הניסוי הצליח, החולה מת

כן. אני יודע. לא כתבתי כמעט כל השבוע. לא באשמתי. האמת שכן. זה מסובך. זה הולך בערך ככה:
ביום רביעי קמתי בבוקר ותכננתי לי את כל היום. קצת לימודים, כתיבה וטלוויזיה בערב ובמהלך כל שעות הצהריים היינו אמורים לנסוע לסיור בקמפוס החדש (יחסית – החל מ- 2007) של אחת החברות הסלולאריות הגדולות באוסטרליה. אחד מחבריי למסלול עובד שם וארגן לנו ביקור גם כדי לראות את המתקנים (די מרשים, 6500 עובדים) וגם כדי לשמוע הרצאה של אחד המנהלים הבכירים שהוא הנציג של החברה הסינגפורית ששולטת בחברה האוסטרלית (הרצאה מעניינת, הוא דיבר על שאלות תרבויות, על מדיניות השקעה בינלאומית ועוד).
הבחור מהמסלול ארגן לנו אוטובוס שייקח אותנו מהקמפוס שלנו למשרדי החברה. אז התחלנו את הסיור ומאוד נהניתי. עד לרגע שבו הבנתי ששכחתי את התיק שלי, עם הלפטופ והאיי-פוד (ועוד כמה דברים) באוטובוס. לא כיף. שאר הסיור זכור לי באופן עמום. למזלי הבחור שארגן את הטיול הוא בעל כישורים רבים, והוא הצליח לאתר את הנהג, שהביא את התיק יום מאוחר יותר למשרדים והתיק הגיע אליי היום (יום שישי, יומיים מאוחר יותר) בבוקר.
מה שגרם לכך שכיומיים הייתי בלי לפטופ, בלי אינטרנט בבית וקצת מנותק מהעולם (למעט כמה רגעים שגנבתי על המחשבים הציבוריים בקמפוס). פתאום שלא היה לי לפטופ, הבנתי כמה התלות שלי בו גדולה. ממש הרגשתי כמו בניסוי אנתרופולוגי. לא יכולתי לתרום לקבוצה על ידי קריאת עבודות. לא היה לי גם דרך לתקשר איתם (רוב ההודעות נשלחות במייל). לא רק שהלפטופ משמש אותי כל בוקר וכל ערב כדי לקרוא חדשות ולהתעדכן (בעיקר על מה שקורה בארץ ועל מה שיש בטלוויזיה) אלא שחסרונו ממש גרם לי להרגיש מנותק. בלי פייסבוק (ולאור הצטרפותי ל- Twitter, גם בלי זה), ממש לא ידעתי מה קורה מסביבי. הבנתי גם כמה התלות שלי בכתיבה, בבלוג הזה ובשני גדולה. כמה זה נהייה חלק חשוב ומשמעותי מהחיים שלי.
כל דור מתקשה להבין איך אנשים חיו פעם בלי הטכנולוגיה הנוכחית. כל פעם שאני מגיע למילואים ומספר שכאשר התחלתי את השירות היה מחשב רק באחד המשרדים (היום יש בין 5 ל- 6 בכל משרד ואחד, לפחות, בכל כיתה), אנשים לא מבינים איך עבדנו. אבל זה עבד. אני חייתי בתקופה בלי אינטרנט, אבל כנראה שניתן לפתח תלות מוחלטת בטכנולוגיה.
אז בינתיים הלפטופ חזר ושלומו טוב. האיזון חזר לחיי. פחות או יותר. כרגע מתרכזים בלעבור את השבוע הבא (4 מבחנים בחמישה ימים). אני מקווה לכתוב ולעדכן עוד, אבל נראה לי שלהיום, הרשומה הזאת העמיסה עליכם מספיק.
אלעד
נ.ב.
תמונות מהסיור ניתן למצוא כאן.

עדכונים מהצד השני של העולם

הרבה זמן לא כתבתי רשומה פשוטה של עדכונים. מוכנים?
אז הבחינות של הסמסטר השני מתקרבות (עוד שבוע אחד). הסמסטר הזה קצר משום שאחרי הבחינות יהיו לנו שלושה שבועות של חוויה אינטגרטיבית. במשך שלושת השבועות האחרונות אנחנו אמורים לעבוד בקבוצות ולפתור בעיות שכוללות סוגיות מכל הקורסים שלמדנו על עכשיו. משהו שאמור לסכם את כל חלק החובה של ה- MBA. זה שנה ראשונה שהקונספט הזה יוצא לפועל ואנחנו מחכים לראות איך זה יהיה. כרגע, זה נראה מבטיח ביותר.
השבוע הזמנתי כרטיסי טיסה ומקום במלון בהונג-קונג. מייד עם סיום הסמסטר הזה (אחרי החוויה האינטגרטיבית), בסוף אוגוסט, אני נוסע לכמה ימים לבקר. כבר מזה זמן מה שאני רוצה לבקר שם ומכאן מאוד קל ונוח לעשות את זה. כאשר שמעתי שאחד מחבריי למסלול נוסע לשם גם (ארוסתו שם) ויהיה שם באותה תקופה שאני אהיה שם, קפצתי על ההזדמנות. הוא סינגפורי, אז הוא דובר את השפה וכיוון שארוסתו עובדת, הוא יהיה רוב היום פנוי. חמישה ימים לפני שיתחיל הבלגאן של הראיונות וכו'.
אם כבר הזכרנו את הנושא, ההכנות לשבוע הקריירה ובעיקר לראיונות שיגיעו (בתקווה) לאחר מכן נמצאות בעיצומן. אנחנו מבלים כל שבוע כמה שעות בהכנות, מתרגלים את הטכניקות שחברות הייעוץ משתמשות במסגרות בראיונות ומנסים להרחיב וליישם את מה שאנחנו לומדים בכיתה. כמובן, שבאותו הזמן עוקבים אחרי החברות, משפרים קורות חיים ומכתבי פנייה ומקווים לטוב. התחרות, כמובן, עצומה ולא הולך להיות קל. ספטמבר הולך להיות חודש מלחיץ. ככל הנראה בתוך כשבועיים רוב החברות הגדולות יקיימו את כל הראיונות (יש כמה סבבים) ולמתאימים יתנו הצעות.
בינתיים, מתחילה להתבהר התמונה על קורסי הבחירה בסמסטר הבא. לצערי לא זכיתי בהגרלה לאחד הקורסים שרציתי ביותר (משהו שקשור למנהיגות, עם סוף שבוע בעמק הקנגורו), אבל בתקווה הוא יוצע שוב בסמסטר הרביעי (בינואר). כן נרשמתי לקורס על תורת המשחקים, ליישומים מתקדמים לחשבונאות למנהלים ולקורס על עסקים באסיה שכולל נסיעה לסינגפור וממובאי. זה אמור להיות מגניב כמו שזה נשמע. לגבי הקורס הרביעי אני מתלבט. יש לנו אפשרות להירשם לפרויקט ייעוץ שבו קבוצה של חמישה סטודנטים לוקחים מקרה אמיתי של חברה שצריכה עזרה ובמשך הסמסטר עושים עבורם את המחקר הדרוש, מפתחים אסטרטגיה ונותנים המלצות. הפרויקטים שהציגו לנו עד עכשיו לא היו מעניינים במיוחד, אבל אני מחכה להצגה של הפרויקט האחרון שנראה מעניין.
באותו זמן אנחנו מנסים לארגן גם קבוצה שתשתתף בתחרות ניהול בינלאומית שנערכת באמצעות האינטרנט. כל קבוצה מקבלת חברה וצריכה כל שבוע להחליט החלטות בפרמטרים שונים ולפיה ההחלטות היא נמדדת אל מול הקבוצות האחרות. הקבוצה שתזכה בכל אוסטרליה תזכה לנסיעה לגמר ברוסיה במאי 2010. זה פרויקט מאוד מעניין ואנחנו מנסים לארגן קבוצות ולדאוג שהבית ספר יממן לנו את ההשתתפות (היא מאוד יקרה). עדכונים בנושא זה עוד יבואו.
עדכונים נוספים, בקרוב
תבלו
אלעד

למידה

"It is one of the greatest compensations in life that no one can help another without helping themselves" (Ralph Waldo Emerson)

