פתרון טוב לבעיה הלא נכונה

היום, פורסמה כתבה בעיתון דה-מרקר על התוכנית החדשה לקידום הגישור בבתי המשפט שנכנסת לתוקף בקרוב. על פי התוכנית, יופנו כל התיקים מעל 50,000 ₪ לישיבת גישור חובה, בשביל לבדוק את ההתאמה של התיק לגישור.

מניסיוני הקט, גישור הוא אופציה ממש לא טובה בחלק גדול מהסכסוכים המשפטיים. כלי הגישור הוא כלי נהדר לפתרון סכסוכים. אבל בשדה המשפטי, כאשר שני הצדדים מגיעים למצב של תביעה משפטית, הוא לא תמיד מתאים. כעת, מנסים לכפות אותו על הצדדים, בתירוץ של הקלת העומס על בתי המשפט.את מנגנון הגישור צריך לקדם, אבל כמנגנון שקודם לתביעה משפטית. לגישור צריכים להגיע בתחילת הסכסוך, לפני ההוצאות המשפטיות והרגשיות. ככלי להקטנת העומס על בית המשפט הוא לא מתאים. הפתרונות צריכים להיות אחרים וקיצוניים יותר. אני אישית חושב שבתי המשפט עוסקים יותר מידי בפשרות וויתורים מתוך מטרה לנסות להקטין את ה"עומס". לדעתי, אם בית המשפט היה עושה יותר את התפקיד שלו, הכרעה בסכסוכים, ופחות מנסה להתעסק בפשרות העומס על בתי המשפט היה פוחת.

הנטייה של בתי המשפט "לסגור" תיקים בפשרה, או להעבירם לבוררות וגישור גורמת לכך שהתביעות שמוגשות הן גבוהות מהנדרש ושמוגשות הרבה פעמים תביעות סרק של הצד השני, כדי לייצר פשרה מדומה. הנטייה להעביר יותר תיקים לגישור, ללא קשר להתאמה שלהם, רק תחריף את המגמה הזאת ותשית עוד עלויות על הצדדים (למרות התשלום הצנוע יחסית שנגבה עבור הפגישה הזאת, שגם הוא שערורייה... אבל זה כבר נושא אחר). במקום ההתעסקות הזאת, בית המשפט צריך לייצר וודאות משפטית על ידי הכרעות ועל ידי הטלת הוצאות ריאליות על הצדדים. בהתחלה העומס על בתי המשפט אולי יגבר, אבל בטווח הארוך, זה יוביל למערכת משפט טובה ויעילה יותר. אם לי הייתה סמכות, הייתי אוסר על בתי המשפט להציע פשרות ולהפנות לגישור. רק אם הצדדים באים מיוזמתם עם פשרה על סמך השיקולים שלהם בית המשפט יכול לאשר זאת. אחרת, בית המשפט צריך להתנהל כאילו היק יתנהל עד הסוף ולעסוק בניהולו, קידומו וייעלו.


אבל מה שהכעיס אותי בכתבה היה בעיקר הדברים שצוטטו שם מפי השופט בדימוס ארבל, שהיה בזמנו מנהל בתי המשפט:

"צריך להבהיר למתדיין שהשופט לא ישמע את התיק שלו בקדם משפט. לשופט נקבעים 15 עד 20
תיקים להספיק בבוקר. הוא לא ישמע את התיק בפרוטרוט כי אין לו זמן לכך. השופט לא
אשם, אבל העומס עליו גורם לכך שהטענות של הצדדים לא נשמעות לעומקן", אמר ארבל.
"למתדיינים אין שליטה על תאריכים, על לוחות הזמנים. אנשים יכולים לבוא בבוקר והשופט
ישלח אותם הביתה בשל הלחץ. ההליך המשפטי יכול לארוך שנים רבות, ופסק הדין עוד יכול
להתהפך בערעור. מתגשר חייב לדעת זאת - ואז הוא יאמר אני רק מרוויח מהליך הגישור".

הדברים האלו מכעיסים אותי. ראשית, עצם ההודאה שהשופטים לא עושים עבודה רצינית בגלל העומס שמוטל עליהם (גם אם היא נכונה) מקוממת ביותר. כאזרח מן השורה (שלא לדבר כעו"ד) הדבר מדאיג אותי ביותר. שנית, גישור, בדרך כלל, כולל בחובו ויתור כלשהו. נכון, לפעמים שני הצדדים מגזימים והאמת נמצאת באמצע. אבל לפעמים, יש צד אחד שצודק, אבל המערכת מחייבת אותו להתפשר. את זה למערכת אסור לעודד. לא יכול להיות שבגלל שלמערכת יש קשיים להתמודד נטיל זאת על המתדיין שמבקש צדק. זה המהות של ההפנייה לגישור. מה שהמערכת אומרת לנו זה משהו כזה: "תראה, זה כנראה יעלה לך הרבה, יהיה קשה ויש סיכוי שהשופט לא יקשיב לך – אז תלך לגישור ותגמור את זה בעצמך בתוצאה דפוקה". עצוב ביותר. שלישית, ארבל מציג את קיומם של 15-20 תיקים כגזירה משמים. האמת היא, שהרבה מהתיקים הללו קיימים, בגלל שהשופטים, לא רק שלא מכריעים ודוחפים לפשרה שמעכבת את קידום התיק ויוצאת עומס מיותר, אלא גם לא מנהלים את התיקים ואת ישיבות קדם המשפט נכון במטרה לקדם את התיק ואת הדיון בסוגיות שבמחלוקת, אלא עסוקים להביט מלמעלה על התיק ולנסות לזרוק אותו למערכות אחרות (פשרה, גישור, בוררות).

טוב, מזל שאני עוזב את התחום... כל כך הרבה תסכולים בכתבה כל כך קצרה... איפה עולים על המטוס לאוסטרליה?

אלעד