך מידי. החלק השני, מהבחינה הזאת, היה טוב יותר ושם אפשר היה להבחין בשאלות לגבי מהותו של גיבור ומה המהות והמקור של רוע, האם לצורך כלשהו או רק לשם עצמו. כמו כן, הסרט משחק כל הזמן על גבול המשחק הפסיכולוגי באנשים והתנהגותם כעדר. אבל אלמנטים אלו, מעניינים וטובים ככל שיהיו, חלשים לעומת האווירה הכללית שהייתה יותר מידי אקשנית.

בכל זאת, אני חושב שזה סרט ששווה לראות ואם יש סיבה אחת לעשות זאת, זו בגלל ההופעה של הית לגד'ר בתור הג'וקר. קראתי איפשהו, שפחדו שיהיה לו קשה להיכנס לנעלים של ג'ק ניקולסון שעשה את התפקיד בסרט המקורי (Batman), אבל מה שהתברר זה שהוא פשוט יצר נעליים אחרות לגמרי. כנראה תרמה לזה העובדה, שהיוצרים לא הקפידו על העלילה המקורית של הקומיקס ושינו קצת את הסיפור, אבל ללא שום קשר, אין ספק שמדובר בהופעת משחק מרשימה, שמעבירה את הרעיון של הדמות (שהיא בפני עצמה קצת מופרכת) ואת הטירוף הייחודי שהיא אמורה לשדר. פשוט יצירת אומנות.

בקיצור, אם יש לכם זמן – לכו לראות בקולנוע. אבל אם לא, את הסרט הזה חייבים בשלב כלשהו לראות ב- DVD או מאוחר יותר בטלוויזיה, רק בשביל לראות הופעת משחק מרשימה.

אלעד

פתרון טוב לבעיה הלא נכונה

היום, פורסמה כתבה בעיתון דה-מרקר על התוכנית החדשה לקידום הגישור בבתי המשפט שנכנסת לתוקף בקרוב. על פי התוכנית, יופנו כל התיקים מעל 50,000 ₪ לישיבת גישור חובה, בשביל לבדוק את ההתאמה של התיק לגישור.

מניסיוני הקט, גישור הוא אופציה ממש לא טובה בחלק גדול מהסכסוכים המשפטיים. כלי הגישור הוא כלי נהדר לפתרון סכסוכים. אבל בשדה המשפטי, כאשר שני הצדדים מגיעים למצב של תביעה משפטית, הוא לא תמיד מתאים. כעת, מנסים לכפות אותו על הצדדים, בתירוץ של הקלת העומס על בתי המשפט.את מנגנון הגישור צריך לקדם, אבל כמנגנון שקודם לתביעה משפטית. לגישור צריכים להגיע בתחילת הסכסוך, לפני ההוצאות המשפטיות והרגשיות. ככלי להקטנת העומס על בית המשפט הוא לא מתאים. הפתרונות צריכים להיות אחרים וקיצוניים יותר. אני אישית חושב שבתי המשפט עוסקים יותר מידי בפשרות וויתורים מתוך מטרה לנסות להקטין את ה"עומס". לדעתי, אם בית המשפט היה עושה יותר את התפקיד שלו, הכרעה בסכסוכים, ופחות מנסה להתעסק בפשרות העומס על בתי המשפט היה פוחת.

הנטייה של בתי המשפט "לסגור" תיקים בפשרה, או להעבירם לבוררות וגישור גורמת לכך שהתביעות שמוגשות הן גבוהות מהנדרש ושמוגשות הרבה פעמים תביעות סרק של הצד השני, כדי לייצר פשרה מדומה. הנטייה להעביר יותר תיקים לגישור, ללא קשר להתאמה שלהם, רק תחריף את המגמה הזאת ותשית עוד עלויות על הצדדים (למרות התשלום הצנוע יחסית שנגבה עבור הפגישה הזאת, שגם הוא שערורייה... אבל זה כבר נושא אחר). במקום ההתעסקות הזאת, בית המשפט צריך לייצר וודאות משפטית על ידי הכרעות ועל ידי הטלת הוצאות ריאליות על הצדדים. בהתחלה העומס על בתי המשפט אולי יגבר, אבל בטווח הארוך, זה יוביל למערכת משפט טובה ויעילה יותר. אם לי הייתה סמכות, הייתי אוסר על בתי המשפט להציע פשרות ולהפנות לגישור. רק אם הצדדים באים מיוזמתם עם פשרה על סמך השיקולים שלהם בית המשפט יכול לאשר זאת. אחרת, בית המשפט צריך להתנהל כאילו היק יתנהל עד הסוף ולעסוק בניהולו, קידומו וייעלו.


