פנייה נרגשת ליו"ר הכנסת רובי ריבלין

באמת רובי? זה מה שאתה, יו"ר הכנסת, צריך להתעסק בו? מה אמר איזה עיתונאי כזה או אחר בתוכנית רדיו כזו או אחרת? ועוד קופמן? אז הוא כינה את חברי הכנסת בשם כזה או אחר. אז מה? אנשים בכל רחבי המדינה סובלים כל יום מעוולות שונות ומשונות, אבל לכמה כינויים של עיתונאי אחד "הכנסת לא תוכל להישאר אדישה". כל יום בכל רחבי המדינה, אנשים מדברים על הכנסת ועל חבריה ומכנים אותם ואותה בשמות שונים ומשונים. מה התוצאה של הכינויים הללו? האם זה גרום לנזק אמיתי? לא ממש.
שלא תבין אותי לא נכון. אני לא חושב שהאמירות ראויות. ההפך. אני חושב שהם מייצגות גסות רוח. בשום מקרה לא צריך לעודד אותן. ההתעסקות בהן, נותנת להן יותר פרסום ובמה מאשר מגיע להן באמת.
איזה מן מסר שולחת הכנסת כאשר היא תובעת אנשים תביעות דיבה? האם זה סוג החברה שבה אנחנו רוצים לחיות? אתה אומר שיש קווים אדומים ושהם נחצו. האומנם? מה קרה שהוא כל כך נורא? מה הנזק האמיתי שנגרם? אתה חושב שמישהו שינה את הדעה שלו על חברי הכנסת בגלל האמירות האומללות הללו?
עצרת לחשוב שאולי הבעיה היא אצלכם. חברי הכנסת. לא שאני חושב שאתם ראויים לכינויים הללו (אולי כמה אחרים). אבל, בכל זאת. מה המקור של הכינויים הללו? האם חברי הכנסת לא אשמים בכך קצת. האם זה מה שיו"ר הכנסת בוחר ללמד אותנו – למצוא את האשם תמיד באחרים?
קטונתי מלפתור את בעיותיה של הכנסת. ובכל זאת, רעיון.
במקום לשלוח מכתב במסגרתו הכנסת מאיימת בתביעת דיבה, שלח למר קופמן מכתב בו אתה מזמין אותו לבקר בכנסת ולבחון את עבודתה מקרוב. להכיר את האנשים. להבין את העשייה. את התרומה. לדון בקשיים, בטענות וברגשות של האנשים כלפי הכנסת. להבין את המקור שלהם ואיך אפשר להתמודד איתם. אולי במקום להיות נגטיבי ולעודד תרבות של מריבה, הכנסת, תיצור תרבות של דיון ופתיחות. של קירוב לבבות.
ואולי רובי, במקום להתעסק במה אומרים על הכנסת ברדיו, חברי הכנסת ינצלו את הזמן לעשות את עבודתם.
אלעד