זה יכול להיות טוב יותר

בתור לקוחות (ואנשים בכלל) הדרישות שלנו עולות ועולות. הרמה הגבוהה של אתמול הופכת להיות הסטנדרט של מחר. ככל שהזמן חולף, קשה יותר ויותר לשמור על רמה טובה, שלא לדבר על באמת לחדש. אני מודע לכל זה ולכך שאני מושפע, כמו כל אדם מתופעות פסיכולוגיות ופועל ככה. אני מנסה לא לשפוט אנשים לרעה ולא לזלזל בעבודה הקשה שעושים אנשים. אבל לצערי, פעמים רבות מידי, אני מרגיש שזה היה יכול להיות טוב יותר. שאני הייתי יכול לעשות את זה טוב יותר.

היום קראתי מחצית מהספר "הדרכה – טיפוח מיומנויות וכישורים לשיפור ביצועים" של ד"ר אריה אבירם. הספר מעניין ועוסק בתחומים שאני מכיר ומלמד עליהם. הוא מצליח לחדש לי ולחדד נקודות שאני כבר מכיר. הבעיה היא, שהוא מסודר בצורה נוראית (!). אני לא מצליח להבין מה ההיגיון של הפרקים, החלוקה ביניהם, והקשר ביניהם. כך למשל, רק לשם הדוגמא, יש בספר שני פרקים עוקבים שנקראים: הלומד והמדריך. בשני הפרקים מובאות תיאוריות שונות, על איך אנשים לומדים. למה? למה בפרק של המדריך יש תיאוריות כאלה... אתה קורא ואתה חושב לעצמך – איך זה קשור. יותר מזה, הספר ערוך ויזואלית, בצורה שמקשה על ההבנה מהי הכותרת ומהי תת הכותרת, מה הנושא שבו עוסקים באותו רגע ומה הקשר בינו לבין הפרקים הקודמים והבאים. אירוני משהו, שספר שעוסק בהדרכה, לוקה כל כך בתכנון דרך ההצגה. אבל איך אומרים, הסנדלר הולך יחף.

מה שמטריד אותי הוא, שאם אני, שלא תופס את עצמי כעורך מקצועי, מרגיש וחושב ככה, אז איך העורך והכותב לא שמו לב. חשוב להבין, אני יודע שיש סגנונות עריכה ויש העדפות כאלו ואחרות, אבל ההרגשה שאני מקבל מקריאת הספר היא, שלא השקיעו בו מספיק. שלא נתנו עוד טיפת מחשבה. אתם יודעים מה, שלא נתנו לעוד מישהו לקרוא את זה לפני שפרסמו את זה.מה שיש זה מוצר בינוני במקום מוצר מצויין. סתם, בלי סיבה אמיתית.

אני לא יודע למה, אבל ההרגשה הזאת, כל פעם שאני מרגיש אותה, מתסכלת אותי. שאני מקבל שירות לא כמו שצריך, שאני רואה ארגון שמנוהל ברמה ירודה, שאני רואה רמה של תחקור או של ניהול דיון, שמביישת אותי. כמו שחקן שיושב על הספסל ומאמין שאם רק המאמן יכניס אותו הוא ישנה את המשחק ויוביל את קבוצתו לניצחון, יש לי הרגשה שאני יכול להשפיע, לשנות ולשפר ושאני לא זוכה לביטוי מספיק. למרחב פעולה. להזדמנות.

יש למה לשאוף...

חג שמח

אלעד