אבל מה שהכעיס אותי בכתבה היה בעיקר הדברים שצוטטו שם מפי השופט בדימוס ארבל, שהיה בזמנו מנהל בתי המשפט:

"צריך להבהיר למתדיין שהשופט לא ישמע את התיק שלו בקדם משפט. לשופט נקבעים 15 עד 20
תיקים להספיק בבוקר. הוא לא ישמע את התיק בפרוטרוט כי אין לו זמן לכך. השופט לא
אשם, אבל העומס עליו גורם לכך שהטענות של הצדדים לא נשמעות לעומקן", אמר ארבל.
"למתדיינים אין שליטה על תאריכים, על לוחות הזמנים. אנשים יכולים לבוא בבוקר והשופט
ישלח אותם הביתה בשל הלחץ. ההליך המשפטי יכול לארוך שנים רבות, ופסק הדין עוד יכול
להתהפך בערעור. מתגשר חייב לדעת זאת - ואז הוא יאמר אני רק מרוויח מהליך הגישור".

הדברים האלו מכעיסים אותי. ראשית, עצם ההודאה שהשופטים לא עושים עבודה רצינית בגלל העומס שמוטל עליהם (גם אם היא נכונה) מקוממת ביותר. כאזרח מן השורה (שלא לדבר כעו"ד) הדבר מדאיג אותי ביותר. שנית, גישור, בדרך כלל, כולל בחובו ויתור כלשהו. נכון, לפעמים שני הצדדים מגזימים והאמת נמצאת באמצע. אבל לפעמים, יש צד אחד שצודק, אבל המערכת מחייבת אותו להתפשר. את זה למערכת אסור לעודד. לא יכול להיות שבגלל שלמערכת יש קשיים להתמודד נטיל זאת על המתדיין שמבקש צדק. זה המהות של ההפנייה לגישור. מה שהמערכת אומרת לנו זה משהו כזה: "תראה, זה כנראה יעלה לך הרבה, יהיה קשה ויש סיכוי שהשופט לא יקשיב לך – אז תלך לגישור ותגמור את זה בעצמך בתוצאה דפוקה". עצוב ביותר. שלישית, ארבל מציג את קיומם של 15-20 תיקים כגזירה משמים. האמת היא, שהרבה מהתיקים הללו קיימים, בגלל שהשופטים, לא רק שלא מכריעים ודוחפים לפשרה שמעכבת את קידום התיק ויוצאת עומס מיותר, אלא גם לא מנהלים את התיקים ואת ישיבות קדם המשפט נכון במטרה לקדם את התיק ואת הדיון בסוגיות שבמחלוקת, אלא עסוקים להביט מלמעלה על התיק ולנסות לזרוק אותו למערכות אחרות (פשרה, גישור, בוררות).

טוב, מזל שאני עוזב את התחום... כל כך הרבה תסכולים בכתבה כל כך קצרה... איפה עולים על המטוס לאוסטרליה?

אלעד

תזמון

תזמון...

בספורט, כמו בחיים בכלל, תזמון הוא מרכיב מאוד חשוב. חלק גדול מהעבודה של כל ספורטאי היא להצליח להגיע לשיא בזמן הנכון. זה נכון בספורט בכלל ולספורטאים אולימפיים בפרט.
לכן, אני חושב שההישגים של הנבחרת הישראלית באולימפיאדה עד עכשיו מרשימים במיוחד.
מדינה כמו שלנו, שמראש הספורטאים שלה לא נמצאים גבוה ברוב הדירוגים, צרכה לשים להם למטרה לתת את ההופעה הטובה ביותר שלהם בתחרויות רשמיות בכלל ובאולימפיאדה בפרט.
לכן, אם שחיינים, שוברים את השיא האישי שלהם או את השיא הישראלי במסגרת תחרות אולימפית, זו הצלחה גדולה, גם אם אין מדובר במדליה.
כך גם אם ג'ודקא מצליח לנצח אנשים שהיה מדורגים מעליו ולתת הופעה מעל לרמה הקודמת שלו, זו הצלחה גם אם אין מדליה.

כמובן שהדבר לא אומר שאנחנו צריכים להנמיך ציפיות ולא לצפות למדליות, אבל ברמת הספורטאי הבודד, לשבור שיא אישי ו/או שיא ישראלי במסגרת תחרות אולימפית, זו הופעה שצריכה להיחשב כהצלחה מסחררת.

אלעד

קביעת מדדים בניהול

היום מפורסם ב- Y-net טור במדור "לא לפי הספר" של אליעוז רבין תחת הכותרת: "בניהול, כמו באולימפיאדה, אסור לקבע יעדים".

