חוזרים לאוסטרליה

זהו, הביקור הזה הסתיים.
לא ברור מתי פעם הבאה אגיע לארץ, אבל אני די משוכנע שהדברים יהיו שונים. ראשית, כיוון שהם משתנים כל הזמן. את הכביש הזה סיימו, את הבניין הזה מתחילים, את הטלוויזיה בסלון ההורים שלי החליפו. אנשים מתחתנים, מולידים ילדים. הכול זז. אבל יותר מכך, שאגיע בפעם הבאה רבים מחבריי כנראה לא יהיו כאן. ילכו לחפש את מזלם במקומות אחרים. כמוני.
לפני קצת יותר מחצי שנה צילמתי תמונה דומה (אבל הפעם זאת עם מצלמה חדשה :)). רגע לפני שעליתי על המטוס בפעם הראשונה לאוסטרליה.
הנסיעה הזו שונה מהקודמת. אני יודע ליותר לתוך מה אני נוסע. מה מצפה לי. העתיד יותר ברור, לפחות בטווח הקצר. יש לי תוכניות ברורות.
אני גם נרגש בצורה שונה. המוח שלי רץ לכיוונים שונים, ספציפיים יותר מאשר קודם. חוזר לראות חברים ספציפיים שם. למעשה, ליום שני בבוקר כבר מתוכננות לי פגישות. השבוע הזה הולך להיות עמוס.
אי אפשר לצפות את העתיד. אני בטח שלא מתיימר להיות מסוגל. אבל אפשר לשמוח במה שהחיים זורקים לעברנו כל יום. ולנסות לעשות את העתיד טוב יותר. בשבילנו, בשביל המשפחה, בשביל החברים, בשביל העולם.
יש עוד הרבה עבודה.
יהיה שמח
מקווה לראות את כולכם בקרוב.
כולם, כמובן, מוזמנים לסידני.
אלעד

איסורי יום העצמאות

אתמול אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את הצעת החוק, שהגיש ח"כ אלכס מילר מישראל ביתנו. לפי ההצעה (הצעת חוק יום העצמאות (תיקון – איסור ציון יום העצמאות או הקמת מדינת ישראל כיום אבל), התשס"ט–2009), שתועבר בקרוב לקריאה טרומית, ייאסר ציון יום העצמאות כיום אבל. העונש: עד שלוש שנות מאסר. הרעיון העומד מאחורי ההצעה הוא למנוע את יום הנכבה ואת האבל של ערביי ישראל ביום העצמאות.
קשה לי לבטא במילים כמה אני סולד מהצעת החוק הזו. אחרים עושים את זה טוב ממני ומצליחים להצביע על האבסורד שבחוק בצורה מדויקת יותר. אני מאוד מקווה, שהחוק הזה לא יתקבל (ויש עוד סיכוי).

כרגיל, כמה מחשבות, בקצרה:
הסימן המובהק של מדינה טוטאליטרית זה הניסיון לשלוט במחשבות של האזרחים. אני לא יודע מה אתכם, אני, לא רוצה לחיות במדינה טוטאליטרית. המדינה הזאת הולכת ונהיית טוטאליטרית מיום ליום (והנה עוד דוגמא, שמוצגת דווקא על ידי אדם מ"מהצד השני").
היומרה הטמונה בהצעת החוק הזו, לפיה אנחנו ה"שליטים" נקבע את ההיסטוריה, ונלמד את ה"ילידים", בכוח הזרוע, מה לחשוב ואיך להרגיש, מחליאה אותי. יותר מטרידות אותי הדעות השונות לפיהן מדובר בצעד יהודי וציוני. אני בתור יהודי ציוני, מתבייש. אשמח לשמוע הסבר משכנע איך בידיוק הצעד הזה הוא יהודי או ציוני. מה ששמעתי עד עכשיו, לא ממש שכנע אותי.
אני חושב שכתב כתבתי בעבר על הסכנה שבנטייה להפוך כל דבר לעבירה פלילית. הצעת החוק הזו, ובאלף אלפי הבדלות, הרחבת העבירות הפליליות במסגרת חוקי העבודה, שאמורה לעבור במסגרת חוק ההסדרים, הם רק הדוגמאות האחרונות לכך. כאילו יש לנו המון זמן פנוי של רשויות החוק (משטרה, פרקליטות, בתי משפט) לטפל בעוד ועוד עבירות. אם תשאלו אותי, המסר שנשלח לכל תושב ואזרח במדינה הזאת כאשר החוק מופר ואין תגובה מתאימה, הוא הרבה יותר מסוכן לחברה שלנו, מאשר ציון של יום הנכבה. למישהו יש ספק שזה מה שיקרה?

