מאבקים אלקטרוניים

Photo by SideLong

בבלוג המצוין שלו, יהונתן קלינגר מוביל מספר מאבקים ציבוריים חשובים. בין המאבקים הללו, שניים שאני מנסה לעקוב אחריהם מקרוב:
1. המאבק נגד חוק הצנזורה באינטרנט.
2. המאבק נגד החוק בדבר תעודות זהות ביומטריות.
שני המאבקים מנוהלים על ידו בעקביות, ברהיטות ועם תשוקה ראויה להערצה.

בחודשים האחרונים עקבתי אחרי הכתיבה של קלינגר בנושא תעודות הזהות הביומטריות והרשומה האחרונה שלו בנושא הביאה אותי למסקנה שבהקשר למאבק הספציפי הזה, למרות שאני מתרשם מרמת הטיעון והתשוקה שבה הוא נטען, אינני יכול להסכים.

אם אני מבין נכון (ואני לא בטוח שאני מציג זאת נכון, ממליץ לקרוא את המקור בבלוג שלו), ההתנגדות של קלינגר נובעת מחשש שיצירת מאגר נתונים ביומטריים על בסיס תעודות הזהות שלנו, שיחובר למעשה למאגר נתונים כללי ולמאגרים אחרים שמציעים להקים, למשל, לתביעות אצבע של חשודים בעבירות לנתונים מקופות חולים ולמאגרים נוספים (למשל של בנקים), מהווה סכנה גדולה לפרטיות שלנו (ואני יודע שחיברתי כאן כמה נושאים ביחד, לרבות חוק נתוני התקשורת). הפחד הגדול הוא שמאגרים מהסוג הזה יהיו נתונים לפריצות ולגניבות ויביאו לסחר במידע. יתרה מזו, קיים חשש שמאגר כזה יאפשר זיוף של פשעים (שתילת טביעות אצבעות ונתונים אחרים) ולבסוף, פחד מטעויות של מאגרים ממוחשבים שיכולות להביא לטעויות בזיהוי עם השלכות מפחידות. קלינגר יוצא נגד הויתור של אנשים על פרטיות מתוך גחמות וויתור לפחדים כמו טרור ופשיעה. הוא טוען שהטרור נהיה תירוץ יפה, בארץ ובארה"ב, לרמוס את הפרטיות של האזרחים.

יהיה לי קשה להציג כאן רשומה רהוטה ומסוגננת כמו אלו של קלינגר. אין לי את הכישרון ואני מודה, שאני לא בטוח שיש לי את הידע המרשים שיש לו, גם בפרטי ההצעות וגם בתחומים משיקים הקשורים לנושא. על כן, האמור כאן, יהווה רק פיסות של מחשבות אקראיות בהקשר הזה.

כחלק מהסדר החברתי שבו אנו חיים, מה שנקרא בשפת היום יום, מדינה, אנחנו מוותרים על זכויות מסוימות ולוקחים סיכונים מסוימים. חלק מהסיכונים האלו מחושבים יותר וחלקם פחות. כך למשל, אנחנו מסכימים שהמדינה תיתן רישיון נהיגה לאנשים, למרות שאנחנו יודעים שחלק מהם יעשו בו שימוש לרעה, בדרך שעלולה לפגוע בנו פגיעה חמורה בהרבה מפגיעה בפרטיות שלנו. יחד עם זאת, היעילות והיתרונות שמכוניות ומתן רישיון לאנשים מאפשרים, עולים, לפחות בחשיבה קולקטיבית (ואין כאן כוונה לזלזל אף לא בפגיעה הקלה ביותר מתאונות דרכים), על החסרונות. לכן, כאשר באים להתייחס לתעודות זהות ביומטריות או למאגרים עם נתוני טביעות אצבע ו- DNA של חשודים, על אף שהפגיעה האפשרית בפרטיות צריכה להילקח בחשבון, היא לא יכולה להיות השיקול הבלעדי. לכל אמצעי טכנולוגי – ולא משנה עם זה מחשב, מכונית או מכונה במפעל – יש יתרונות וחסרונות.

ברשומה האחרונה מתייחס קלינגר לפסק דין במסגרתו עתרה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ נגד שר הפנים כיוון שזה רצה לחבר בין מרשם האוכלוסין לרשויות המס, עתירה שהתקבלה. עכשיו, אם אתם שואלים אותי, בתור אזרח פשוט, שומר חוק ומשלם מיסים, מאחרי מסך בערות, הייתי רוצה שהמאגרים הללו יהיו משותפים. ושהם יהיו משותפים גם עם אלו של הרשויות המקומיות ושל הביטוח הלאומי ושל המע"מ. למה? כדי למנוע רמאויות שכולנו יודעים שקיימות. שוויון בפני החוק ונשיאה שווה בנטל, מבחינתי חשובים לא פחות מאשר השמירה על הנתונים באופן פרטי, בטח כאשר השמירה על הפרטיות משמשת כעלה תאנה לפגיעה בכלל. אני לא בטוח שחיבור של כל המאגרים הללו לא יביא לקידום פתרונות של כמה מהנושאים הבוערים יותר בחברה שלנו (רווחה, חינוך, פשיעה וכו'). למיטב זכרוני, העתירה שם התקבלה, כי הדרך שבה הציעו לעשות זאת, אפשרה להרבה מאוד גורמים פרטיים (באותו מקרה פקידים בבנק) גישה למידע. אז נכון, גם ליעילות יש גבול ואמצעים מהסוג הזה צריכים להיות מופעלים בזהירות ובמחשבה (שהרשויות אצלנו לא מצטיינות בהן) ולא צריך מראש לבנות את ההסדר בצורה שיאפשר לכל אחד להיכנס אליו.