הטור עוסק ברעיון של הצבת יעדים לאנשים במסגרת מקצועית. להבנתי, הרעיון המרכזי של הכותב המלומד הוא משהו בסגנון הזה: יעדים כמותיים במונחים של תפוקה, קרי התוצאה הסופית, יש להציב רק בפני מנהלים בכירים. לכל שאר העובדים, אשר עוסקים בעבודה עצמה, ובעיקר לעובדי מכירות, אין מקום להציב יעדים על פי תפוקה, אלא יעדים הקשורים לתשומות שלהם.

הרעיון, לפי הכותב המלומד, הוא להציב לאנשים יעדי תשומות. כפי שלא מגבילים ואומרים לספורטאים מה התוצאה הרצויה אלא דוחפים אותם להצליח ולהשיג יותר, כך גם בניהול, יש להגדיר מה עליהם לעשות טוב יותר ולא להציב להם יעד של "רק מקום שני". במילותיו של המלומד:

"...הצבת יעדים כמותיים (Targets) לאיש המכירות היא טעות הבולמת את הישגיהם, והורסת את מוטיבציה שלהם.היא יכולה להרגיע את חברי ההנהלה, החוששים מאי ודאות, אך היא מקבעת בינוניות וחוסר השראה. הצבת יעדים כמותיים היא שגיאה חמורה, שנייה רק לתשלום עמלות (ועל כך נדון בטור
אחר). נסביר זאת באמצעות דוגמא מתחום הספורט: הנהלתה אחת מקבוצות הכדורגל המובילות
באירופה מנה מאמן חדש. היא מציבה בפניו יעדים, שלפיהם היא תיבחן את הצלחתו. עליו להשיג בעונה הקרובה לפחות 65 נקודות, ולהביא את הקבוצה לפחות למקום השני בליגה ולשלב הגמר של אליפות אירופה. בפחות מכך לא תסתפק ההנהלה. גם תקציב החברה, סליחה - הקבוצה, נבנה בהתאם".

הרעיון לדעתו, של הכותב, הוא להסביר לכל אחד מהשחקנים מה הוא אמור לעשות, כלומר איך הוא צריך להתנהג ולא להציב לו יעד כמותי. כך למשל:

"חלוץ יקר, אתה מרבה לרוץ לאורך קו החוץ של המגרש, ואינך חודר פנימה, לאזור רחבת
ה-16 של היריב. את רץ בממוצע 47 דקות במשחק, ואני רוצה שהשנה תעלה ל-55 דקות".

לדעתו של הכותב, הצבת יעד כמותי פוגעת במוטיבציה של העובדים, משום שלמצוינים היא מציבה רף נמוך מידי ולבינוניים או לפחות טובים היא מציבה רף גבוה מידי. הנה ציטוט מייצג אחרון:

"גישת התפוקות הרסנית לאנשי מכירות. כאשר חברה מסוימת הציבה לכל איש מכירות יעד של
100 מכירות לחודש הקרוב, התחלקה האוכלוסייה לשלושה: שליש מאנשי המכירות, הנוהגים
למכור 30-40 יחידות לחודש, התייאשו והעדיפו לא "להכנס למשחק". השליש השני, שתפוקתו
החודשית הממוצעת היא 80-90 מכירות, התאמצו להשיג את היעד הכמותי הנדרש, ושליש,
המוכרנים המוכשרים המסוגלים למכור 130 יחידות בחודש, בלמו את מכירותיהם והעמידו
אותן, ליתר ביטחון, על 101. למה להם להיות פראריירים? את הכמות הנותרת העדיפו לשמור
למבצע הבא!"

אני אישית חושב, שעל אף שהגישה המתוארת מעניינת כשלעצמה ויש בה אלמנטים מאוד נכונים, יש מספר בה בעיות בגישה המוצעת לוקה, בעיות שכולן קשורות לרעיון ההתייחסות האינדיבידואלית:

1. לטעמי הרעיון שיש שיטה אחת שעובדת תמיד ועל כל סוגי האנשים היא בעצמה שגויה. אנשים שונים מתנהגים באופן שונה. יש איש מכירות שמדדים יגרמו לו להוציא את הטוב ביותר ויש כאלו שלא. זה גם תלוי בסביבה. אם אני איש מכירות הכי טוב בסביבתי וכל הזמן זוכה בצ'ופרים שההנהלה נותנת למי שעומד ביעד, ההשפעה שלהם עליי הולכת ופוחתת. לכן, ניתן לומר ששיטת יעדים היא אפקטיבית עבור אנשים מסוימים בזמנים מסוימים.
2. מה שמטריד אותי יותר זו דרך ההצגה של הגישה שלדעתי מעוותת את הסיפור כדי להעצים את המסר. בעוד שאת שיטת התשומות, מציג הכותב דרך דוגמא מהכדורגל, שבה לכל שחקן מוצבת מטרות (תשומתיות) אחרות, בדוגמא מעולם המכירות, מוצב יעד (תפוקתי) אחד. אם היינו מציבים את היעד הכמותי לפי איכות האדם על מנת ליצור שיפור ספציפי ומקסום של היכולת שלו, הבעיות שמועלות בכתבה היו נפתרות ברובן. לאיש שמוכר 30 בממוצע היעד החודשים הקרובים יהיה 40 בממוצע, כיוון שזה מה שהוא מסוגל והתגמול יהיה בהתאם. לאיש מכירות שמכל 90 בממוצע, היעד יהיה 100 בממוצע וגם התגמול שלו יהיה בהתאם. ההתאמה צריכה להיות אינדיבידואלית ולאורך זמן.
3. גם את התגמול, ניתן לבנות בהדרגה ולקבוע רף מאוד גבוה, בדוגמא הזאת, ממוצע מכירות של 150, שמאוד קשה להגיע אליו, עם תגמול מיוחד. כך ניתן למנוע את המצב המתואר בכתבה.