הסמסטר הזה אחד הקורסים שאנחנו מחויבים לעשות זה מימון. אני מעולם לא הייתי מעריץ גדול של הענף, אבל בכל זאת עשיתי כמה קורסים שקשורים לזה בתואר הראשון. בנוסף, ההבנה שלי בניירות ערך עוזרת להבין מושגי בסיס. לפני הסמסטר, כל מי שיש לו ניסיון או ידע קודם יכול לקחת בחינה ולקבל פטור מהקורס. אני לא הרגשתי בטוח מספיק בידע שלי והחלטתי שאני רוצה ללמוד עוד, אז לא לקחתי את הבחינה. הרבה אנשים לקחו את הבחינה ועברו אותה. מה שקרה זה שפתאום, אני אחד האנשים עם הכי הרבה ידע כללי בנושא מימון בכיתה.
על הרקע הזה, זה היה רק טבעי שכאשר נשיא אגודת הסטודנטים שלנו שלח מייל שאמר שהוא מחפש אנשים שיעזרו לסטודנטים שמתקשים בקורס במימון, התנדבתי מייד. היום, נפגשתי עם מספר אנשים וניסיתי להסביר כמה מהעקרונות הבסיסיים ולעבור איתם על תרגילים. תוך כדי נזכרתי במשהו שידעתי טוב מאוד, אבל כל פעם מפתיע אותי מחדש. איך רמת ההבנה שלך גדלה כשאתה מלמדת משהו. מחקרים פסיכולוגיים מגלים לנו שבממוצע אנשים זוכרים בערך 10% ממה שהם קוראים, 26% ממה שהם שומעים, 30% ממה שהם רואים, 50% ממה שהם רואים ושומעים, 70% ממה שהם אומרים ו- 90% (!) ממה שהם אומרים (או מסבירים) בזמן שהם עושים משהו. מדהים כמה ללמד משהו זה דרך אפקטיבית ללמוד בעצמך. תפסתי את עצמי בלפחות שלושה רגעי "אהה" היום, שבהם פתאום נפלו לי דברים למקום שאני חושב שהרווחתי יותר מהתהליך הזה מאשר האנשים שניסתי ללמד.
אם כבר ציינתי את הנושא של להיזכר במשהו שאתה יודע אני חייב לציין שהתגובות הרבות שקיבלתי לרשומה הקודמת שלי (בדואר אלקטרוני, בתגובות כאן באתר ובפייסבוק) הדהימו אותי. תודה לכולם. אני מופתע כל פעם מחדש לגלות את רמת התמיכה והמעקב אחרי הבלוג שלי. אחת התגובות גרמה לי להיזכר במשהו שחשבתי שאני יודע ממש טוב. אם אתם רוצים לדעת עוד על זה, אתם מוזמנים לקרוא בבלוג השני השלי.
אלעד

הסכסוך הישראלי-פלסטיני

ואוו. איזה כותרת לרשומה, אהה?
לבקשת חבריי לכיתה אני עומד להעביר הרצאה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בניסיון להסביר קצת לאנשים שרק שומעים על כך בחדשות – ועוד בחדשות הזרות. אני מניח שבכיתה יהיו כמה אנשים שלא יכולים למקם את ישראל על המפה של הגלובוס. לאור הדיונים העמוקים שעוררה הרשומה הקודמת שלי (מומלץ ללחוץ שוב ולעיין בתגובות...), החלטתי לפנות לקוראי הבלוג לעזרה.
אני מתלבט הרבה עם הנושא הזה, על מה לדבר, כמה להעמיק, איזה נושאים להעלות וכו'. אני מתלבט גם כמה מזה צריך להיות היסטוריה וכמה צריך להיות דיונים עכשוויים (שקשה להבין בלי להבין את ההיסטוריה). כמובן שעולות שאלות לגבי כמה הדעות האישיות שלי צריכות לבוא לידי ביטוי באירוע מהסוג הזה. יהיה קשה להשאירן בחוץ, אבל אני רוצה לתת תמונה יותר עובדתית. או לפחות עובדתית מהעיניים שלי... :)
אני מתכנן בין 30 ל- 45 דקות של הרצאה וזמן דומה לשאלות ותשובות.
אשמח לעצות/רעיונות. במיוחד אשמח לאמצעים ויזואליים – מפות, תרשימים, תמונות וכו'. כמה שיותר גרפי ומפשט יותר טוב. מצאתי את הקטע הזה שאתם יכולים לראות למעלה וזו תהיה כנראה הפתיחה שלי להרצאה, להראות שהמלחמות באזור הזה לא התחילו היום וככל הנראה (לצער כולנו) לא יסתיימו מחר.
תודה מראש על העזרה
אלעד

מה אני? כדור בדולח?

בתשיעי בדצמבר 2008 כתבתי את הקטע הבא:

אני לא אחד שתומך בתיאוריות קונספירציה בדרך כלל, אבל נוכח הפרשנות הזאת של אטילה שומפלבי, אולי יש תקווה.בהנחה שהליכוד וקדימה יקבלו פחות או יותר אותו מספר של חברי כנסת ברשימה, נראה עריקה של הגורמים המאוכזבים בליכוד (ע"ע סילבן, לימור לבנת וכו') לקדימה. מצב כזה יכול להטות את המאזן לחלוטין. לא שאני מאמין (או מקווה) שדבר כזה יקרה. מצד שני, אולי זה עדיף מאשר לראות את ש"ס במשרד החינוך ומבחירות נוספות בעוד שנתיים.