אלעד

התנדבות ותרומה לקהילה

אני מעריך אנשים שמתנדבים ותורמים לקהילה. באמת. זה כל כך קשה. ההערכה שלי גוברת, בעיקר בגלל שאת רוב הדברים שאנשים עושים, אני לא מסוגל לעשות. ברור שאני מסוגל פיזית לעשות את זה, אבל קשה לי. שאתה עובד בהתנדבות ומנסה לתרום, זה צריך להיות מכל הלב.
אני זוכר שהיינו מארגנים פרויקטים קורסים בצבא, כדי שהקורס יוכל לתרום לקהילה. ללכת לעזור בסניף של "תנו לחיות לחיות" – היחסים שלי עם חיות מעורערים במקרה הטוב. ללכת לבלות בוקר עם ילדים אוטיסטיים - מטרה נעלה, אבל אני מודה, קצת בבושת פנים, שלא הייתי מסוגל להיכנס לזה עם כל הלב. בכל המקרים הללו, תמיד דאגתי להיות שם, אבל לטפל בלוגיסטיקה, במנהלות ובמסביב.
זה לא שחיי חפים מהתנדבות. בגיל 16 נסעתי בשליחות של הצופים לארה"ב, לעבוד כשלושה חודשים במחנה יהודי (למי שיש לו ספק, לא בתשלום). בגיל 17 הייתי מעורב בהקמתה של עמותת דגם, ששמה למה מטרה חברתית כלכלית של שינוי המדינה. בזמן הלימודים, למרות שמידי פעם חבריי והתורמים העיקריים למאמץ התנגדו, התעקשתי שהמחברות בחינה שהכנתי יופצו לכל דורש (לא בדיוק התנדבות, אבל אני חושב שזה בכל זאת עזר לכמה אנשים לעבור את תקופת הבחינות ואני גאה בזה – באמת שלא הייתי חייב).
אבל כל הדברים הללו, הם איכשהו, לא באמת זה. אני מסתכל מסביב ורואה את חבריי עושים דברים מדהימים. עבודה עם ילדים, התנדבות במועדוניות ועוד ועוד. השיא, שניים מחברי שהקימו את עמותת נובה, משתמשת בסטודנטים בשביל לתת ייעוץ עסקי לעמותות שונות שפועלות למען הקהילה, פרויקט שלשמחתי הצלחתי לתרום לו מעט מזמני. אני מסתכל מסביב ומרגיש שההתנדבות שלי, היא לא, איך נגיד את זה בצורה עדינה, אמיתית.
אני מאמין שבעתיד אני אקח תפקיד כלשהו בשירות הציבורי, פשוט כי אני חושב שזה נכון שכל אחד שחושב את עצמו מוכשר ומסוגל לתרום יעשה את זה וזה גם סוג של התנדבות. אבל אפילו אם נקבל את ההשוואה, אי אפשר לתלות את חוסר הפעילות בהווה במשהו, שאולי, יעשה בעתיד. עכשיו, שאני באוסטרליה (האמת שברגע זה, אני בישראל, אבל אני מדבר על העיקרון), היכולת שלי לתרום לקהילה שלי בישראל קטנה עוד יותר, מסיבות טבעיות.
לשמחתי, לפני כמה שבועות גיליתי דרך שבה אני יכול לתרום. כמו שאני כותב בספר האלקטרוני שלי, אני אדם שמאמין בשיתוף של ידע. אני חושב שידע הוא כוח ושההשכלה ושיתוף יכולים לשנות את העולם. זו אחת הסיבות שהספר האלקטרוני שלי חופשי להורדה לכל דורש. אבל הידע שלי, מעניין ככל שיהיה לדעתי, אינו מספיק בשביל לקדם את האג'נדה הזאת. כפי שכולכם יודעים, אני מעריץ גדול של האתר TED שבמסגרתו אפשר לראות הרצאות של מומחים מכל העולם, מדברים על כל מיני נושאים, שנמצאים בחזית הידע האנושי. זה היה משמח אותי אם כל אחד היה רואה הרצאה אחת משם, פעם בחודש. אני די משוכנע שכל אחד יכול למצוא הרצאה שמעניינת אותו וללמוד מזה.
הבעיה היא, שיש הרבה אנשים בישראל, שמחסום השפה, הוא מחסום גדול בשבילם. מילדים ועד אנשים מבוגרים, השליטה של ישראלים באנגלית היא טובה יחסית, אבל לראות הרצאה רצינית של 20 דקות, לפעמים בשפה מקצועית, ללא תרגום, זה כבר עניין אחר. אז שראיתי ש- TED מחפשים מתרגמים שיעזרו להם לתרגם את ההרצאות של TED לכל מיני שפות, קפצתי על ההזדמנות. הזמן שלי בימים אלו, כמובן, מוגבל, ובכל זאת. הצלחתי, לפני תקופת המבחנים, לתרגם הרצאה אחת (תופתעו לדעת שזה לוקח הרבה זמן וזו לא עבודה פשוטה בכלל). עד היום תורגמו כ- 30 הרצאות לעברית, ואני מקווה שיתורגמו עוד. אם העבודה הזאת תגרום לעוד אדם אחת לצפות בהרצאה הראשונה הזאת שתרגמתי, שאני מאוד אוהב, עשיתי את שלי.
תבלו
אלעד

תל אביב, הנה אני בא!