אני לא יודע מאיפה באו ההנחות לגבי הנעשה בספורט. אבל לדעתי, אין בעיה לתת יעדים כמותיים נבנים גם בספורט. השנה אתה צריך להגיע בדירוג העולמי למקום 20. שנה אחרי, למקום 10, שנה אחרי ל- 5 ובאולימפיאדה בעוד 4 שנים, אתה צריך לזכות במדליה. פשטני, אבל מאוד עוזר במדידה עצמית.

מה שנראה כהצבת יעדים תשומתיים נשמע לי כמו משוב. הצבת ראי התנהגותי מול האדם שמולנו והצבת מטרות ויעדים ספציפיים להתנהגות הבאה. חשוב לתת משוב ולהסביר מה נדרש כדי לשפר את הביצוע. אבל חשוב גם להציב רף ביצוע כמותי, שיתאים לכל אדם. רק שילוב של גישות, התאמתן לאורך זמן ובעיקר, התאמת השיטות והיעדים לאדם שאותו אנחנו מנסים לקדם תהיה אפקטיבית.

אלעד

על כדורגל, צוותים מובילים והחלטות עסקיות

אני מודה שמבין גדול בכדורגל אני לא. אני גם לא מיליארדר שעוסק כל יום בניהול אימפריות ענק. אבל יש לי היגיון בריא (או כך לפחות אני רוצה להאמין). אני גם מכיר מקרוב את הנושא של מאמן והמעמד שלו, גם אם לא מניסיון אישי.

על רקע זה, הכותרות שמדברות על החלפתם הצפויה של גיורא שפיגל ויצחק שום מניהול ואימון בית"ר ירושלים, בעקבות התבוסה 5:0 בפולין, נראית לי מגוחכת לחלוטין.

אם כל הכבוד, מדובר בתחילת העונה בלבד. אז נכון, אחת המטרות שבית"ר הציבה לעצמה לא תושג השנה. אבל בכל זאת, יש עונה שלמה לפנינו. אין ספק, שבשנה האחרונה הצוות הזה הוכיח שהוא יותר מטוב בשביל להתמודד עם המשימות שנותרו לקבוצה – אליפות המדינ, גביע וגביע הטוטו. אז להחליף, עכשיו, כאשר אלו המשימות היחידות שנשארו, נראה לי חסר היגיון.

אני יכול להעלות עוד רעיונות למה הרעיון הזה רע: הפיטורםן מוקדמים ולא ניתן לבחון איכות של אימון בשלב כזה של העונה. זריקת האשמה על המאמן והצוות המקצועי בלבד ולא גם על השחקנים היא טעות בפני עצמה. ועוד ועוד.
אבל יותר מכל, נראה לי שאם חרושת השמועות תתברר כנכונה, היא תוכיח עד כמה ניהול הספורט בארץ הוא לא מקצועני ורציני.

ארקדי הוא לא אחד שידוע בבחירה איכותית של מנהלים ועובדים. בזמן האחרון גם העסקים שלו, לפחות בארץ, לא ממש משגשגים. אבל אם הפרסומים נכונים והוא שוקל את החזרתו של אלי אוחנה לאימון הקבוצה, זה כבר צעד שלדעתי גובל ברשלנות מקצועית. לא שיש לי משהו נגד אוחנה. אבל לקחת מאמן שפיטרת,אחרי מריבות מתוקשרות איתו, בערך לפני שלוש שנים, בגלל שחשבת שהוא לא מתאים, נראה לי אבסורד. תוסיפו לזה את העובדה ששנה שעברה ההישגים של אוחנה לא היו מרשימים במיוחד. כל זה בשביל מה? בשביל להחליף מאמן שיש לו הישגים מוכחים עם הקבוצה שלך במשימות שנשארו לה? זו ממש התייחסות לא רצינית למועדון.