קורא נאמן של הבלוג העיר לי שהדבר לא אפשרי, מכיוון שהחוק הקיים מונע מעבר של סיעות בכנסת. הודיתי על ההשכלה (לא הכרתי את התיקון) והוספתי, שהכול עוד יכול לקרות. והנה, בתקופה האחרונה ובעיקר לאחר העברת התקציב בכנסת, התעורר הדיון על "חוק מופז":

נתניהו שואף להעביר את החוק - שנועד לאפשר התפלגות של שבעה חברי כנסת מ"קדימה", עד תום מושב הקיץ של הכנסת, שיסתיים בסוף החודש. "חוק מופז" מאפשר פרישה מסיעה בשני תנאים: שליש מסיעה קיימת או שבעה ח"כים. זאת לעומת החוק הקיים ולפיו רק שליש סיעה יכול לפרוש ממנה.

אז לצערי אומנם טעיתי בצד של המגרש הפוליטי, אבל בכל זאת... אין ספק, שבפוליטיקה אצלנו, הכול יכול לקרות.

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על הנושא של שקיפות שלטונית. בתגובות התפתח דיון מעניין לגבי מצבן של רשויות השלטון בנושא השקיפות. סיימנו את הדיון כידידים בהסכמה שככל הנראה לא נסכים. היום, ראיתי את הכתבה הזאת על סירובה של אוניברסיטת בר-אילן להעביר מידע על משכורת לממונה על התקציבים באוצר. מבלי להכיר את פרטי הסכסוך לעומקו, אני חושב שזו דוגמא מצוינת לתרבות שעליה אני מדבר ושכל כך חסרה. בתרבות שלטונית של שקיפות, סכסוך כזה לא יכול לקרות. אני הייתי מצפה שארגון כמו אוניברסיטה יהיה הראשון לצאת בחוצות העיר ולהראות שהם מתנהלים לפי כללי מנהל תקין. נו טוב. אני והציפיות שלי.
דרך אגב, לדעתי טענתה של האוניברסיטה לפיה: "הדרישה לפרט את תנאי העסקת העובדים באופן שמי פוגעת בפרטיותם", היא מקוממת. למעשה מה שהם אומרים זה, אנחנו יכולים לתת איזה שכר שנרצה, ובגלל שזה פרטים אישיים של העובדים, אנחנו לא חייבים לידע אתכם על זה. מי שהולך לעבוד בארגון ציבורי צריך לדעת שהשכר שלו עלול (ולדעתי, צריך) להיחשף. אני מאמין שגם בארגונים פרטיים, נושאים כמו שכר צריכים להיות גלויים (אבל זה כבר דיון אחר).
אלעד

פוקר

אני יודע שיש אנשים שמשוגעים על המשחק הזה. האמת. אף פעם לא הבנתי את זה יותר מידי. אולי האופי השונא סיכון שלי והאסוציאציה להימורים (מהסוג הרע) הם חלק מהאשמה. פעם בכמה זמן, אנשים ניסו למשוך אותי ולהזמין אותי אבל בגדול, לא נעניתי. לא שלא יצא לי אף פעם לשחק (היו כמה פעמים מבישות), אבל מעולם זה לא הצליח לתפוס אותי או להביא אותי לרמת ההתלהבות של כמה מחבריי.
אתמול בערב ארגן אחד מחבריי למסלול ערב פוקר ושקראתי את ההזמנה אמרתי לעצמי: "היי, אתה כאן כדי לנסות קצת דברים חדשים, תן לזה עוד צ'אנס". מייד אישרתי. אתם יודעים מה, אני לא מתחרט. היה ערב נהדר. איך אומרים, עם האוכל בא התיאבון. הניסיון הקצר שהיה לי במקרים קודמים, עזר לי לקלוט את המשחק יותר מהר הפעם. התחלתי להבין את הרעיון ואפילו עשיתי כמה מהלכים מרשימים. יותר מכל, הייתה אווירה כיפית ומצחיקה. נקודת אוורור טובה מהלימודים והדאגות (היחסיות כמובן).
הערב היה מהנה ביותר. ארבעה שולחנות של שישה אנשים בכל שולחן. חמישה דולר לקנות אסימונים בשווי של "3,000 דולר" , הגבלות על מספר הפעמים שאתה יכול לקנות והימור התחלתי עולה. מ- 26 אנשים סיימתי במקום ה- 13 שלטירון כמוני, אני חושב שזה מיקום יפה.
כמו שרואים בתמונה, כמובן שאי אפשר בלי משקה אלכוהולי חזק. רק הסיגרים היו חסרים J.
אני לא יודע אם אני אתחיל קריירת הימורים מקצוענית מעכשיו, אבל ללא ספק, אני מבין יותר טוב למה אנשים כל כך נהנים מהמשחק.
תמונות נוספות מהאירוע, אפשר למצוא כאן.
הימורים מהנים...
אלעד

