מעבר לעובדה שהפעילות של עו"ד חריש היא מדהימה לדעתי ושווה להקדיש דקה ולקרוא עליה, אותי ענייננו מספר דברים שהוא אומר במסגרת הראיון. אביא אותם כאן במלואם, כפי שהופיעו בכתבה וכרגיל, אציג מספר מחשבות שלי:
"מאחורי הברק בעיניים וההתלהבות הנערית של חריש מסתתר ניסיון של יותר מ-30 שנה כעו"ד, שלדבריו מסייע לו בפעילות ההתנדבותית. "כעורך דין ההתמחות שלי היא פשיטות רגל, כך שאני מכיר את כל הטריקים. אני עוסק בתיקים של הוצאה לפועל ויודע מהי חדלות פירעון אמיתית", הוא מתייחס לקריטריונים שמנחים אותו בהענקת כרטיסי ההטבות. כל נזקק המבקש לעצמו כרטיס נדרש לענות על שאלון של העמותה. "משרד הרווחה שואל אם יש לך אוטו או בית מגורים בבעלותך, אני שואל באיזה אוטו אתה נוסע ואיפה אתה גר", אומר חריש. "אני מכיר את כל השטיקים, כמו אלה שנוהגים ברכב שרשום על שם האבא או האשה". "יש עניים ומצבם קשה", הוא טוען בכאב, "אך מתחזים מקשים עליהם יותר. יש נגישות יתר של אנשים למוסדות הרווחה שלא יודעים לבדוק את מצבם, וכך בגלל הקריטריונים הממלכתיים והנוקשים של משרד הרווחה יש אנשים שיושבים על שני כיסאות ויש אנשים שנופלים בין הכיסאות". חריש טוען כי קו העוני הוא גימיק. "אני חושב שקו העוני מלאכותי ומעוות", הוא מסביר. "הוא מגדיר כעני כל אדם המרוויח מחצית מהחציון וכך הופך יותר מעשרות אלפי אנשים לכאלה המוגדרים כעניים מרודים. בכל פעם שיש גאות בהיי-טק החציון זז ונוספים אלפי עניים. עוני צריך להימדד ביכולתו של האדם לקנות סל מוצרים בסיסי בלי קשר למה שקונה העשיר". ומה עם השוויון? "שוויון אינו ערך - שוויון הזדמנויות הוא ערך. עוני הוא תופעת לוואי הכרחית של חברה תחרותית, חברה נורמלית צריכה להכיר בכך ולדאוג למינימום הדרוש. עוני הוא רע הכרחי", סבור חריש. ומכיוון שכך, לדעתו חובת העזרה לחלשים מוטלת קודם כל לפתחה של החברה. "אני בעד שהמדינה תעסוק במדיניות תקצוב, רישוי ופיקוח, אבל לא בביצוע מעשי כי למדינה אין יכולת ביצוע. מלבד זאת, גם אם היא היתה יכולה, המדינה לא צריכה לעשות את הכל. טבע האדם לעזור לאחיו. 'איש את אחיו יעזור, איש את אחיו יאמר חזק' כתוב במקורותינו. זו תכונה בסיסית, שבעל היכולת יעזור לחלש, ולפיכך יש לאפשר לאדם לעזור לשכנו. זה טוב לכולם - לא כי זה חוסך כסף, אלא כי זה מעודד חמלה וחברה טובה יותר. אם המדינה תעשה את הכל היא תחבל בדבק החברתי שמחבר בינינו".
שתי נקודות למחשבה:
- איזה ראייה מפוכחת של נושא העוני במדינה על ידי מי שככל הנראה עוסק בו יום-יום. כרגיל במדינת ישראל, הבעיה היא של ניהול ושל תרבות, במקרה הזה של מתחזים. אתמול כתבתי כאן על החלונות השבורים. אין לי את הנתונים ואת הידע, אבל אסתכן בניחוש מלומד. כמות האנשים שרימו את מנגנוני הרווחה ונתפסו שואפת לאפס. יותר גרוע. רמת העונשים להם זכו אלו שכן נתפסו היא נמוכה ביותר. המשפט הידוע אומר: "אמור לי איך תמדוד אותי ואומר לך איך אני מתנהג". התנהגות אנושית מונעת פעמים רבות מתמריצים כלכליים. בספר שאני קורא בימים אלו, "יסודות הכלכלה" של תומס סואל, הכותב חוזר על הרעיון הזה פעמים רבות ובדוגמאות רבות. הוא מציג מקרים רבים בעולם שבהם המדינה הנהיגה מדיניות כלכלית שמטרתה הייתה לעזור לחלשים, אך למעשה, רק פגעה בהם, בגלל שהתמריצים היו הפוכים ולא היו נכונים כלכלית. התמריץ שמשודר מחוסר אכיפה הוא לטעמי הגרוע ביותר. אנחנו סובלים את השקרים. זה לא נורא לרמות קצת. זה בסדר לדפוק את מי שבאמת צריך. תרבותית זה מסוכן יותר מאשר "קו עוני" שכמו שאומר עו"ד חריש הוא מלאכותי ומעוות. אם אני הייתי בין קובעי המדיניות או לחילופין, ח"כ כמו שלי יחימוביץ, ששם לו למטרה להגן על החלשים, הייתי דואג לפיקוח הדוק יותר על מנגנוני האכיפה, לרבות העברת תקציבים אם צריך. אני משוכנע שכל שקל שישוקע באכיפה יתרום לנזקקים האמיתיים וישפר את מצבם של אלו שנמצאים בעוני קשה, יותר מכל שקל שיועבר לתקציב רווחה שמנוהל כמו היום. הדאגה העיקרית קודם כל צריכה להיות שהסיוע הקיים יגיע באמת למי שצריך זאת ולא לרמאים. האמת, זו חשיבה פשוטה של תורת האילוצים. עליך למקסם את השימוש באילוץ לפני שמחפשים מקורות נוספים או חיצוניים.
- הרבה פעמים בשיח הציבורי הסלוני (כלומר, בדיונים של האדם ההדיוט) עולה הויכוח סביב אחת ההצדקות של ההפרטה, לפיה המדינה אינה יודעת לנהל עסקים. הנה דוגמא לכך, שלא רק שהמדינה אינה יודעת לנהל עסקים, אלא גם לא יודעת לנהל את התחומים המובהקים שהיא אמורה להיות אחראית עליהם שאינם "עסקיים". במקרה הזה רווחה. אם המדינה, שאמורה להיות המומחית בזיהוי הנזקקים והעזרה להם, אינה מסוגלת להבחין בין רמאי לבין נזקק אמיתי, אז היא באמת נכשלת בתפקידה. זהו גם טענה שצריכה להעלות במסגרת כל דיון על הפרטה.
אלעד
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה