היום, לאחר הפסקה של כמה חודשים, חזרתי לבמה. לימדתי את השיעור הראשון בקורס הכנה לבחינות אתיקה של יועצי השקעות, משווקי השקעות ומנהלי תיקים (למי שעוד לא מכיר...). האמת, להיות על הבמה מרגיש לי טבעי באופן יחסי, גם שאני לא מרגיש טוב. משפט לא מובן, אה? אנסה להסביר.
בגדול, אני, כמו הרבה אנשים, המבקר הכי גדול של עצמי. לא זכורים לי הרבה מקרים שבהם עשיתי משהו והרגשתי שממש הצלחתי. בעמידה מול קהל, בעיקר שאתה מנסה ללמד כיתות גדולות (היו כ- 40 איש בכיתה היום) זה עוד יותר קשה. אתה אף פעם לא מצליח להרגיש את כל המאזינים ואתה אף פעם לא יכול לרצות את כולם. זה עובדה ידועה. אבל היא מתסכלת בעיקר שיש לך קצת אלמנטים של פרפקציוניזם. בכל זאת, גם שאני מרגיש שאני לא לגמרי מתחבר למאזינים ושלא הצלחתי להעביר את המסר לגמרי (כמו שקצת קרה לי היום), אני מרגיש טבעי על הבמה. מרגיש שטוב לי להיות שם. זה מוזר מאוד, מכיוון שאני אדם ביישן בדרך כלל. אנשים שרואים אותי רק כמרצה, אמרו לי, בשיחות פרטיות, שהם לא העלו בדעתם שאני אדם סגור וביישן. אין ספק שיש פה איזה ניגוד. אבל אני מרגיש טבעי איתו.
לפני שידעתי על הנסיעה ללימודי ה- MBA באוסטרליה ואחרי שעזבתי את עבודתי בתור עו"ד במשרד, חשבתי לעצמי מה אני רוצה לעשות. ידעתי, שאני רוצה שהעניין הזה, של לעמוד בפני אנשים ולהרצות, יהיה חלק מהעניין. ידעתי שהבנייה של חומר, של פירוק שלו, של לנסות לחשוב איך מסבירים את דברים בצורה הבהירה והברורה ביותר, כל אלו צריכים להיות חלק ממה שאני אעשה בתור עבודה בחיים. זה תשוקה שלי ואני חושב שחייבים לחיות עם התשוקה וללכת עליה עם כל הכוח. לצערי, זה התברר כיותר קשה ממה שחשבתי.
באחד מהראיונות בחיפוש אחר עבודה, אמר לי המראיין שיש לי פער בין הרצונות שלי לאמביציות שלי. מצד אחד אני רוצה להתעסק בהדרכה ובעמידה מול קהל. מצד שני, אני רוצה לנהל, להיות בראש הפירמידה ולהתעסק ב"עסקים" (מה זה לא אומר). אני חושב שזו הבחנה נכונה. אני לא יודע על איזה מהרצונות הללו אני אוותר. יש עוד דברים שאני אוהב לעשות ושאני מתחבר אליהם ומרגיש תשוקה אליהם. אבל אני ספק שזה אחד מהבולטים. אני רוצה להאמין שאני אדע לשלב את הסגנון הזה של פעילות בכל תפקיד שלא יהיה. בינתיים, אני מנסה ליהנות ממה שיש. כרגע, יש לי אפשרות להיות על הבמה, לכמה שעות, כל יום שישי בבוקר ולהרגיש הכי טבעי שאפשר. הללויה. מה יהיה מחר, מחרתיים עוד שנה או עוד שנתיים? נראה כבר... יהיה בסדר.