יש אנשים שיגידו שכדורגל, בניגוד לעסקים (או אולי בדומה להם) מנהלים מהבטן ולא מהראש. יש רגשות. יש קהל. יש עניין של סמלים. אבל דווקא בגלל שיש לארקדי יומרות מקצועניות לגבי בית"ר, הרי שצעד של החלפה של הצוות המקצועי בשלב הזה של העונה יהווה לדעתי כישלון מקצועי ומסר שבכל זאת מדובר בקבוצה ישראלית המונעת על ידי עסקנות ומנוהלת על ידי דעת הקהל ולא כמו ארגון ספורט מקצועני מסודר. נכון, היה כישלון. נכון, הייתה חוסר הצלחה זמנית. אבל צוות ניהול והנהגה מודדים לאורך זמן. נותנים לו ביטחון ותומכים. אני במקום ארקדי הייתי נותן לצוות המקצועי לסיים את השנה הזאת עם הישגים בשדה הישראלי. במקביל, הייתי יושב איתם על תוכנית לשנה הבאה כבר עכשיו. אם התוכנית לא נראית, אפשר להחליף אותם בסוף השנה. אבל החלפה עכשיו, תהיה לא מקצועית ולא הוגנת כלפי הצוות המקצועי.

טוב נו, זה בכל זאת ארקדי... אני לא מצפה להתנהגות עסקית הגיונית...

אלעד

מחשבות על שירות ופלאפונים...

היום הייתי בבנק. משהו שאני שונא לעשות. אבל הנסיעה הקרבה לאוסטרליה מחייבת.
ישבתי מול "מנהל הלקוח" שלי וביקשתי ממנו כל מיני בקשות.

קרה לכם פעם שישבתם מול נותן שירות והרגשתם שהוא עושה לכם הצגה של שירות, אבל לא נותן שירות באמת? זו ההרגשה שהייתה לי היום. כאילו הוא מנסה מאוד להראות "שירותי", אבל בעצם, הוא רק עושה רעש. בגדול קיבלתי את רוב מה שרציתי ממנו. אבל יצאתי בהרגשה לא טובה מהעסק.

דבר אחד משך את תשומת ליבי. הפלאפון שלו. הוא צלצל כל הזמן. שיחות פרטיות בעיקר. כבר התרגלתי (ותיכף נדבר על זה) לכך שהוא עונה לטלפונים מלקוחות כאשר אני יושב מולו (הרגל מגונה בפני עצמו), אבל הפלאפון ממש עיצבן אותי. שאני חושב על זה, זה קורה הרבה. זה נהיה מקובל שאנשים שנותנים שירות משאירים את הפלאפון שלהם פתוח ועונים לו במהלך היום. זה היה קורה לי הרבה בבית משפט כאשר המזכירות מדברות בפלאפון בזמן שהן צריכות לתת שירות. ראיתי את זה לפני כמה שבועות שהייתי במס הכנסה. זה ממש נראה לי כבר טבעי.

זה ממש לא וזה לא צריך להיות.. שחושבים על זה, זו ממש חוצפה, ממש לא מנומס וממש לא דרך נכונה לתת שירות. אני זוכר שכאשר עבדתי בפקין בתור שליח, אחד הכללים הראשונים היו, "ברגע שאתה נכנס למסעדה, תכבה את הפלאפון". זה פשוט לא היה מקובל על המקום, שעובד ידבר בפלאפון, בטח ובטח לא מול לקוחות. גם בתור מתמחה, תמיד שמתי את הפלאפון על שקט ולמרות שלא הייתה כל מניעה לדבר במהלך היום ולא נתתי שירות ללקוח במקום, זה תמיד נתן לי הרגשה לא נעימה, כי הייתי ב- Open Space שבו עוברים גם לקוחות.

מבחינתי לכבות את הפלאפון כאשר את מקבל קהל זה משהו שנכו לעשות. אני מאמין גדול בלעשות דברים כי נכון לעשות אותםן. כי ככה זה צריך להיות. אבל יותר מהכל, לדעתי זה פשוט זלזול. הבעיה היא, שהתרגלנו לקבל שירות חצי איכותי. התרגלנו שבבנק ובקופת חולים עונים לטלפון (הלא אישי שלהם) ונותנים שירות כאשר אנחנו יושבים שם. אני הגעתי עד אליך ואני יושב מולך באמצע שיחה. למה שמישהו שהתקשר מהבית, אחרי שאני התחלתי לקבל את השירות, יקבל את השירות לפניי? התרגלנו לזה שפקידים מדברים בפלאפון הפרטי שלהם בזמן שהם אמורים לתת שירות. אפילו לא הערתי היום לפקיד בבנק. זה כבר טבוע ב- DNA הצרכני שלי. אין לי גם טענה אליו באופן ספציפי. אני לא חושב שהוא עושה רע בכוונה. זה עניין של התנהגות ארגונית ותפיסה חברתית.

