שידור ציבורי – למה ח"כ חושבים שאנחנו לא חכמים במיוחד

אני כותב במסגרות כאלו ואחרות באינטרנט כבר מספר שנים. אחד הדברים הראשונים שכתבתי באינטרנט היה מאמר קצר באתר שנקרא Reader.co.il תחת הכותרת: "למה אנשים בישראל מאזינים לגלגל"צ?". הכותרת היא כמובן רק הצצה לרעיון הכללי יותר:

מתי בפעם האחרונה האזנתם לרשת ב', רשת ג', או ראיתם ערוץ 1? ויותר חשוב, למה? שוב, הכוונה בשאלתי, איננה למה בחרתם לראות ערוץ 1 (שאלה שהתשובה אליה יכולה לפתוח דיון בכיוון אחר קמעה – אני פותח ערוץ 1 מסיבה אחת, צפייה במשחקי מכבי תל אביב בכדורסל). השאלה היא מדוע בשנת 2006, ערוץ 1 בטלוויזיה קיים? איזו תכלית משמש ערוץ 1 כיום? באמת, ככל שאני חושב על זה יותר, אני לא יכול למצוא סיבה טובה אחת, מדוע שמדינת ישראל תחזיק במכלול אדיר של גופי שידור.

נזכרתי במאמר הקצר ובשאלות הללו בימים האחרונים, עת מתנוסס ויכוח על עתיד רשות השידור. ועל אף כל הטיעונים שאני קורא ושומע, לא שיניתי את דעתי:

לטעמי, התשובה האפשרית היחידה לקיומם של כלל גורמי השידור בבעלות המדינה היא האינרציה. כן, פשוט כך. כחברה התרגלנו לקיומם של גורמי השידור הללו. אף אחד כבר לא מפקפק בצורך של הצבא להחזיק תחנת רדיו. אף אחד לא מפקפק בצורך בקיומה של רשות שידור, או תחנת שידור טלוויזיונית ממלכתית. השילוב של האדישות הציבורית, יחד עם אינטרסים פולטים שונים ומשונים (קיים גוף ציבורי, אפשר למנות אליו מקורבים. גל"צ מהווה מקור פרנסה ומילואים נוחים לגורמי עיתונות רבים), משאירה את המצב על כנו, ללא כל מחשבה על בדיקה מחודשת של רעיון בעלות המדינה על אמצעי התקשורת. לכן, כל שנה מבוזבזים מיליוני שקלים (כספי מיסים, אם מאגרה ואם מתקציבים אחרים) על גורמי השידור הציבוריים ובנוסף לכך, המדינה למעשה במו ידיה פוגעת בכלכלת השוק החופשי של אמצעי התקשורת הפרטיים שהיא מנסה ליצור.

והנה, באתר של ח"כ שלי יחימוביץ' (שעם דעותיה ודרכיה לרוב אינני מסכים, אך יחד עם זאת מאמין שבמבחר חברי הכנסת שיש לנו היום, היא עושה את עבודתה נאמנה) מצטטת ח"כ יחימוביץ' שני נאומי מליאה בנושא, שלה ושל ח"כ אורי אורבך. אני קורא ולא מאמין. האינרציה שולטת. הנה, דבריה של ח"כ יחימוביץ':

אסור שכל התקשורת תהיה בידיים פרטיות. מוכרחים שידור ציבורי לטובת הדמוקרטיה. ושידור ציבורי בישראל זאת רשות השידור. לכל החכמולוגים שרוצים למחוק את רשות השידור מעל פני האדמה ולהקים אותה מחדש, אני אומרת – להרוס נורא קל. גוף שיש לו פגמים, נורא קל להרוס. גם במערכת החינוך יש פגמים – עולה על דעתנו לסגור את כל בתי-הספר הציבוריים ולהקים אותם מחדש? ברור שלא. גם במערכת הבריאות יש פגמים – עולה על דעתנו לסגור את בתי-החולים ולהקים אותם מחדש? 

אני לא יודע מה איתכם, אבל עבורי, התשובה היא – ברור שכן. למה אנחנו לא עושים את זה? למה לא הורסים ומקימים מחדש? לפחות על דעתי, האפשרות של הריסה, עלתה. אני חושב שזה מה שצריך לעשות. ארגונים לא פחות גדולים בעולם עשו את זה ובהצלחה. אבל בישראל, לא הורסים ובונים מחדש טוב יותר. בישראל מייצרים טלאי על טלאי, כאילו גופים ציבוריים הם מדי ב'.

אין לי בעיה עם ההנחות הבסיסיות שאני מאמין עומדות בבסיס הטיעונים של יחימוביץ' ואורבך. חופש הביטוי והערך של שידור ציבורי במדינה דמוקרטית. הבעיה שלי היא שחברי הכנסת הנכבדים שתומכים בהשארת רשות השידור על כנה (ודרך אגב, גם חברי הכנסת שרוצים לסגור אותה) לא עוסקים בשאלות האמיתיות של איך לדאוג לערכים הללו, אלו עוסקים במה שקיים ואיך לשמר אותו ו/או להרוס אותו. אלו תוצאות של אינרציה ושל חשיבה לא יצירתית שמתעלמת מהעולם שבו אנו חיים.