זהו זהו. מחר, אני יוצא לדרכי לביקור בישראל. אני מודה שזה קצת מוזר. אני מרגיש כאילו אני עוזב את העולם הזה וחוזר לעולם אחר. זה לא עניין של טוב או רע. פשוט שונה. זו התקופה הכי ארוכה שהייתי אי פעם מחוץ לישראל ואני מניח שיהיה מוזר לחזור. אני רק צריך להיזהר לא להידרס ברחוב. עד שבימים האחרונים התחלתי להסתכל אוטומטית לכיוון הנכון שאני חוצה את הכביש, עכשיו אני חוזר לארץ לבלבול שוב.
יש לי שני חובות:
1. סיפרתי לכם שאנחנו עושים מסיבת סיום סמסטר במועדון כדורת דשא. עכשיו יש תמונות. בדרך חזרה, הלכנו לכיוון תחנת האוטובוס (זה הליכה של בערך חצי שעה לאורך קו החוף). הגענו למזלג בדרך ואחד מהחבר'ה אמר: "היי, בואו נלך במסלול התחתון, יותר קרוב למים". לא חשבנו שזה משנה, אז הלכנו. אחרי דילוג מסלע לסלע הגענו לבסוף לאין מוצא בגלל הגאות שעלתה. הסתובבנו חזרה. קצת תמונות מהאירוע הנהדר, ניתן למצוא כאן.
2. ביום שישי, עם כל ההתרגשות של סיום הבחינות, מסיבת הרווקים ומסיבת סיום הסמסטר, שכחתי לספר לכם שיש לי קבוצה חדשה. כמו שכבר כתבתי, הסמסטר השני יהיה הרבה יותר משמעותי מבחינת עבודת צוות וכיוון שרוב האנשים כבר מכירים ושמעו סיפורים על אנשים אחרים ואיך היה לעבוד איתם בצוות, היו הרבה חששות. ביום חמישי אחה"צ, נחתה הודעת דואר אלקטרוני בתיבה שלי, ובה קובץ עם הקבוצות. לשמחתי, לא קיבלתי אף אחד מהאנשים שממש לא רציתי (למרות שלא קיבלתי אף אחד שממש רציתי). הקבוצה שלי מורכבת מאנשים מאוד איכותיים. סטייסי, ידידתי היהודייה מארה"ב, פטריסיו (או פטרישיו, לא בטוח איך לכתוב את זה), המכונה פאטו, מארגנטינה, קירטי, המוכנה גם כריס, מהודו, ופריטיקה, אוסטרלית ממוצא פיג'י. אני מאוד מרוצה ומחכה בקוצר רוח לסמסטר השני, שהולך ומסתמן בתור סמסטר מעניין ומאתגר הרבה יותר. עדכונים נוספים, כרגיל, בהמשך.

בלי קשר, אתמול הלכתי עם שני חברים לראות את הסרט Angels and Demons. הסרט היה נחמד ביותר. הם קנו דלי של פופקורן (שהיה גדול, אבל כבר ראיתי כאלה) וקיבלו כוס שתייה ענקית של מעין ברד צ'רי קולה. זה הדהים אותי כל כך, שהחלטתי לצלם את זה. כדאי להסתכל על הרגל לשם השוואה של הגודל. אם אני הייתי שותה את הדבר הזה, הייתי צריך לצאת עשר פעמים לשירותים במהלך הסרט.
שבוע נפלא,
נתראה בקרוב,
אלעד

בואו ננסה ונראה מה יקרה

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה יודע שלפני כמה חודשים כתבתי ספר אלקטרוני שמסכם כמה מהלקחים המרכזיים שאני מרגיש שלמדתי בחיים. לא כתבתי אותו בשביל שמישהו מסוים יקרא אותו. כתבתי אותו בשבילי. אבל יחד עם זאת, קיוויתי שמישהו יקרא אותו. זה הדרך האישית והקטנה שלי לנסות לשנות את העולם, ולהפוך אותו למקום טוב יותר. לא שהתכוונתי לעשות עם זה משהו. אבל אמרתי, שזה יהיה שם, לכו תדעו, אולי זה יהפוך ללהיט עולמי. דברים מוזרים יותר כבר קרו בהיסטוריה.
על הדרך, פרסמתי את הקיום שלו בכל מיני מקומות. בבלוג הזה. בבלוג השני שלי, שם אפשר להוריד את הספר. בשורות המצב שלי, במסנג'ר, בסקייפ, בגוגל טוק ובפייסבוק. ובחתימה שלי בהודעות הדואר האלקטרוני שאני כותב. זה עבד לא רע, ומספר אנשים שמכירים אותי הורידו את הספר וקראו אותו. חלקם גם הגיבו וכתבו לי מה הם חושבים, דבר ששימח אותי מאוד. שהגעתי לכאן לאוסטרליה, התחלתי להכיר עוד אנשים, ומעגל הקוראים התרחב.
לפני כמה חודשים עשיתי דבר נוסף. העליתי את הספר לאתר שנקרא SCRIBD, שם אפשר להעלות כל מיני חומרים ואנשים יכולים לעיין בהם ולהוריד אותם. מידי פעם, אני מקבל הודעה, שמישהו, אנשים שאני לא מכיר, מסמנים את הספר כפייבוריט שלהם. וזה משמח אותי במיוחד. עד עכשיו זכיתי שם לכ- 184 צפיות, 23 הורדות ולארבע סימונים כפייבוריט. יש סיכוי שהאנשים הללו לא רק קוראים את הספר אלא גם מגיעים לבלוג השני שלי וקוראים אותו ואולי אפילו מצטרפים כקוראים קבועים. יש סיכוי שאנשים אחרים רואים שהם אהבו ו/או קראו את הספר שלי. אולי, לאט לאט, אצליח לתפוס לי עדת מעריצים.
זו לא המטרה שלי. אבל בעולם של היום, ככה מתחילים דברים. וזה גם הקשר להרצאה הזאת ששמתי למעלה, שהיא תקציר של הספר המצוין של סת גודין, TRIBES, שקראתי וגם כתבתי עליו. התשתית האלקטרונית שיש לנו היום מאפשרת להעביר רעיונות וליצור תנועות בצורה אחרת. רק תמצאו כמה אנשים שמוכנים לקנות מכם (במובן המילולי או הרעיוני) ושיספרו על כך לאנשים אחרים. השאר זה כדור שלג. הכדור שלג שלי עוד מאוד קטן ואני לא יודע אם הוא אי פעם יגדל להיות מפולת שלגים אמיתית. אולי כן אולי לא. התוצאות העכשוויות שלו הם יותר ממה שיכולתי לדמיין.
אבל חשבתי לעצמי, למה לא לקחת את זה הלאה?
אז לכל הקוראים של הבלוג הזה שכבר קראו את הספר האלקטרוני שלי. תודה. שנית, אולי תחשבו על מישהו שיוכל ליהנות ממנו ותשלחו לו את הלינק?
למי מכם שעוקב אחרי הבלוג ועדיין לא קרא את הספר. אשמח מאוד אם תקראו. זה לא לוקח הרבה זמן, אולי שעתיים. אחרי שסיימתם, ספרו לי על זה. ואחרי זה, תעבירו את הלינק למישהו שאתם חושבים שיכול ליהנות ממנו. לא בא לכם לקרוא. קריאה באנגלית לא הקטע שלכם. מצוין. אני בטוח שאתם מכירים מישהו שכן. תעבירו לו את הלינק.
בואו נעשה ניסוי. נראה מה יקרה.
שבת שלום,
אלעד
נ.ב.,
אני עובד מזה כמה חודשים על ספר אלקטרוני נוסף. הוא עדיין לא מוכן, אבל הוא בשלבים די מתקדמים. מקווה לעדכן בקרוב.