חינוך פרטי – כי הנושא מספיק חשוב לכתוב עליו פעם אחר פעם

היום החלטתי לעשות הפסקה מהלימודים וללכת לרכוש לי מזון במרחק הליכה של כ- 10 דקות. בדרך, כהרגלי, חבשתי את האוזניות (דרך אגב, אוזניות חובשים?) והאזנתי ל- Podcast (דרך אגב 2 – יש מילה בעברית לזה?). הנושא שלו: "Which Teacher's Worth More Money?". במסגרתו מתקיים דיון שלם על איך מערכת החינוך עובדת ומתגמלת מורים ועל מה אפשר לעשות בעניין הזה. מעניין ומומלץ ביותר לשמיעה. הופתעתי לגלות שכל הדיון התחיל משאלה של מישהו שעובד בסמינר להכשרת מורים (אני מניח, המילה שהשתמשו בה הייתה College) בישראל.
חזרתי חדר שבו שאני לומד ותוך כדי שאני אוכל צפיתי בשתי ההרצאות הקצרות הללו (כל אחת כ- 3 דקות) מ- TED (אחת בתחילת הפוסט אחת בסופו). שתיהן עסקו, כל אחת בדרכה שלה, בשינוי הדרך שבה אנחנו מחנכים ילדים. אחת קוראת לתת לילדים יותר אחריות ולתת להם אפשרות ליצור, לחשוב ולהתמודד עם בעיות. השנייה קוראת לשינוי בדרך בה אנחנו מלמדים מתמטיקה בבתי הספר על ידי התרכזות בסטטיסטיקה במקום באריתמטיקה מסובכת.
את העובדה שאני מאמין שצריך לשנות את מערכת החינוך מהיסוד (לא רק בישראל, אבל מה לעשות, בזה אני מתמקד), ושאני מאמין שרק מערכת חינוך פרטי תוכל לעשות זאת, כבר כתבתי כאן (ומומלץ לעיין מחדש גם כאן). לא שיניתי את דעתי לגבי הדברים שכתבתי והחומרים להם נחשפתי היום רק מחזקים את הטיעונים שנתתי שם. אין ספק שהגיע הזמן לשנות בצורה רדיקלית את הדרך שבה אנחנו מתייחסים לחינוך של הילדים. זה מתחיל בשינוי ביחס למורים. בדרך ההכשרה שלהם, בדרך התגמול שלהם ובדרך ההערכה שלהם. יותר מכל צריך להיות שינוי תפיסתי על התפקיד של מערכות חינוך, חשיבותו וההשפעה של אפקטיביות שלו על כל אספקט אחר של חיינו.
אלעד

פשרות

אני לא מתיימר להבין או לדעת את כל השיקולים של שר הביטחון והרמטכ"ל כאשר הם בוחרים מי יהיה סגן הרמטכ"ל. אבל, אני בטוח במשהו אחד, זה לא סוג ההחלטות שצריכות להתקבל בפשרה.

מה הלך המחשבה כאן? יש לנו שני מועמדים טובים יותר, אבל בגלל שאנחנו לא מסכימים מי מהם ימונה, נמנה מישהו שלישי שהוא פחות טוב מכל אחד מהמועמדים בפני עצמם.

אין לי שום דבר אישי כנגד האלוף גנץ ויכול להיות שהוא ראוי לתפקיד בדיוק כמו שני המועמדים האחרים, אבל אם זה אכן כך, למה הוא לא היה מועמד מתחילה?

פשרות וממוצעים הם סכנה ובתפקיד כל כך חשוב, אני לא רוצה פשרות.

עוד משהו שלא ברור לי בכל הסיפור. ציטוט מהכתבה מעיתון הארץ:

השר והרמטכ"ל היו מודאגים מהאפשרות שאלוף יחליט על פרישה "מהדהדת" ויימתח ביקורת פומבית על הליכי קבלת ההחלטות והמינויים בצמרת. יחסיו של גלנט עם הרמטכ"ל מתוחים מאוד ואשכנזי אף הטיל למעשה וטו על מינויו כסגנו. השר ברק והרמטכ"ל מציעים לגלנט להישאר בצבא, ולכהן שנה חמישית כאלוף פיקוד דרום או להתמנות לראש זרוע היבשה. השניים הבהירו לו שאם ייבחר להישאר בצבא, הוא ייחשב בעיניהם כמועמד ריאלי לתפקיד הרמטכ"ל הבא.

