נימוסים

אתמול, לאחר שעיניי עייפו מלקרוא בשעות הלילה, חזרתי להרגל המגונה ממנו אני מנסה להיפטר, זפזופ מול הטלוויזיה. בין הערוצים נחו עיני על הסרט רוקדים (עוד שם שנהרס בתרגום, השם המקורי הוא: Take the Lead) בכיכובו של אנטוניו בנדרס. למי שלא ראה, מדובר בסרט שמבוסס על סיפור אמיתי של אדם בשם פייר דליין שלקח על עצמו ללמד כיתה של מרותקים באחד מבתי הספר הקשים של ניו-יורק ולימד אותם, ריקודים סלוניים. הסרט הזה נפלא מכל מיני בחינות והוא מהווה השראה בכל מיני דרכים (בעיקר בגלל שהוא מבוסס על סיפור אמיתי). שוב, אולי הקנאה שלי ביכולת הריקוד מתגברת עליי, אבל אני חושב שזה סרט ששווה צפייה מכל מיני בחינות ואתמול הייתה פעם שנייה שראיתי אותו.

מה שמאוד עורר את מחשבותיי בסרט אתמול דווקא לא היה הריקודים.שמתי לב שהדמות שמגלם בנדרס, אותו מורה לריקודים, מתייחסת לכל הסובבים אותה בכבוד מדהים שבא לידי ביטוי בדרך הדיבור שלה. גם לאנשים שלא מכבדים אותו בהתחלה, דליין קורא Sir ו- Mademoiselle. הוא כל הזמן אומר תודה ובבקשה. מרשים ביותר.

מה שזה גרם לי לחשוב זה שזה עובד הרבה יותר טוב באנגלית. הרבה יותר קל להיות מנומס באנגלית. מתי בפעם האחרונה נכנסתם לחנות או פגשתם מישהו חדש והוא התייחס אליכם בתור אדוני או גברתי. מתי בפעם האחרונה, מישהו היה באמת מנומס אליכם.

אני אישית, לא מאוד אהבתי להופיע בבית משפט בתור עו"ד אבל דבר אחד שכן אהבתי הוא את הכבוד שבו עו"ד מתייחסים אחד לשני ולשאר הגורמים. "אדונ"י, "חבר"י, "גברתי", "מר..." כולם מושגים ששגורים בבית המשפט. יש כאלה שזה נראה להם מזוייף. לפעמים זה באמת מזוייף. אבל אני חושב שיש בזה כוח.

אני חושב שאיבדנו קצת את הנימוסים. אני לא יודע אם זה רק בסרטים, אבל יש הרגשה שפעם אנשים היו יותר מנומסים. לא שאני חושב שצריך להיות כל הזמן לחוץ ותקני. אני גם יודע שאנשים אומרים שהם מרגישים שארה"ב קצת מזויפים עם ה"נחמדות" של אנשי המכירות שהיא מזוייפת בעיניהם. אני חושב שזה מכובד. שזה נעשה באמת מתוך נימוס וכבוד זה פשוט נפלא וגורם לך להרגיש נפלא. אני לא יודע עד כמה הסרט מייצג את מה שהיה באמת. מעבר לשינוי המדהים שחולל הריקוד בילדים, אני חושב שגם היחס הנימוסי שהם זכו לו, היווה חלק מהעניין. לא כל יום קוראים לילד פרחח Sir.

שיהיה לכם יום נפלא גבירותיי ורבותיי! (לא עובד, אהה?)

אלעד