ואני שואל את אותה שאלה ששאלתי גם באותו מאמר קצר לפני למעלה מ- 4 שנים. כמה מהשידורים של כל תחנות השידור הציבוריות, החל מגל"צ ועד לערוץ 1, הם באמת שידורים ציבוריים? אני כמובן לא יודע את התשובה, אבל אני מניח שבאחוזים התשובה לא תהיה גבוהה. כי אני יודע שערוץ 1 משדר אירועי ספורט, ותוכניות חדשות, ותוכניות קנויות מחו"ל, שאינן שידור ציבורי. ואני יודע שהתחנות הצבאיות עוסקות בענייני חדשות ומוסיקה עכשוויות. כל הדברים הללו אינם שידור ציבורי ואינם מקדמים את חופש הביטוי ואת השידור הציבורי במדינה דמוקרטית.

ההתעלמות מהעולם שבו אני חיים גם מביאה להנחה שצריך רשות מרכזית של המדינה שתחליט מהו שידור ציבורי. היום, בעידן האינטרנט, במקום לשדר לציבור שידור ציבורי שאיזה עורך כזה או אחר החליט שהוא ראוי, מדוע לא לתת לציבור להחליט. במקום לבזבז את כל הכספים על רשות השידור, אני ממליץ להשתמש בכסף להקמת פלטפורמה אינטרנטית פתוחה שתאפשר ולכל אחד ליצור תוכן שהוא מעוניין בו ולשדר אותו. את שאר הכסף, הייתי מוציא על לדאוג שלכל אזרח בישראל תהיה גישה לפלטפורמות הללו.

במקום להחזיק גוף שלם שרק אחוז קטן מהזמן באמת משרת את המטרה שלו, צרו גוף חדש, שיעסוק אך ורק בשידור ציבורי, והכניסו כתנאים במכרזים של השידור ה"פרטי" מסגרות זמן שבהן הן יהיו מחויבים לרכוש מהגוף הזה את השידור הציבורי. במקום חשיבה של או-או (או רשות שידור או רק גופים פרטים) אולי כדאי לפתח חשיבה של גם וגם.

מעל הכול, אני אישית, בתור אזרח, נעלב מהגישה של חברי הכנסת ומההנחה שלהם שכולנו חסרי אינטליגנציה. הנה דבריו של ח"כ אורי אורבך:

אני אומר לכם, אי-אפשר שיהיה פה רק שידור פרטי. מה זאת אי-אפשר? אפשר, אף אחד לא ימות. בטח לא מייד.כשאנחנו אומרים "רק שידור פרטי", אנשים אומרים: אין לנו כוח, ערוץ 1 נורא משעמם, הכול כזה בשחור-לבן, סרטים, ה"גבעתרון" כל הלילה. מתווכחים שם על פוליטיקה. סרטי תעודה נורא ארוכים, זה דורש לפעמים אפילו ריכוז. ובערב למי יש כוח להתרכז? אבל גם רשת ב' לא תהיה לכם, וגם לא רשת ג' וגם לא "קול המוסיקה" ולא רשת א' ולא רשת מורשת, ולא עוד הרבה דברים.

כן ח"כ אורבך. כולנו אידיוטים. כולנו רוצים לבהות רק בתוכניות ריאליטי. אף אחד מאיתנו מעולם לא צורך תוכן איכותי. חשבת אולי על העובדה שיש אנשים רבים שעושים זאת, אבל הם לא הולכים לשידור הציבורי כי התוכן שם מתיימר להיות איכותי אבל הוא אינו כזה...?

וגם ח"כ יחימוביץ' חושבת שאנחנו לא בדיוק אור לגויים:

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מודה שיש לי סנטימנטים לרשות השידור. גדלתי בה, יש לי חברים שם, ורכשתי בה אתוס עיתונאי מנומק ויסודי שקצת קשה לרכוש היום בחלק מכלי התקשורת. אבל לא בגלל הסנטימנטים האלה אני נאבקת למען קיומו של שידור ציבורי, אלא בגלל הקשר הישיר בין דמוקרטיה ובין שידור ציבורי. אין מדינה דמוקרטית בלי שידור ציבורי, ושידור ציבורי קיים היום, בצורה כזאת או אחרת בכל הדמוקרטיות בעולם המערבי.

תקשיבו. אנחנו, הישראלים, לא חכמים מספיק. אנחנו צריכים ללמוד מהגויים. אם מה שעומד בבסיס הטענות היא יציאה כנגד תרבות הרייטינג והפופוליזם, מה לטיעון של "כולם עושים את זה" ולדיון הרציני בסוגיה? זה שכולם עושים את זה אומר שזו הדרך הנכונה? בואו נחשוב מה טוב לעצמנו, נלמד ממקומות אחרים, אבל נחליט לבד. בואו נהייה אנחנו אור לגויים ולא הם אור לנו.

חשיבה יצירתית, התייחסות אמיתית לסוגיות, עיסוק בעתיד ולא בעבר. קשה לי להאמין שאלו דרישות מוגזמות בדיון הציבורי הישראלי, אבל זו המציאות איתה אנחנו צריכים להתמודד.

אלעד