טוב. זה הגיע. חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן (ראו את הרשומה הראשונה בבלוג הזה). חשבתי על זה. ציפיתי לזה. והיום זה קרה. התחיל תואר ה- MBA שלי. שאתה בונה ציפיות במשך חצי שנה, קשה לעמוד בהם, לא משנה כמה טובה החוויה. לעומת משך הזמן שחיכיתי, החוויה הייתה קצת מאכזבת. אבל צריך לשים הכול בפרופורציה.
אין ספק שהיום לווה במוטיב אחד מרכזי – המון אנשים חדשים. עכשיו, זה לא משהו שחוויתי פעם ראשונה. בתחילת קורסים בצבא, בתחילת הלימודים לתואר הראשון, אפילו בימים הראשונים במשרד. אבל שאתה מתחיל תואר כזה במדינה זרה, שכ- 60% מהסטודנטים באים מכ- 30 מדינות, זה בכל זאת, שונה לחלוטין. ולאנשים החדשים, יש המון שמות במגוון רחב מאוד. את רובם, אני לא מסוגל אפילו לבטא. חלקם הפתיעו אותי (בחורה מיפן שקוראים לה מאיה... ומסתבר שזה שם מאוד נפוץ שם). חלקם, אנשים שלא בטוח שהייתי יכול לפגוש (אנשים ממלזיה...). חוויה תרבותית שאני בטוח שתלווה אותי לאורך התואר. איזה כיף.
מלבד לסידורים כללים, היום הזה ייוחד למעין סדנה מקדימה על יכולות הדרכה ופרזנטציה. אחרי כמה משחקי היכרות (Hello, my name is David, hello my Name is Uuuniiimim) כל אחד היה צריך לעלות על הבמה ולהציג מישהו אחר. אחרי זה היה תרגיל שבו כל אחד היה צריך לעלות ולדבר במשך כדקה על תכונה חשובה למנהיג שהוא חושב שיש לו (תרגיל שגרם לי לחשוב קצת ולכתוב את הרשומה הזאת, בבלוג הלועזי שלי).
מצד אחד, יכולת פרזנטציה זה הצד החזק שלי. מצד שני, קרה לי משהו שלא קרה לי הרבה זמן. הייתי מאוד מאוד לחוץ. ברמה של ברכיים רועדות. לא כביטוי, בפועל. עכשיו, יש לי די הרבה ניסיון של לדבר מול קהל ואני תמיד מתרגש (וזה טוב), אבל היום זה היה ברמות אחרות. אני לא יודע אם זה הקהל הזה (רושם ראשוני מאוד חשוב) או העובדה שהייתי צריך לדבר באנגלית, אבל ממש פחדתי. לשמחתי, אחרי שני המקרים, ניגשו אליי אנשים ואמרו לי כמה שהם נהנו וכמה שהקטעים שלי היו הטובים ביותר (רגע עצירה לטפיחה עצמית על השכם... זהו). אז לא ראו שהתרגשתי. ועשיתי רושם ראשוני רציני.
הנושא של ישראל עלה גם היום כמה פעמים (הבחור שהציג אותי התחיל מזה שטוב שאני כאן כי במדינה שלי כרגע מתעופפים טילים... נהדר!). אבל כולם מאוד מבינים וכרגע לא נתקלתי בעוינות בכלל. עד כמה שידוע לי, אין אף אחד אחר ממדינות לא ידידותיות בסביבה. מה שכן, הופתעתי לגלות ישראלית נוספת במסלול. לא לגמרי, כי היא כבר גרה 14 שנים בסידני, אבל בכל זאת, קצת עברית לא מזיקה.
אני חושב שזה מספיק להיום. אני עייף מת (ורק 9 בערב). אני מקווה שאצליח לעדכן בימים הקרובים בקצב סביר.
תבלו
אלעד
אין ספק שהיום לווה במוטיב אחד מרכזי – המון אנשים חדשים. עכשיו, זה לא משהו שחוויתי פעם ראשונה. בתחילת קורסים בצבא, בתחילת הלימודים לתואר הראשון, אפילו בימים הראשונים במשרד. אבל שאתה מתחיל תואר כזה במדינה זרה, שכ- 60% מהסטודנטים באים מכ- 30 מדינות, זה בכל זאת, שונה לחלוטין. ולאנשים החדשים, יש המון שמות במגוון רחב מאוד. את רובם, אני לא מסוגל אפילו לבטא. חלקם הפתיעו אותי (בחורה מיפן שקוראים לה מאיה... ומסתבר שזה שם מאוד נפוץ שם). חלקם, אנשים שלא בטוח שהייתי יכול לפגוש (אנשים ממלזיה...). חוויה תרבותית שאני בטוח שתלווה אותי לאורך התואר. איזה כיף.