אשכנזי הטיל וטו על מינויו של גלנט, אבל מצד שני אומר שהוא יהיה מבחינתו מועמד לתפקיד הרמטכ"ל הבא? מה ההיגיון? יש מתיחות בין השניים והם לא עובדים טוב ביחד, אבל ברק ואשכנזי רוצים שהוא יישאר כי הם מפחדים שהוא ימתח ביקורת? רק לי זה נשמע הזוי?

אלעד

שקיפות

לפני כמה ימים נתקלתי באתר הזה של ממשלת ארצות הברית בו אתה יכול לראות את ההוצאה הממשלתית של הממשל האמריקאי לפי קטגוריות. אני חייב לציין שאישית המידע הזה לא אומר לי הרבה, אבל זה גרם לי לחשוב מה קורה בארץ מבחינת שקיפות שלטונית. אני לא רואה אתר כזה מוקם בשנים הקרובות בארץ.
לא מזמן כתבתי בבלוג הלועזי שלי רשומה שעסקה, כדרך אגב, בנושאים של שקיפות שלטונית וכתבתי שם שלדעתי שני אתגרים גדולים שעומדים בפני גופים שלטוניים בעתיד, שקיפות ומקוונות (On Line).
באחד מפסקי הדין המפורסמים ביותר של בית המשפט העליון של ארה"ב נכתב ש: "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, אור הפנס הוא השוטר הטוב ביותר". אני מאמין בכוח של השקיפות להשפיע ולשנות ומאמין ששקיפות היא האופציה הנכונה שצריך לשאוף אליה אם אתה חברה עסקית ובעיקר אם עסקינן בגוף שלטוני.
העולם משתנה. הגיע הזמן שנצא תיגר כנגד תפיסות מיושנות של ממשל חשוך ולא שקוף שמגיב באיחור של חודשים ולפעמים שנים למציאות שבשטח.
אני מנסה לדמיין מה יקרה אם כל החלטה, סעיף תקציבי ופעילות של כל גוף שלטוני ידווח ויהיה זמין. מה ההשלכות של צעד כזה. מה המשמעות של זה על המשילות, על הייצוגיות ועל היעילות של השלטון?
מעבר לכל סיבה אחרת, אני חושב ששקיפות עלולה להרתיע גורמים לא ראויים ולמשוך אנשים איכותיים. וזו, מטרה נעלה.
אלעד

עדכון מאוחר: אני ממליץ לקרוא את הדיון שהתפתח בתגובות. מעניין ואפשר ללמוד ממנו הרבה.

רציתי לשתף

אתמול התפרסם בעיתון החודשי הפנימי של המסלול שלנו קטע שכתבתי על האירוע האחרון של ה- AGSM DELPHI TALKS עליו כתבתי כאן (מספר פעמים). רציתי לשתף אתכם. תבלו.

After the immense success of the first ever DELPHI talks, the AGSM Class of 2010 hosted the 2ed AGSM DELPHI Talks event which was used to mark the official opening of Diversity week and just like the first one this was a big success as well. Continuing the trend from the first edition we were exposed to the varied backgrounds, experiences and interests of our diverse cohort. Yuping Xin gave us a very authentic ― Introduction to Chinese Tea and Tea Culture" and showed us where actual Chinese Tea is grown. Chris Conway took us through an international journey in three countries explaining "How Sports and Games Have Changed Our World". Jonathan Blackwell gave a very short glimpse to the intriguing and thought provoking world of Crop Circles in his talk about "The Mystery of Crop Circles". Carla Betalleluz and Alfonso Juregui exposed us to their home country "Peru: Geography, History, Traditions, Food and more". Finally, P de B talked about her amazing experience as a westerner in a third world African country "Chad: a country nobody cares about but where everybody goes".
For me personally, the AGSM DELPHI Talks embody the idea of the MBA. During our course the subjects of diversity, cultural differences and culture shock are mentioned many times. We all know that they exist. But I don't think we actually discuss them. In his book "Outliers" Malcolm Gladwell discusses the importance of acknowledging the human race's diversity. In a fascinating chapter, titled: "The Ethnic Theory of Plane Crashes", Gladwell explains: "Who we are cannot be separated from where we’re from – and when we ignore that fact, planes crash.” I believe that we are here, to get an international education. A big part of this education is learning about other people cultures. I hope that the AGSM DELPHI Talks events will help prevent plane crashes, real or figurative.
Not a while ago I read a post in the Harvard Business Review Blog, titled: "Three Ways to Make Conferences Better". The third point was called: "Conferences should be about more than just eating and sitting", and the writer explained: "Every meeting or conference should use the power of the group to give something back to the community in which the meeting is held". I am confident that the AGSM DELPHI Talks lives up to this high standard. For me, this event is a gateway to create a better AGSM community, to make the AGSM MBA experience extraordinary and to create something that all of us will remember for a long time. And I wish, that by creating a better AGSM community, we will create, step by step, a better world. I will finish with the two requests I had from the class in the two events: Don't let your dreams be dreams and ask questions for the sake of asking questions.
See you at AGSM DELPHI Talks III.

