3 הערות ממש (אבל ממש) לא קשורות אחת לשנייה

1. אתמול, בעודי מתעלף מריצה שחזרתי ממנה, פתחתי את ערוץ 10 בשעה 19:00 בשביל לראות לונדון וקירשנבאום והופתעתי לראות את שלח ודרוקר. כיוון שכמות החמצן במוח שלי לא הייתה רבה באותו רגע (אחרי הריצה עוד הייתי צריך לעלות 4 קומות ברגל...) לרגע חשבתי שרצתי ממש המון זמן, נגיד עד שישי בערב... נוכח איך שהרגשתי זה נראה הגיוני בהחלט. בכל מקרה, לונדון וקירשנבאום בחופשה ובימים הקרובים יחליפו אותם דרוקר ושלח. שינוי מרענן. בכל מקרה, לא זו הסיבה שאני כותב. האייטם הראשון אתמול עסק בשאלת המשא ומתן עם סוריה ובעיקר בשאלה האם לראש הממשלה אהוד אולמרט יש לגיטימציה לנהל אותו. לשם כך הביאו לאולפן את עו"ד ויסלגס, שטען שבאופן פורמאלי אין מדובר בממשלת מעבר ולכן אין מניעה לפעול במסלול הסורי, אבל באופן מהותי, מדובר בממשלת מעבר שאסור לה לפעול בצורה כזאת. שלח ודרוקר, שלדעתי מסכימים עם ויסגלס, ניסו להציג את הצד השני בטיעונים לא כל כך משכנעים, בעיקר בציון העובדה שהמשמעות של גישה כזו היא שיהיה שלטון בלתי אפקטיבי לתקופה ארוכה. ויסלגס כל הזמן חזר על המנטרה לפיה מקובל גם בעולם העסקי ובכל מנגנון שלטוני שכל החלטה של מנגנון אחד אינה מחייבת את המנגנון שאחריה. אני לא כל כך מכיר את התפיסה המקובלת הזאת והיא לא ממש נשמעת לי הגיונית, אבל נגיד.מעולם לא הבנתי את העניין הזה של ממשלת מעבר לחלוטין, אבל במקרה הזה אני ממש לא מקבל את הגישה. לפי הגישה הזאת, כל ממשלה היא בעצם ממשלת מעבר (היא הרי רק ל- 4 שנים... בתיאוריה לפחות). האם כל החלטה של הממשלה לא מחייבת את זאת שאחריה? לא נשמע לי סביר ההסבר הזה. חוץ מזה, מתי מתחילה התקופה המהותית, בניגוד לפורמאלית, של המעבר, האם שנה לפני בחירות זו תקופה מעבר מהותית?כולם מדברים על הלגיטימציה מהעם שמקבלת הממשלה. להזכירם, הבחירה הישירה בישראל בוטלה. אנחנו בוחרים כנסת ולא ממשלה. לכן, על עוד מדובר במהלכים שדורשים בסופו של דבר את אישור הכנסת, אני לא רואה כל בעיה בקידומם. בכל נקודת זמן הכנסת אמורה לייצג את מגוון הדעות של העם והיא הגוף הנבחר. במקרה דנן, מי שהולך הוא אחד מחברי הממשלה, במקרה ראש הממשלה, אבל הכנסת לא מסיימת את תפקידה. לכן, דווקא שמדברים על מהלכים גדולים, כמו הסכם שלום, שיחייב אישור הכנסת, אני לא רואה שום בעיה עימם. במקרה הזה, נוכח העובדה שיידרשו גם שינויים חוקיים בגלל שיריון הגולן, על אחת כמה וכמה. אז למה לעצור תהליך שהתחיל. בסופו של דבר הוא יועמד לפתחה של הכנסת ובמקרה הכי גרוע, יועמד לפתחו של העם במערכת בחירות. האם באמת ראוי לסכל הליך שיש בו כדי להביא שלום (מבלי להיכנס לשאלת הויתורים כרגע) בגלל התנהגותה של מערכת פוליטית מסוימת... לי זה נראה מוזר. כמובן, שהכול מבלי להביע דעה לגבי עצם המשא ומתן וסיכויי הצלחתו. זה כבר נושא אחר לגמרי.
2. אתמול בחדשות ראיתי את הכתבה על אנשים שמחזירים ציוד צה"לי שהיה אצלם בבית. די מדהים מה שמחזירים שם (ג'ויסטיק של מסוק למשל). דבר אחד אני לא מבין. את הנשקים. אולי זה בגלל המקום שבו שירתי. אבל חתימה על נשק שאני מכיר בצבא, היא כזו סיוט – צריך לחדש אותה, היא ממוחשבת, יש ספירת נשקים כל הזמן וכו'. איך יכול להיות שמישהו מצליח להעלים נשק? ועוד נשקים כמו התבור החדש (אני לא מדבר על קלצ'ניקובים שחיילים לקחו ישר מהחיזבלוניים במלחמה)? מילא מחסניות, כדורים או ציוד אחר כמו ביגוד. אבל נשקים... זה רק מלמד כמה הצבא הוא ארגון נכשל...
3. אתמול ראיתי את התוכנית "מפרץ האהבה". כאדם שבעוונותיו היה מכור לסדרה המקורית עליה מבוססת הסדרה הזאת, "פרדייז הוטל", היה מעניין לראות את ההשוואה. אני תמיד חשבתי שהגודל של אמריקה והבינוניות ההמונית שלה אפשרו לייצר כל כך הרבה טיפוסיים הזויים. אז חשבתי. גודל האקסטרניות והאגוצנטריות, כמו גם הטמטום והלכלוך שהוצגו אתמול על המסך לא היה מביישים אף עיירת טקסנית נידחת של הרד-נקס הכי פשוטים בארה"ב. אני מסכים לביקורת המעניינת סמדר שילוני ב- Y-net (ראו כאן). זה כל כך מטומטם, שזה ממכר ומרתק. ממש ניסוי אנתרופולוגי על החברה הישראלית במערומיה.