מלבד לסידורים כללים, היום הזה ייוחד למעין סדנה מקדימה על יכולות הדרכה ופרזנטציה. אחרי כמה משחקי היכרות (Hello, my name is David, hello my Name is Uuuniiimim) כל אחד היה צריך לעלות על הבמה ולהציג מישהו אחר. אחרי זה היה תרגיל שבו כל אחד היה צריך לעלות ולדבר במשך כדקה על תכונה חשובה למנהיג שהוא חושב שיש לו (תרגיל שגרם לי לחשוב קצת ולכתוב את הרשומה הזאת, בבלוג הלועזי שלי).
מצד אחד, יכולת פרזנטציה זה הצד החזק שלי. מצד שני, קרה לי משהו שלא קרה לי הרבה זמן. הייתי מאוד מאוד לחוץ. ברמה של ברכיים רועדות. לא כביטוי, בפועל. עכשיו, יש לי די הרבה ניסיון של לדבר מול קהל ואני תמיד מתרגש (וזה טוב), אבל היום זה היה ברמות אחרות. אני לא יודע אם זה הקהל הזה (רושם ראשוני מאוד חשוב) או העובדה שהייתי צריך לדבר באנגלית, אבל ממש פחדתי. לשמחתי, אחרי שני המקרים, ניגשו אליי אנשים ואמרו לי כמה שהם נהנו וכמה שהקטעים שלי היו הטובים ביותר (רגע עצירה לטפיחה עצמית על השכם... זהו). אז לא ראו שהתרגשתי. ועשיתי רושם ראשוני רציני.
הנושא של ישראל עלה גם היום כמה פעמים (הבחור שהציג אותי התחיל מזה שטוב שאני כאן כי במדינה שלי כרגע מתעופפים טילים... נהדר!). אבל כולם מאוד מבינים וכרגע לא נתקלתי בעוינות בכלל. עד כמה שידוע לי, אין אף אחד אחר ממדינות לא ידידותיות בסביבה. מה שכן, הופתעתי לגלות ישראלית נוספת במסלול. לא לגמרי, כי היא כבר גרה 14 שנים בסידני, אבל בכל זאת, קצת עברית לא מזיקה.
אני חושב שזה מספיק להיום. אני עייף מת (ורק 9 בערב). אני מקווה שאצליח לעדכן בימים הקרובים בקצב סביר.
תבלו
אלעד
רשומות
6 תגובות:
מה? יענו שבוע חונכות?
:)
בהצלחה
ג י א...
אתה לא יודע עד כמה... ויש להם הרבה מה ללמוד מאיתנו...
תודה
אלעד
שיהיה בהצלחה יא בינוני...:)
תודה - קוקוריקו
איך אתה מעז לדווח כל כך קצר??? ומה נסגר עם Uuuniiimim? ונראה לך שאלעד זה שם קל למלזים?
ועוד משהו: חשבת שזהו, לא תרעד יותר מול קהל ולא תתרגש ולא תרגיש את התחושה הזו של ראשוניות, והתחלה...? אז הנה, ההרגשה הזו חוזרת, ובכיף.
אוף. יש פה אנשים ליד טילים שקצת מקנאים בך...
תשמור על השם הטוב שלנו שם.
אתה השליח שלנו.
תראה להם מה זה קונספירציה.
לבנטינטינית יקרה,
א. זה לא כזה קצר. חוץ מזה, יש לי כאן עוד איזה שנה וחצי... תקבלי הרבה דיווחים.
ב. זה לא שם מלזי. זה בדיחה מאסי וגורי. אבל עם השמות שיש כאן, זה די דומה.
ג. אני תמיד מתרגש לפני הופעה מול קהל. ברגע שאני אפסיק, נראה לי שאפסיק להופיע. אבל זו לא הייתה התרגשות. זה היה פחד. את זה, לא הרגשתי כבר הרבה זמן.
ד. תזהרי מהטילים.
אלעד
הוסף רשומת תגובה