מחנה גלישה

ישבתי באוטובוס וניסתי לחשוב על היומיים האחרונים שעברו עליי במקביל לניסיונות נואשים להתעלם מהחול והמלח שכיסו כל חלק בגופי. לידי ומאחוריי חבריי לנסיעה העבירו חלק מהנסיעה בת שש השעות במשחק קלפים. אני ניסתי לגנוב קצת שעות שינה תוך האזנה חלקית לשלום חנוך באיי-פוד שלי.
אז מה היה לנו? מאבקים עם הים. יש. עמידה של בערך 3 שניות על גלשן גלים. יש. הרבה חול (בכל מקום) ומעט שינה. יש. כאבים בשרירים שלא ידעתי שקיימים. יש. אנשים מסביבי ששותים יותר אלכוהול מאשר מה שראיתי בחיים שלי. יש. בסה"כ, סיכום לא רע.
בעיקר, אני חושב שהבנתי אחת ולתמיד מה ההתלהבות הגדולה מגלישה. הרגע הזה, שבו אתה שוכב על הגלשן, שומע ומרגיש את הגל מאחוריך וחותר בכל הכוח כדי להשיג אותו הוא רגע של שלווה שמתנפץ עם האדרנלין שזורם לך בגוף ברגע שהגל דוחף אותך קדימה ואתה מנסה בזהירות ובמהירות לעמוד. מרשים? כן. בשבילי? לא ממש.
אני מניח שבניגוד להרגלי, הפעם החלטתי לבדוק שאני לא אוהב משהו במקום לפסול אותו. אני שמח שעשיתי את זה. סוף השבוע הזה היה חוויה ותמיד אוכל לספר שגלשתי באוסטרליה. אבל מבחינתי, בזה זה מסתכם.
הים אף פעם לא היה המקום בשבילי. פעם בכמה חודשים שאני מוצא את עצמי על החוף אני נזכר בזה. אני מודה שהפעם החוויה הייתה חיובית יותר. החופים פה באמת מדהימים והיינו בחוף מבודד כל כך שהוא באמת מרגיש בתולי. גם הגלים מרשימים. מכל הסיפור של הגלישה, הכי נהניתי מלצאת לתוך הים ולהיאבק בגלים בדרך פנימה. אותי, הים לא יביס. אני מניח שאני צריך לנסות את חוויית הים לעיתים קרובות יותר.
בכל מקרה, מי שמגיע לאוסטרליה, אני ממליץ לא לוותר על החוויה של לפחות לנסות ללמוד לגלוש. אני, כרגיל, יספק תמונות ואולי בקרוב גם סרט קצר מהתמונות הללו (ותמונות נוספות שאחרים צילמו) (תמונות ניתן למצוא כאן, 1, 2, 3).
תבלו
אלעד