שלב א' הסתיים

photo by AGoK

שלום שלום,
אתמול בצהריים, בשמחה רבה, הסתיימה תקופת הבחינות הראשונה. ארבעה מבחנים בארבעה ימים. מטלה מרשימה לכל הדעות. המבחנים היו בסדר. שני האחרונים היו מאוד קשים. סיימתי בדיוק בסוף הזמן (שלוש שעות ושעתיים בהתאמה) ולא היה לי זמן לבדוק. בחלק אני יודע שעשיתי טעויות, חלק אין לי מושג. כל ציון בין 70 ל- 90 לא יפתיע אותי. ברוב הבחינות אני צריך לקבל ציון סביר כדי לקבל ציון סופי של A (שזה מה שחשוב בשביל לקבל ראיונות עבודה), אז אני לא מודאג מידי. ציונים, בעוד שבועיים בערך. אז בינתיים אפשר לחגוג.
ואתם כבר יודעים איך חוגגים כאן. זה תמיד קשור בבירות. מייד אחרי סיום הבחינה האחרונה (12:30 בצהריים, כן?), מייד הוצאו בקבוקי הבירה ואנשים התחילו לשתות. רובם המשיכו לתוך הצהריים. אני ויתרתי והלכתי לחדר כושר. יש גבול, לא?
בערב, חגגנו לאחר החברים מעין מסיבת רווקים. הוא נוסע בחופשה להתחתן בארה"ב. התוכנית הייתה לשחק גולף בארים. מה זה אומר אתם שואלים? גם אני שאלתי. כמו שבגולף עושים מסלולים ובכל מסלול המטרה היא לסיים עם כמה שפחות נקודות, כלומר להגיע לחור עם מספר המכות הקטן ביותר, גם כאן זה עובד ככה. עדיין מבולבלים? בילינו את הערב בהליכה מפאב לפאב, שבכל פאב כל זוג אמור לשתות כוס בירה. הנקודות נספרות על ידי מספר הלגימות שאתה שותה כוס בירה. רוב האנשים כאן שותים כוס שלמה בלגימה אחת. המהירויות משתנות, אבל זה מרשים בכל מקרה. אני בחרתי שלא להשתתף. כן, היו 9 בארים בתוכנית... אני אחרי שתי בירות בשתי הבארים הראשונים, כבר הרגשתי שהראש מתחיל להסתובב, אז המשכתי ללכת איתם, בלי לשתות. אתם יכולים לנחש את המצב המנטאלי של האנשים.
בערך בשעה 12:30 נטשתי את החבורה ללכת הביתה. הם המשיכו בערך עד 2:00 לפנות בוקר. כל העניין התחיל בערך – 17:30. וכמובן, שהם לא שותים רק בירה אחת בכל מקום.
כן, אני יודע, יותר מידי פרטים.
בכל מקרה, עוד כמה דקות אני יוצא לאירוע סיום הסמסטר שלנו. אנחנו הולכים לשחק באולינג דשא ואיך שהוא, יש לי הרגשה שגם שם הולכת להיות כמות מכובדת של שתייה.
תמונות ועדכונים בהמשך,
שבת שלום
אלעד
נ.ב.,
יום שני אני ממריא לארץ. אמור לנחות ביום שלישי בבוקר. לשבועיים. אשמח לראות את כולם!