אלעד

מילות גנאי

אני חושב שאחד המסרים המרכזיים שהמרצה שלנו לאסטרטגיה מנסה להעביר לנו זה שאסטרטגיה זה סדרה של בחירות עקביות של ויתור על משהו אחד לטובת משהו אחר. ההנחה היא, שאי אפשר לעשות הכל הכי טוב שאפשר וחברות חזקות אסטרטגית, זה חברות שמבינות את זה, מוותרות על דברים מסוימים ובוחרות בקו אחד אחיד.
ההשואה בין חברה עסקית לממשלה היא מסוכנת ואני לא בטוח שהיא רצויה. כנ"ל ההשוואה בין מנכ"ל חברה (גדולה ככל שתהיה) לראש ממשלה. ובכל זאת, הרעיון הזה של אסטרטגיה אחת ועקבית עלה לראשי כאשר קראתי את הפרשנות של אטילה שומפלבי למאה ימי הזיגזוג של ביבי.
השאלה אם אני מסכים עם החלטה ספציפית או לא אינה רלוונטית. גם התוצאה של כל החלטה בפני עצמה אינה חשובה כמו התמונה הכללית. הרבה פעמים ציינתי כאן שאני מעדיף מדיניות אחת עקבית, אפילו אם אינני חושב שזו המדיניות הנכונה, על שינוי מדיניות קבוע.
לצערי, עם הממשלה הקיימת ובעיקר עם ראש הממשלה, עקביות ואסטרטגיה לטווח ארוך, הן כנראה מילות גנאי.
אלעד

תכנונים ותרגומים

Image via Wikipedia

אז אני מתחיל לחזור לשגרה. אי אפשר להגיד שחזרתי לתפקוד מלא, אבל עכשיו, שאני כבר לא חולה ברמה של להיות מרותק למיטה, ואחרי שתקופת המבחנים נגמרה, הדברים חוזרים להיות יותר במסלול הרגיל. אפילו הלכתי לחדר כושר השבוע. הבעיה היא כמובן, שאם הולכים אחרי שבוע שלא הלכת, אתה מרגיש את האימון הראשון עם שרירים תפוסים במשך שבוע שלם. בואו נגיד שכואב לי מאוד שאני שוטף את הידיים. מחר ננסה ללכת שוב, אולי לשחרר את השרירים על ידי קצת פעילות...
הסמסטר הזה כל כך קצר (עוד שלושה שבועות הלימודים ה"רגילים" נגמרים) שהכל מאוד דחוס. אבל, אי אפשר לוותר על לתכנן קדימה. אז במקביל להכנות ל- Careers week שמקיים בתחילת ספטמבר ובו החברות המגייסות מגיעות לקמפוס, ולבחירה של קורסי הבחירה לסמסטר השלישי (השבוע חושפים בפנינו את האפשרויות), אנחנו גם מתכננים עוד טיולים.
כרגע על הפרק, שתי פעילויות מרכזיות. אחת, בזמן החופשה בין הסמסטר השני לשלישי, נסיעה לאלורו (Uluru, זה הסלע הגדול באמצע אוסטרליה, בתמונה) ומחפשים מקום לעשות רפטינג בסמסטר השלישי.
קשה. קשה.
בזמן האחרון אני עד לתופעה מעניינת. הרשומות בבלוג שלי מתפרסמות אוטומטית גם בפייסבוק. בגלל הדבר שפייסבוק עובד, חברים שלי מהמסלול רואים שכתבתי משהו, וזה מופיע אצלם בעברית. בתקופה האחרונה, חלק מהם התחילו להגיב על הרשומות, לסמן שהם מחבבים את זה (Like – זה לא באמת אוהב, נכון?) וכו'. חלק מהם, אפילו כתבו תגובות בעברית. מצחיק. פלאי Google Translator.
עדכונים נוספים, בקרוב
מקווה שאתם לא סובלים מידי בחום. לי קר כל הזמן.
אלעד