אתמול קראתי פוסט של סת גודין על הנושא הזה בדיוק (קצר ומומלץ). צרכנים אחראים על התנהגות המשווקים. אם אנחנו מסכימים לקבל שירות גרוע, ממשיכים להגיע, ממשיכים לקנות. האחריות עלינו...

מתסכל, אבל נכון. אני לא בטוח שאני אוכל לשנות את ההתנהגות של הבנק. או של פקידים במדינה, על ידי חרם עצמי. אני לפחות, ככל שאני אגיע לתפקיד שבו אני יכול לדאוג לזה, אדאג שהמקום שבו אני עובד או נותן שירות, לא יתנהג בצורה הזאת.

אלעד

ראש הממשלה וההבנה בביטחון

מערכת הבחירות הפנימית בקדימה מתחממת. אני מניח שבשבועות הקרובים נשמע הרבה מאוד אמירות של המועמדים המרכזיים. למרות גילי הצעיר, הפסקתי כבר להאמין לאמירות של פוליטיקאים. אני מאמין שאסור להגיד אם אתה לא מתכוון/יכול לקיים. בספרו, "מנהיגות", רודי ג'וליאני מתאר את הגישה שלו בהקשר הזה. הוא אומר שכל פעם שהוא הוביל פרויקט חדש בעירייה הוא קבע באופן מפורש שהדבר לא יפורסם עד שלא יהיו תוצאות בפועל. רק אחרי שפרויקט חדש (למשל, הטיפול בביטחון בעיר ניו-יורק) התחיל להראות תוצאות, הם היו יוצאים לתקשורת ומדווחים עליו. זו גישה שמאוד מתאימה אם מה שאני מכיר על מנהיגות. הצג את החזון שלך, רק שאתה יכול לגבות אותו בצעדים בעולם המציאות. בישראל יש לנו נטייה להגיד הרבה ולבצע מעט.

ובכל זאת. אם אפשר ללמוד משהו מהאמירות של פוליטיקאים במהלך מסעות בחירות, זה קצת על השקפת עולמם, כפי שהיא משתקפת מאמירות, שלא תמיד הן על לב העניין.

שימו לב מה בחרו להגיד לבני ומופז, שני המועמדים המרכזיים של קדימה, אתמול בכנסים שונים.

לבני:

"לצערי אין יציבות במדינה והעובדה שמאז 2001 הספקתי לשמש כשרה לפיתוח אזורי, שרת
קליטה, שרת חקלאות, שרת משפטים ושרת חוץ - מראה שצריך לשנות זאת. הממשלות מתחלפות
מהר מדי והדבר עוצר תהליכים חשובים בחברה שלנו. מפלגות שנבחרות לכנסת ומייצגות
סקטור הן אלה שלא מסייעות הכי הרבה לאותו סקטור שבחר בהן. התפקיד שלנו, וקדימה
הוכיחה זאת, הוא לא לבוא רק לפני בחירות או להשתתף בלוויות ובהזכרות. אנחנו צריכים
להיות שותפים בחיי היום יום, לא רק כשנתקלים בקשיים".

מופז:

''הביטחון הוא יסוד היסודות של מציאות חיינו. נוח לפעמים לשגות באשליה זמנית,
במיוחד בתקופות של רגיעה יחסית, כאילו בעיות הביטחון אינן דוחקות ואינן עומדות בראש
דאגתנו. זו אשליה מסוכנת... ניסיון ומומחיות בתחום הביטחון אינם רק יתרון, הם הכרח
שאין חשוב ממנו לכל ראש ממשלה בישראל".

אם הייתי צריך להכריע בין שתי הגישות הללו, ללא ספק הייתי בוחר בלבני. הגישה של מופז לא רק שנראית לי חסרת היגיון, היא גם מרתיחה אותי. הגישה האלטיסטית לפיה רק יוצאי צבא יכולים "להבין" בביטחון (כאילו שיש מושג כזה) וכי רק אנשים עם ניסיון צבאי יכולים להיות ראשי ממשלה היא חלק משורש הרע בשלטון בישראל. יש לי הרבה נימוקים לחשיבה הזאת, אבל אציין את שלושת הנימוקים החשובים ביותר לדעתי (אם כי כלל לא הבלעדיים):

1. ראש ממשלה הוא ראש הממשלה. נשמע אמירה פשוטה ואולי קצת סתומה. אבל תשאלו את עצמכם כמה שרים יש בממשלה? באילו נושאים הם עוסקים? במדינת ישראל, ברוך השם יש הרבה שרים. בממשלה יש שני שרים שעוסקים בביטחון (שר הביטחון והשר לביטחון פנים). כמה זמן ראש הממשלה מקדיש לנושאים ביטחוניים. הרבה יותר מאשר החלק היחסי שלהם בממשלה. שלא תבינו לא נכון. אני לא מנותק מהמציאות שבה אנחנו חיים, אבל אני חושב שהיחס בעניין הזה הוא מוגזם. ראש הממשלה צריך להקדיש לנושאים כלכליים וחברתיים לא פחות זמן מזה שמוקדש לנושאים הביטחוניים אם לא יותר. זה חשוב לביטחון שלנו לא פחות.
   