תקציב המדינה

אני עוקב בימים האחרונים (בהפסקות Y-net בזמן הלימודים לבחינות) אחרי הדיונים על תקציב המדינה. כמה מחשבות, כרגיל, לא מגובשות, לא סופיות ומקריות:
1. כל שנה אותו סיפור של "משא ומתן" ושל גזירות כאלו ואחרות שאחר כך יוצאות מספר התקציב. מה שנקרא להכניס עז כדי אחר להוציא אותה. ממש יש הרגשה של שיטת מצליח. אני מבין שחלק מהתקציב הוא משחק פוליטי. אבל האם באמת אנחנו צריכים לקרוא ולשמוע על זה? חוסר המקצועיות והרצינות של כל הצדדים פשוט מתסכל אותי.
2. בתקציב תמיד יש מפסידים. בסוף יש גודל של עוגה, קטנה יותר או גדולה יותר, ועל זה אפשר להתווכח, אבל עוגה בגודל מסוים. עכשיו צריך להחליט איך לחלק אותה. אף פעם לא יהיה מספיק כסף לכל התרופות. אף פעם לא יהיה מספיק כסף לתקציב הביטחון. אף פעם לא יהיה מספיק כסף לחינוך. תקציב הוא עניין של החלטות. של סדרי עדיפויות. שאתה מנהל מדינה, סדרי העדיפויות שאתה קובע, משפיעים על כל אחד מהאזרחים והתושבים. לא קל להיות במקבלי ההחלטות.
3.וזו בדיוק הבעיה שלי. הדיון השטחי בתקשורת עוסק בגזירה הזאת או בגזירה ההיא. לא שאני חושב שזה דיון עקר בפני עצמו. אני לא מזלזל בהשפעה של גזירה זו או אחרת על אדם אינדיבידואלי. לפעמים הגזירה יכולה לחרוץ גורלות. אבל שאתה יושב על התקציב, ההחלטות שלך צריכות להיות רוחביות יותר. אין דיון בשאלת סדר העדיפויות של מדינת ישראל. מה המטרות שלנו. מה המטרות של הממשלה הזאת. איזה יעדים היא רוצה להשיג. במקום זה, מדברים על המספרים הספציפיים. איך אומר הציטוט המפורסם מעליזה בארץ הפלאות: "אם את לא יודעת לאן את רוצה ללכת, מה זה משנה באיזה דרך תבחרי?". מישהו יודע לאן מדינת ישראל הולכת? ולא אני מתכוון ליותר מיסים או פחות מיסים. אלא מה האסטרטגיה שמדינת ישראל מתכננת כדי לשמור על מצבנו הכלכלי-חברתי ולשפרו עם הזמן. אני לא.
4. בכלל כל התהליך שהתקציב הכולל מנוהל על ידי האוצר לא מובן לי. אני הייתי חושב, בחשיבה הנאיבית והפשטנית שלי, שהממשלה תחליט על סדר העדיפויות הכללי ואז כל משרד צריך לבצע את סדרי העדיפויות הללו. אנחנו מקציבים לחינוך 10% מהתקציב. בסכום הזה, אדוני השר, אתה צריך להשיג את המטרות הללו. אנא ממך, בנה תוכנית להשגת המטרות בהתחשב בתקציב הנתון. נבחן אותך על זה, תוך כדי ואחרי. את המסקנות, נשלב בתקציב הבא. טוב, כנראה שאני באמת נאיבי...
5. יותר מזה, כל הדיון בתקציב הוא לא ראוי לדעתי. בתקציב של מדינה, יותר חשוב במה משקיעים מאשר כמה משקיעים. לכן, האמירה, קיצוץ רוחבי ממשרדי הממשלה הוא הדבר הכי גרוע שיכול להיות. גם חברות שעשו קיצוצים רוחביים בימים אלו הבינו איזה צעד מוטעה זה היה. השאלה היא כיצד התקציב יוצר תפוקה בעתיד. כמה מושקע בתשתיות, בחינוך (אמיתי), ביצירת תשתית חברתית ומשפטית יציבה וכו'. או במילים אחרות, איך התקציב תורם לאסטרטגיה שנקבעה על ידי המדינה לטווח הארוך. כל זה לא כלול בכלל בדיון הציבורי, בתקשורת, בממשלה ובכנסת. חבל.
6. כולם מדברים על הגזירות. הגזירה הכי גדולה, שאנשים לא מתנגדים אליה בכלל זה העלאת המע"מ. זו כמובן הדרך הקלה ביותר לגייס כספים, כי מע"מ זה מס יעיל. אבל מע"מ זה גם מס של עניים, כיוון שהוא משולם על ההוצאות, ובמקרה של עניים, חלק גדול יותר מההכנסה שלהם הולך על הוצאות. ועל זה הוסיפו חטא על פשע והוסיפו מע"מ על הירקות והפירות. מי יפגע מזה אתה חושבים? העיקר שהמפלגה הסוציאליסטית (מפלגת העבודה) יושבת בממשלה. היא דאגה לחלשים. נכון?
7. ואף מילה על תקציב הביטחון.