[מחשבת ביניים: מה היה קורה לו היינו יודעים שכל דברים שאנחנו עושים, יהיה ידוע ונגיש לכולם, מה המשמעות החברתית של משהו כזה. מה היתרונות? מה החסרונות? איזה דברים אתם הייתם מסכימים שכולם ידעו? – סוף מחשבת ביניים].

אבל, וכאן נעשית הקפיצה המחשבתית, הניסיון לומר שעצם העובדה שאין מקום ליצור מערכות מעין אלו בגלל שהיא תאפשר שימוש לרעה וגניבות מידע, זו לדעתי הגזמה. גניבת מידע הייתה תמיד ותהיה תמיד. גם שימוש לרעה בכוח. מכל הסוגים. הגנבים תמיד יהיה חכמים יותר מהמערכת. אנשים תמיד ימצאו דרך להשתמש לרעה בכוח שהם מקבלים. אני יודע שגם היום דולף מידע בדרכים כאלו ואחרות לגורמים שלא אמור להיות להם את המידע. זו התופעה שבה צריך להלחם. לכן, ההבנייה של המערכת צריכה לעשות הכול כדי למנוע דליפות, אבל צריך להבין, שעצם קיומו של סיכון לגניבת מידע או שימוש לרעה, הוא סיכון שצריך לקחת כדי לקבל יתרונות אחרים שמערכות מהסוג הללו יאפשרו.

לא בכדי ציינתי בתחילת הרשומה את המאבק השני שמנהל קלינגר כנגד חוק הצנזורה באינטרנט. יש הבדל מאוד משמעותי בין שני הנושאים שמביא אותי לתמוך לחלוטין במאבק נגד חוק הצנזורה ולא להבין עד הסוף את ההתנגדות החד משמעית לחוק תעודות הזהות הביו-מטריות. חוק הצנזורה מביא להתערבות אקטיבית של המדינה (באמצעות סוכנים פרטיים, אבל עדיין המדינה) בהתנהגות שלנו, במידע שיהיה פתוח לנו ומכאן במחשבות שלנו. זוהי לדעתי פעולה אנטי-דמוקרטית שיכולות להיות לה תוצאות הרסניות על העושר הגנטי של הידע ועל חופש הביטוי במובן שוק הרעיונות (וכרגיל, קלינגר מציג זאת הרבה יותר טוב ממני – אני ממליץ ללחוץ על הלינק למעלה ולקרוא). לעומת זאת, הפחד מפני תעודות הזהות הינו פחד מפני שימוש לרעה שיעשו גורמים פרטיים, באמצעי שהמדינה אמורה ליצור, שהמטרה הראשונית שלו אינה בפני עצמה "רעה", ואף ההפך הוא הנכון. לדעתי, ההבדל בין השניים הוא עצום. בעוד שבראשון, המשמעות היא חוק שמנסה לשלוט במחשבות שלנו, בשני, מדובר בחוק שבא לקדם את טובת האזרחים, שצריך להיבנות בצורה שתמנע את ניצולו לרעה. אבל הטענה שבגלל שיש אפשרות תיאורטית (גם אם מעשית ביותר) שהמאגר ישמש לרעה אז צריך להימנע מליצור אותו, תהיה שווה לטענה שאין לתת רישיונות נהיגה, מכיוון שנהגים יעשו תאונות ויהרגו אנשים.

דבר אחרון, לגבי הפחד מטעויות של מערכות אוטומטיות ומחשבים. גם זה תמיד נכון. אבל, ראשית, גם אנשים טועים, אינני יודע אם פחות או יותר ממחשבים, אבל טעויות קורות ובימים אלו אנחנו רק מתחילים להבין כמה אנשים פועלים בצורות לא רציונאליות. אם ניתן לאפשרות לקיומה של טעות למנוע מאיתנו לנסות ולקדם דברים, לא נגיע לשום מקום. צריך להלחם בטעויות ובתוצאות שהם גורמות, אבל לתת לזה לשתק אותנו. שנית, הפתרון לא צריך להיות בהימנעות אלא בהבנה שמדובר במערכות עזר ולא במערכת מוחלטות, וכי צריך לתכנן את המערכות לאפשר בדיקות נוספות, אם צריך אנושיות. זהו פתרון שניתן להבנות לתוך התהליכים.

אלעד