2. ההנחה שידע בביטחון זה דווקא ידע צבאי היא אבסורדית. ראש ממשלה, כמו גם שר ביטחון ובעלי תפקידים אחרים צריכים לדעת לקבל החלטות. ההחלטות צריכות להיות מבוססות על מידע ולהביא בחשבון מערכת שיקולים נרחבת. בדיוק כפי שאף אחד לא בא למופז בטענות שהוא לא מבין בתחבורה (ואין באמירה הזאת הבעת דעת על תפקודו) כך אין צורך שראש ממשלה יבין בביטחון במובן הצבאי שלו. הוא צריך לדעת לבחור את היועצים הנכונים. לנהל תהליכי מידע נכון ולדעת לקבל החלטות בצורה שקולה ונכונה. מעבר לכך, ההתאמה בין ביטחון לצבא, שמופז מייצג, לא רק שאינה מדויקת, אלא גם הוכיחה את עצמה בעבר כמוטעה.
   
3. אני לא יודע אם זה מה שעומד מאחורי האמירות של מופז, אבל באמירה מעין זו יש הפלייה מובנית לנשים. בעצם אישה לא יכולה להיות אף פעם ראש ממשלה בגלל שהיא לא "תבין" בביטחון במובנו הצבאי כי אף פעם לא יהיה לה רקע מתאים. אז ראשית, במקרה של לבני, שעד כמה שידוע לי יש לה היסטוריה במוסד, זה לא בטוח נכון. שנית, ויותר חשוב, אני חושב שהמידור של נשים, באופן כוללני, מעמדות קבלת ההחלטות היא צעד אסטרטגית לא נכון. תסלחו לי על הפמיניזם, אבל אם מדינות האזור היה נשלטות יותר על ידי נשים, יש לי הרגשה שהמצב פה היה טיפה יותר טוב. שוב, זה נובע מזה שקבלת החלטות בנושא ביטחון לא מחייבת הבנה בביטחון אבל כן מחייבת שקילת שיקולים נרחבים ויכולת לתקשר עם הסובבים אותך.

מקשיי הבירוקרטיה של המובטלים

את החודש האחרון, בנוסף לחיפוש העבודה והראיונות (שעכשיו במבט לאחור נראים קצת כמו בזבוז זמן – אבל זה בסדר, למדתי מהם הרבה) הקדשתי, בין השאר, למילואים. לא הרבה, אבל 8 ימים החודש, שמתווספים ל- 8 ימים שעשיתי מוקדם יותר השנה מהווים כמעט את המכסה השנתית שמותר לי כרגע (כן, אנחנו הגוב'ניקים, החיים שלנו קלים יותר גם אחרי השירות – לא יותר מ 24 ימים בשנה מותר לנו מאז החוק החדש).

בכל מקרה, כיוון שאני במילא לא עובד, נראה היה לי שזה זמן נוח וטוב לעשות מילואים. "לפחות נעשה כמה גרושים" חשבתי לעצמי. "לא יזיק, בתקופה של אבטלה, כאשר אתה לא לוקח דמי אבטלה".

ההיגיון אומר שכאשר אתה עושה מילואים כמובטל, המדינה תקל עליך לקבל את התגמול. אז אתה צריך את זה הכי צריך את התשלום והכי מהר. אז זהו. שבכל הקשור למדינה - או לפחות לביטוח לאומי – ההיגיון לא ממש נוכח (המשפט הידוע בצה"ל אומר שהוא השתחרר... אולי כמוני הוא עבר לאוסטרליה).

שעבדתי, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לתת את האישורים למעסיק, ולהמשיך לקבל משכורת כרגיל. אבל עכשיו, שאני לא עובד, לא רק שאני צריך להגיש את התביעה באופן עצמאי (ולהגיש תביעה בביטוח לאומי, זה כמובן למלא טופס), אלא שאני צריך להוסיף לטופס אישורים מהמעבידים האחרונים שאני לא עובד אצלם יותר ושישה (כן, שישה) תלושי משכורת אחרונים.