אלעד

סיכום ביניים

Photo by Jacob Botter

היום, בדרכי חזרה מהמבחן הראשון של השבוע (התנהגות ארגונית, היה בסדר, אני חושב) חשבתי על כך שסיומו של הסמסטר הראשון זה זמן טוב לעשות מעין סיכום ביניים. כמה מחשבות מקריות:
1. בימים אלו הנושא של שכרם של מנהלים בכירים מונח על שולחן הניתוחים מכל הכיוונים. אני מודה, שבעבר, הנטייה הטבעית שלי הייתה להגיד, זה מטורף כמה שהם מקבלים. על מה? אחרי זה, עם ההתפתחות המחשבתית שלי, אמרתי לעצמי – זה מנגנון שוק, אם משלמים להם כנראה שזה המחיר הראוי. בזמן האחרון התלבטתי בנושא, כיוון שהגעתי למסקנה שהמנגנונים לא ממש עובדים. אבל אם יש משהו אחד שהלימודים לקראת תואר ה- MBA לימדו אותי, זה הערכה מחודשת לאנשים הללו. אני חושב שאין הרבה אנשים שמסוגלים לאזן כל כך הרבה שיקולים וגורמים ולהוביל חברה גדולה באמת להצלחה. זה לא אומר שאני חושב שהשכר מוצדק או שהמערכת עובדת כמו שצריך. אבל גם שחקני כדורגל וכדורסל מקבלים סכומי עתק ואין לנו טענות נגדם. אני חושב שאין הבדל בכישרון וברמת ההתמדה והאימון ששני התפקידים דורשים. שאתה לומד לתואר MBA, אתה מנסה להסתכל על כל שאלה מנקודת המבט של המנכ"ל. אתם יודעים מה, נקודת המבט הזו מסובכת ביותר. אולי באמת יש משהו במשכורות העתק שהם מקבלים. ואולי לא...



2. אחרי המבחן היום הלכתי להתאמן בחדר כושר ובשבועות האחרונים אני שומע תוך כדי האימון תוכניות רדיו מתחנת הרדיו הציבורית של שיקגו, תוכנית שנקראת This American Life. בגדול, כל שבוע יש שם לתוכנית קונספט וכל שלושת או ארבעת הסיפורים מתחברים לקונספט הזה. רוב הפעמים זה סיפורים ממש מרתקים. היום האזנתי לתוכנית שעסקה בבוס החדש. סיפורים מוזרים על אנשים שנהיו בוסים בכל מיני צורות. אחד הסיפורים סיפר על רואה חשבון ביוטה שהפך להיות ממונה על הנכסים של אחד הכנסיות המורמוניות הכי קיצוניות בגלל שהמנהיג הקיצוני שלהם נשלח לכלא אחרי שהוא השיא ילדות קטנות (ועוד כל מיני דברים כאלו שקורים רק באמריקה). הרואה חשבון הזה צריך לנהל עיר שלמה שנמצאת תחת שליטת הכנסייה ואף אחד לא מדבר איתו. בכל מקרה, אחד הסיפורים סבב סביב התוכנית של אובמה ("הבוס החדש", התוכנית היא מלפני כמה שבועות) לחלץ את הכלכלה האמריקאית מהמשבר. התוכנית הזאת, שהיא למעשה הוצאה ממשלתית ענקית, היא חזרה דה-פקטו לתיאוריות של הכלכלן קיינס, כלכלן אנגלי מתקופת המיתון הגדול, שפחות או יותר שינה את תחום הכלכלה. התוכנית דיברה קצת עליו, על הרעיונות שלו איך הם עלו וירדו ואיך עכשיו חוזרים אליהם והשמיעה את הדעות של כלכלנים שונים על העניין הזה. ואני חושב לעצמי. איזה קטע. מחר יש לי מבחן בכלכלה שיש בו שאלות בחירה. הנושא שאני בחרתי להתמקד בו זה מדיניות פיסקאלית. שזה בדיוק הנושא של הכתיבה של קיינס ושלהתוכנית שאני שומע. מה שמדהים יותר, זה שאף אחד לא באמת יודע מה לעשות ומה עובד. יש תיאוריות, וגישות, ורעיונות, אבל אין משהו אחד נכון. עכשיו, שחושבים על זה, זה לא באמת מפתיע. ברוב הנושאים אין באמת אמת אחת. אבל בכל זאת. ומה שיותר מרתק, שבמקרה, יצא לי לעשות (שוב) קורס בכלכלה, בתקופה שבה הכלכלה העולמית בוחנת מחדש את כל התפיסות שלה. אני חושב שמכל הקורסים בסמסטר הזה, לפחות בתקופה הקרובה, הקורס הכי פחות רלוונטי מקצועית עבורי, הוא כלכלה (למרות שזה מעניין לידע כלכלי ומעורבות פוליטית, ואני כידוע, מאמין באוריינות פיננסית). אבל יש משהו מעניין בללמוד את המקצוע הזה, אפילו בצורה שטחית כמו שעושים בתואר MBA בתקופה הזאת דווקא.
כתבתי יותר מידי. אולי יהיו עוד מסקנות בהמשך.
אלעד