אלעד
בגדול, אני, כמו הרבה אנשים, המבקר הכי גדול של עצמי. לא זכורים לי הרבה מקרים שבהם עשיתי משהו והרגשתי שממש הצלחתי. בעמידה מול קהל, בעיקר שאתה מנסה ללמד כיתות גדולות (היו כ- 40 איש בכיתה היום) זה עוד יותר קשה. אתה אף פעם לא מצליח להרגיש את כל המאזינים ואתה אף פעם לא יכול לרצות את כולם. זה עובדה ידועה. אבל היא מתסכלת בעיקר שיש לך קצת אלמנטים של פרפקציוניזם. בכל זאת, גם שאני מרגיש שאני לא לגמרי מתחבר למאזינים ושלא הצלחתי להעביר את המסר לגמרי (כמו שקצת קרה לי היום), אני מרגיש טבעי על הבמה. מרגיש שטוב לי להיות שם. זה מוזר מאוד, מכיוון שאני אדם ביישן בדרך כלל. אנשים שרואים אותי רק כמרצה, אמרו לי, בשיחות פרטיות, שהם לא העלו בדעתם שאני אדם סגור וביישן. אין ספק שיש פה איזה ניגוד. אבל אני מרגיש טבעי איתו.
לפני שידעתי על הנסיעה ללימודי ה- MBA באוסטרליה ואחרי שעזבתי את עבודתי בתור עו"ד במשרד, חשבתי לעצמי מה אני רוצה לעשות. ידעתי, שאני רוצה שהעניין הזה, של לעמוד בפני אנשים ולהרצות, יהיה חלק מהעניין. ידעתי שהבנייה של חומר, של פירוק שלו, של לנסות לחשוב איך מסבירים את דברים בצורה הבהירה והברורה ביותר, כל אלו צריכים להיות חלק ממה שאני אעשה בתור עבודה בחיים. זה תשוקה שלי ואני חושב שחייבים לחיות עם התשוקה וללכת עליה עם כל הכוח. לצערי, זה התברר כיותר קשה ממה שחשבתי.
באחד מהראיונות בחיפוש אחר עבודה, אמר לי המראיין שיש לי פער בין הרצונות שלי לאמביציות שלי. מצד אחד אני רוצה להתעסק בהדרכה ובעמידה מול קהל. מצד שני, אני רוצה לנהל, להיות בראש הפירמידה ולהתעסק ב"עסקים" (מה זה לא אומר). אני חושב שזו הבחנה נכונה. אני לא יודע על איזה מהרצונות הללו אני אוותר. יש עוד דברים שאני אוהב לעשות ושאני מתחבר אליהם ומרגיש תשוקה אליהם. אבל אני ספק שזה אחד מהבולטים. אני רוצה להאמין שאני אדע לשלב את הסגנון הזה של פעילות בכל תפקיד שלא יהיה. בינתיים, אני מנסה ליהנות ממה שיש. כרגע, יש לי אפשרות להיות על הבמה, לכמה שעות, כל יום שישי בבוקר ולהרגיש הכי טבעי שאפשר. הללויה. מה יהיה מחר, מחרתיים עוד שנה או עוד שנתיים? נראה כבר... יהיה בסדר.
אלעד
רשומות
3 תגובות:
אלעד, ההתלבטות מוכרת כל כך.... אבל אפשר גם אפשר לשלב את שתי השאיפות - גם להיות ביג בוס, וגם לא לשכוח אף פעם את החוויה של עמידה בפני קהל. אני מעולם לא הפסקתי לעשות זאת, וזה מצליח.
המעריצה,
יש ביג בוס ויש ביג בוס.
להיות כמוך זה לא שאיפה ריאלית. אני צריך להיות הגיוני בשאיפות שלי...
אלעד
כולם רוצים להיות גם לירטה איטלקי וגם יורו אירופי.
מדברים על לנהל אימפריות אבל להיות מחוברים לשטח.
לטעמי בחיים צריך לעשות מה שטוב לך, ולכוון לטעום מעוד עולמות בהמשך הדרך. יש מספיק זמן (?).
הוסף רשומת תגובה