עכשיו למישהו כמוני, שהיו לו שני מעסיקים מתחילת השנה (רק, לשמחתי) זה יוצר בירוקרטיה לא מועטה. בעיקר שאחד המעסיקים זה המרכז הבינתחומי, שהוא ארגון גדול שאני לא בדיוק מהווה בו גורם משמעותי. רק הנסיעות, הזמן והצילומים שנדרשו ממנו כדי להגיש את התביעה הזאת לביטוח לאומי נראה לי עלתה יותר מאשר מה שאני אקבל... הבירוקרטיה בשיאה!

לפחות הייתי מרוצה שאני יכול לסמן בטופס בקשה לקזז את השכר מהמילואים מהחובות שלי לביטוח לאומי, אולי לפחות הם יחסכו לי את הכאב ראש שנוצר מהעובדה שבחודש יולי לא קיבלתי משכורת... האם הבירוקרטיה הצליחה לחסוך לי קצת בירוקרטיה...

מתחילים שוב, ביותר מובנים מאחד

שלום לכולם,
בימים האחרונים (למעשה מאז יום שישי ה- 25 ביולי) אני מוצא את עצמי חוזר ומתלבט.
כולנו מתלבטים כל יום לגבי כל מיני דברים, אבל ההתלבטות הזאת הייתה גדולה יותר. היה לה פוטנציאל משמעותי יותר על החים שלי מאשר הבחירה בין במבה לביסלי (באמת שלא הצלחתי לחשוב על דוגמא יותר פשוטה ויום יומית להתלבטות, אבל הבנתם את הכוונה).
להתלבטות שלי היה פוטנציאל השפעה על השנתיים הקרובות בחיים שלי וכנראה על הארבע שנים הקרובות.
הייתי צריך להחליט האם לקבל הצעה לעשות MBA בסידני ב- AGSM (Austrlian Graduate School of Managment).

לחלק מכם זה בטח נראה כמו החלטה קלה. אולי זו באמת הייתה צריכה להיות החלטה קלה. אבל עבורי היא הייתה קשה מאוד. בשום שלב של התהליך, לא הצלחתי להבין ולמקד מה באמת מפריע לי. ממה אני מפחד. עד שהבנתי שזה פשוט זה. פחד. פשוט.בניגוד לאופי שלי ואולי דווקא בגלל שאני כזה פחדן, החלטתי ללכת על זה. לנסות לקחת סיכון, אומנם מחושב, אבל עדיין סיכון. איך אמר רוזוולט: "The only thing we need to fear is fear itself". בכל ספרי העצות לחיים אומרים לך: "תעשה כל יום משהו שאתה באמת מפחד ממנו". אז לעשות כל יום משהו שאתה מפחד ממנו זה קצת קשה ולא עצה ממש פרקטית. אבל לקחת החלטות מפחידות בשלבים מכריעים בחיים, זו עצה פרקטית מאוד. החלטתי לשמוע בעצת חבריי הטובים ובעצת האינסטינקט הפנימי שלי שאמר לי שאם אני לא אעשה את זה אני אתחרט והחלטתי ללכת על זה.

באותה נשימה, החלטתי לחזור ולעשות משהו שאני מאוד אוהב והפסקתי לעשות אותו כי הוא נהיה קשה. לכתוב. בבלוג. באינטרנט. ככה בפני כולם. אני יודע שיש כמה אנשים שעקבו אחרי הבלוגים הקודמים שלי (הראשון והשני) שנקראו באותו שם: "Is anyone here a marine biologist?". אז עבור כל אותם אנשים שעקבו אחריי וקראו מה שאני כותב (תודה לכם) וכיוון שאני מתכוון בעוד כמה חודשים לנסוע ממש רחוק, החלטתי על דרך חדשה לשתף את כל מי שיהיה מעוניין בחוויות שלי בדרך לשם ובעיקר משם. לא שאני לא רוצה שתבואו לבקר. אבל אני יודע שזה יהיה קשה.

אז בבלוג הזה, שקיבל שם חדש, אני אכתוב את אותם דברים שכתבתי בבלוגים הקודמים. מחשבות, דעות, ציטוטים ושאר רעיונות שעולים לי בראש. כמו גם חוויות יום יום שלי. אבל, אני אנצל את זה גם לספר על התהליך שעובר עליי עד הנסיעה ובעיקר, בשביל להעביר חוויות משם, מהצד השני של העולם. בשפת הקודש (בעיקר). ב- On-line.

אז אם אתם מחבריי הקרובים והייתם קוראים נאמנים של הבלוג הקודם (אני יודע מי אתם ואני מודה לכם מקרב לב), אשמח אם תמשיכו ללוות אותי. אם משהו מצא חן בעינכם, תעבירו הלאה. אם אתה חדשים, אשמח לשתף אתכם בחוויה. אשמח לשמוע את דעתכם ולקבל תגובות.

יום נפלא

אלעד