הבינתחומי

היום ידידי שחף הפנה את תשומת ליבי לכתבה הזאת. הכתבה, ובעיקר הטוקבקים, הם תגובות לתוצאות הסקר שפורסם לפני כמה ימים לפיו בוגרים של המרכז הבינתחומי בתחום מדעי המחשב מדורגים כשיאני השכר בין בוגרי התואר הראשון בישראל, ובוגרים בתחום מינהל העסקים מדורגים במקום השני בתחום.
מבלי להתייחס לסקר בפני עצמו (שהוא מפוקפק מעט) אני כבר לא מופתע שאני רואה תגובות נאצה כאשר השם של המרכז הבינתחומי מופיע באחד מאתרי החדשות. בהתחלה, עוד הייתי מופתע מרמת הרוע והשנאה שלאנשים יש כלפי המוסד הזה. במאמר דעה שלי שהתפרסם לפני כמה שנים, רבות מהתגובות עסקו במקום הלימודים שלי ולא בתוכן של הכתבה. אני לא מצליח להבין את זה.
אני מוכן לקבל דעה לפיה אין מקום למוסדות פרטיים להשכלה גבוהה בישראל. אני לא מסכים עם הדעה הזאת, אבל זו דעה מקובלת. אבל כל מיני טענות חסרות שחר על כך ש"לא לומדים שם" ושיש שם רק "בני עשירים" מרגיזות אותי כל כך. כאדם שלא רק למד שם, אלא גם לימד שם, אני מוצא את הטענות חסרות השחר הללו מעליבות ולא ראויות לתגובה. למרות שאני יכול להתייחס לכל אחת מהטענות הללו (שנטענות בחלקן על ידי אנשים שלא ביקרו במקום בחייהם או שמבססים את טענותיהם על התרשמות שטחית, שמועות או דעות קדומות), אני לא מרגיש שאני צריך. אני מוכן להיכנס לויכוח פילוסופי על תפקיד ההשכלה ועל הכוח של השוק החופשי וההשפעה שלו על ההשכלה, אבל זה לא הויכוח כאן. אני גם יכול להעלות טענות חסרות שחר באותה רמת דיוק על כמה מהאוניברסיטאות. אבל זה גם לא העניין.
אבל בכל זאת, לא הייתי מסוגל להתאפק ולהגיד כמה דברים. ללא סדר מסוים וללא קשר ברור ביניהם. כן, חלק מהדברים הם מעין ניסיון לענות לטענות המגוחכות. חלקם לא. תחליטו אתם:
1. לשמחתי, ואני מלא תודה על כך כל יום, הוריי יכלו להרשות לעצמם לעזור לי לשלם את שכר הלימוד. אני לא חושב שאני צריך להתנצל על כך כמו שאני לא חושב שזה הופך אותי לטוב יותר מאנשים אחרים. אבל העובדה הזאת לא משנה בכלום את רמת ההשכלה שרכשתי ואת העבודה שהשקעתי ברכישת ההשכלה הזאת.
2. מתוך חבריי הקרובים לקבוצת הלימוד, כ- 7-8 אנשים, 5 מימנו לעצמם את הלימודים. לבד. בעבודה. אני מוכן לקחת את קבוצת האנשים הזאת ולהשוות אותה, מכל בחינה אפשרית, לכל קבוצה אחרת מכל אוניברסיטה "מכובדת" שבה "לומדים באמת". יש לי הרגשה שאני יודע מי יצא עם ידו על העליונה.
3. מכל הטענות אני הכי אוהב את אלו שכוללות, בצורה כלשהי, את ההטיה של הביטוי "קפיטליזם חזירי". בימים אלו הוא, כמובן, הרבה יותר פופולארי. כמו שאמרתי, אני מקבל את קיומן של דעות אחרות, ועל אף שאני לא מסכים איתן, אני מוכן לקבל את קיומן ולנסות להבין את הטיעונים שעומדים מאחוריהם. אני גם יודע, שבדעות של "הצד השני" יש מגוון רחב. לכן, כואב לי לראות אנשים שהופכים כל דבר פרטי, לקפיטליזם חזירי. יש גם כזה דבר קפיטליזם מודע לסביבה. יש גם תפיסות עולים כלכליות-חברתיות שמאמינות בחופש ובשיפור החברה באופן כללי. אני אישית, חושב שהמרכז הבינתחומי הוא "בצד של הטובים". מבחינתי למילים "חירות ואחריות" יש משמעות אמיתית. גם אם יש אנשים ציניים שלא מקבלים את האמונה שלי.
4. ובהמשך לנקודה האחרונה. אני האחרון שיטען שהמרכז הבינתחומי זה מוסד מושלם. ביליתי שם יותר מידי זמן כדי להחזיק בדעה כזו. אבל מעט מערכות בעולם, בטח מערכות חינוך והשכלה גבוהה, הן מושלמות. עולם ההשכלה הגבוהה משתנה, בכל העולם, כל הזמן. הגיע הזמן שאנשים יתחילו לקבל את העובדה שהעולם לא יישאר כמו שהוא היה תמיד. גם אם יש כמה אנשים שזה לא מוצא חן בעיניהם.
5. יוזמה, תעוזה ואמונה יכולים לשנות דברים.
ולסיום, כיוון שאני בוגר ומתרגל לשעבר, לי מותר לצחוק על ה"סטינגות":