לאכול את העז

זהו, עוד שבוע נגמר ולמעשה עוד חודש מתחיל. אני ממשיך להתפלא כמה מהר עובר לי הזמן כאן וכמה חוויות אני צובר. כל יום מציג משהו חדש. כל שבוע יש תובנות חדשות ורעיונות חדשים.
התחלנו מסורת חדשה, כל יום שישי בערב, אנחנו מוצאים מסעדה אחרת לאכול בה. כל שבוע סוג אחר של מאכלים. שבוע שעבר, בגלל שהייתי חולה, פספסתי את אירוע הפתיחה. היום, כבר לא וויתרתי. הלכנו למסעדה נפאלית. כמובן, הבחור הנפאלי מהקורס שלנו הוא זה שדאג להזמין עבור כולנו.
האמת, כל פעם שאני הולך למסעדה כזו אני מצפה למשהו קיצוני, אבל כנראה בכלל שזה באוסטרליה, הכול באיזשהו אופן נראה דומה. הודי, נפאלי, תאילנדי, סיני וכו', כולם אותו דבר.המנה ה"מיוחדת" הייתה בשר עז. טעים, אבל לא נפלתי מהכסא.
שבוע הבא מתחיל השבוע השישי של הסמסטר. כיוון שיש לנו רק תשעה שבועות (עוד שבוע בחינות ועוד שלושה שבועות של חוויה אינטגרטיבית), זה אומר שבקרוב הסמסטר נגמר. זה כמובן לא משכנע את המרצים שלנו ויש לנו משהו כמו 11 עבודות להגיש בארבעה שבועות. היום היה לנו ישיבה של כשעה שבמסגרתה רק חילקנו את העבודה בינינו וניסנו לגבש אסטרטגיה לאיך להתמודד עם כל המטלות ולהישאר שפויים.
עוד כמה שבועות של לימודים רציניים כדי להבטיח את הציונים הנדרשים בשביל לקבל ראיונות עבודה. אחרי זה,בסמסטרים הבאים, אפשר ליהנות יותר מחוויות הלמידה.
זהו, על בטן מלאה עכשיו אני הולך לישון.
שבת שלום והמון מזל טוב לעידו וגליה. באמת שרציתי להיות שם
אלעד

אין לי כוח

יש תקופות כאלו שבהן פשוט אין לך כוח. אתה עושה מה שצריך לעשות, אבל הכול בחוסר חשק. גם הדברים שבדרך כלל מעוררים אותך ומעניינים אותך נראים משעממים וחסרי תכלית. זה לא משהו ספציפי. זה גם לא משהו סופני. זה פשוט תקופה כזו.
קשה יותר לקום בבוקר. קשה להביא את עצמך לעשות דברים שאתה בדרך כלל אוהב: קריאה, כתיבה, לימודים. קשה לראות את המעניין בכל דבר. הכול נראה דלוח וחסר חשיבות.
אני לא יודע אם זה שאריות של המחלה מסוף השבוע הקודם. אני לא יודע אם זה פשוט עייפות כללית בגלל שאני נמצא באובר דרייב אינטלקטואלי כבר די הרבה זמן.
האמת, זה לא ממש משנה מה הסיבה. אני מניח שלכל אחד מגיעה תקופה שבמסגרתה הוא רק זורם. בלי לחשוב. אפילו בלי ליהנות יותר מידי ממה שהוא עושה. רק להתקיים. זה חלק מהמנגנון האנושי שלנו.
השבוע האחרון שלי היה כזה. לא צריך לדאוג. זה לא משהו רציני. אני גם מרגיש שאני מתחיל לצאת מזה. הצבע קצת חוזר לחיים. אני מניח שאחרי המבחן היום במימון, יהיה לי יותר מוטיבציה. ואולי לא. צריך להמשיך בכל מקרה.
אומרים שהפתרון הכי טוב לשרירים תפוסים זה להמשיך לעשות ספורט. אני מניח שהפתרון הכי טוב למוטיבציה תפוסה זה פשוט להמשיך לעשות את הדברים שאתה תמיד עושה. עם האוכל יבוא התיאבון.
בתקווה לקצת יותר מוטיבציה... סוף שבוע נפלא לכולם
אלעד