מי רוצה להיות מפורסם?

ראיתי היום את התוכנית של אושרת קוטלר על הריאליטי. מבלי להיכנס לרמה של תוכנית ה"תחקיר" הללו לכאורה, שהרבה פעמים נופלות לאותה מגרסת רייטינג שבוקרה בין השורות של התוכנית של היום, בדרך כלל התוכניות הללו לפחות מעוררות מחשבה וזה מה שקרה לי היום.

חלק נרחב מהדיון בתוכנית הוקדש לשאלת הפרסום והרצון להתפרסם. קטע אחד בתוכנית תפס אותי במיוחד, כאשר אושרת שואלת בגן ילדים: "מי רוצה להיות מפורסם?" וכל הילדים מרימים את היד. אז נכון שזה לא בדיוק מחקר סטטיסטי מובהק, אבל עדיין זה תמונה שגורמת לך לחשוב.

אז חשבתי לעצמי. האם אני רוצה להיות מפורסם? התשובה, הפתיע גם אותי: לא ממש. אולי זה בגלל שלא באתי מרקע קשה ותודה לאל היה לי ויש לי אפשרות להשיג כמעט כל מי שאני רוצה בחיים. אולי זה בגלל שאני בא מבית ש"סבל" מהתוצאות הלא טובות של הפרסום התמידי הזה. אולי זה בגלל ההרכב האישיותי שלי. אבל אותי, זה לא מושך בכלל. זה מביך אותי. זה לא נעים לי. אני מעדיף להישאר באלמוניות שלי. אני מעדיף לעבוד בעבודה "לא מפורסמת", שאני איהנה ממנה וארגיש שאני מפיק ממנה משהו לעצמו ותורם גם לסביבה, אבל להישאר מאחורי מיסוך ערפל בכל הקשור לפרסום.

יש שיגידו שגם הבלוג הזה הוא סוג של רצון לפרסום. מה הרעיון של לכתוב משהו באינטרנט אם לא להיות מפורסם. אז ראשית, שיגידו. זה לא ממש מעניין אותי. שנית, אין ספק שאם אתה רוצה לעשות משהו ולהיות טוב בו, זה בא עם סוג מסוים של פרסום. שלישית, יש סוגים שונים של פרסום. אפילו אם הבלוג הזה יקבל מאות אלפי קוראים כל יום, זה לא יהיה סוג הפרסום של כוכב נולד או כל תוכנית ריאליטי אחרת. רביעית, הבלוג הזה, והבחירה החדשה בפרסום כאן ולא במקומות אחרים שמפרסמים אותך יותר, מלמד את זה, הוא בשבילי קודם כל ורק אחרי זה בשביל הקוראים. חמישית, אתם חייבים להסכים שזה שונה. בכל זאת, פרסום מבלוג, זה סוג של פרסום אלמוני.

דרך אגב, אני אישית, לא רואה בתופעת הריאליטי משהו רע בפני עצמה. כמו כל דבר, השאלה היא שאלה של מידה ושל קווי גבול. יש לסוג הזה של הבידור גם יתרונות ומי שראה את התוכנית, שאמורה הייתה דווקא לבקר את הז'אנר, לא יכול היה שלא לשים לב אליהם.

אני אשמור כאן על האלמוניות שלי. תודה רבה.

אלעד