אלעד

מבחנים

Photo by Queen Roly

שלמדתי לתואר ראשון במרכז הבינתחומי תמיד אהבתי את תקופת הבחינות. זו הייתה תקופה שמבחינתי הייתה נהדרת. למדתי לאורך הסמסטר, ככה שבתקופת הבחינות, שהייתה בערך כחודש, התרכזתי בלחזור על החומר, לישון לא רע, לקרוא (לא חומר לבחינות) ולצחוק שלמדנו בקבוצה. נכון שלמדתי גם לבחינות מידי פעם, אבל זה היה באופן יותר קליל, חזרתי. כמעט אף פעם לא למדתי אחרי השעה 20:00 בערב.
והנה כאן, שבוע הבא זה שבוע בחינות. כן, שבוע. ואין לנו חופשה לפני הבחינות. זה אומר שהשבוע אנחנו ממשיכים ללמוד דברים חדשים שיופיעו בבחינות שבוע הבא. שני, שלישי, רביעי, חמישי. כל יום בחינה. על חומר של 12 שבועות. זה אומר שצריך להתחיל ללמוד עכשיו וללמוד דברים במקביל.
אני מודה שזה מקשה על העניין, אפילו כאשר לוקחים בחשבון את העובדה שלמדתי לאורך כל הסמסטר. אז לא הייתה ברירה והשבוע היה לי שבוע מטורף. כל יום, בנוסף לשיעורים הרגילים שברובם למדנו חומר חדש, ביליתי / בילינו את כל היום בלימודים לקראת הבחינות של שבוע הבא. כמובן, שחלק מהזמן שלי הוקדש לניסיונות לעזור לאחרים בקורסים שאני יותר חזק בהם. אבל זה אומר, שכל יום הייתי במבנה של האוניברסיטה משעה 9:00 בבוקר עד בערך 12:30 בלילה. עכשיו, אני יודע שלהרבה אנשים, ככה הרגישה תקופת הבחינות בדרך כלל. אני לא רגיל לזה.
אז היה שבוע מאתגר. פחות זמן לעצמי. פחות זמן ללכת לחדר כושר. פחות זמן לקרוא אינטרנט ולכתוב. כמובן, שכל זה אין משמעותו שאני סובל. ההפך. אני נהנה מהלימודים. אני אוהב את האתגר של הבחינות מהסוג הזה שבהם צריך לנסות לחשוב ולהבין חומר מורכב ולא רשימה של חוקים (ראה ערך, בחינות לשכה). אם אפשר היה לעשות קרירה מלהיות סטודנט, אני מניח שזו הייתה הבחירה שלי.
שיהיה לי בהצלחה :)
אלעד

עבודת צוות

אני מניח שחלק משמעותי מתהליך הלמידה שאתה אמור לעבור ב- MBA קשור לעבודה בקבוצה. הדבר נכון שבעתיים, כאשר מדובר בקבוצה כל כך מגוונת. השבוע היה לי שיעור בעבודת צוות, שאני עדיין לא בטוח מה הלקח ממנו.
במהלך הסמסטר בכל קורס יש לנו עבודות שאנחנו אמורים לעשות כקבוצה. החלק של העבודות בציון משתנה מקורס לקורס, אבל הוא בדרך כלל עומד על בין 20 ל- 40 אחוזים מהציון הסופי. משמעותי.
אחת מהעבודות הללו הייתה בקורס בכלכלה. זו עבודה ששווה כ- 20 נקודות מהציון הסופי (וכך המרצה מנקד אותה, מ- 0 עד 20). כיוון שהיינו צריכים לעבוד על מספר עבודות במקביל והרגשתי שהיכולת שלי לתרום לעבודה הזאת הינה פחות משמעותית, לקחתי צעד אחורה בהקשר לעבודה הזו והתרכזתי בפרויקטים אחרים. עשיתי את חלקי ומה שביקשו ממני ועזרתי בעריכה ובבדיקות שונות, אבל לא נכנסתי לעומק התוכן (אם זה מעניין אתכם, העבודה עסקה בגורמים שמשפיעים על שער המטבע של מדינה).
השבוע קיבלנו חזרה את העבודה והופתענו לגלות שממש נפלו. קיבלנו 12 מתוך 20. המשמעות היא, שכל אחד מאיתנו איבד מיידית 8 נקודות מהציון הסופי בקורס. כיוון שזה היה הציון הנמוך ביותר בכיתה, זה משמעותי, כיוון שהציונים הסופיים נקבעים על פי פעמון ובהתייחס לממוצע.
מבדיקה התברר שחלק אחד בעבודה, שהיה תחת אחריותו של חבר הצוות שהיה אחראי באופן כללי על העבודה היה מוטעה. לא כל כך חשוב למה (הוא טוען שזה כתוצאה מהעריכה, אחרים טוענים שזו הייתה טעות מקורית שלו), אני עכשיו עומד בפני מצב לא נעים, לפיו איבדתי כ- 4 נקודות (בהתחשב בממוצע הכללי של הכיתה בעבודה הזו), שלא באשמתי.
עכשיו השאלה היא מה הלקח שאני צריך ללמוד מהסיפור הזה? אם לא תעשה בעצמך זה לא יעשה? תמיד צריך לבדוק כל דבר? תדאג להיות מעורב בכל דבר?
אני לא יודע.
יש יותר מידי עבודה כדי שאני אוכל גם ליהנות מהלימודים וגם לעשות את הכל. אני לא יודע גם אם הייתי עולה על הטעות הזאת אפילו אם הייתי מעורב. אבל יותר מזה, אני חושב שחלק מעבודת צוות זה לסמוך על חברי הצוות שלך ולפעמים לספוג כתוצאה מהסיכון שאתה לוקח שאתה סומך עליהם. עם הצוות הזה סיימתי לסמסטר הזה (בקרוב נגלה את הקבוצות החדשות), אבל אני חושב שהעיקרון צריך להישאר שצריך לסמוך על אנשים. כי אני רוצה שהם יסמכו עליי.
באחד מהטקסטים שקראנו במסגרת הקורס בהתנהגות ארגונית עלתה הטענה שהרבה מנהלים לומדים על החיים ממסגרות לימודים, שבהן אתה תלוי רק בעצמך. לכן, כאשר הם מגיעים לארגונים שבהם צריך להשתמש באחרים, בכל מיני דרכים, הם מתקשים להתמודד. האם זה השיעור שלי על איך להתמודד עם קבוצה?
אין לי תשובה חדש משמעית. מה שבטוח, את מה שקרה כבר אי אפשר לשנות. ובנוסף, מרווח הטעות שיש לי במבחן סיכום הקורס בכלכלה הוא נמוך ביותר. אבל שם, אני תלוי רק בעצמי.
אלעד