רשומת סיום ופרידה מהבלוג

 יש הרבה דברים שנראים מהצד קל, אבל למעשה הם מאוד קשים. שאתה מסתכל על שחקן כדורסל מבצע מהלך שמסתיים בכך שהכדור מחליק לתוך הרשת, זה נראה קל. אבל זה לא. מאחורי הסל הפשוט הזה, בדרך כלל, מתחבאות שעות של אימונים, שעות של תהיה עצמית ושיפור ועבודה על טכניקה. לפעמים זה קצת מזל. אבל באופן כללי זה לא קל.

לכתוב בלוג זה לא דבר קל. לקוראים זה נראה פשוט. רצף של מילים. תמונה אחת או שתיים. תיאור של מה אתה חושב. אפילו אין צורך להקפיד על דקדוק או אוצר מילים. כותבים וזהו. אז זהו. שלא. זה קשה. ולהחזיק שלושה בלוגים עם מספר רשומות בשבוע זה עבודה עוד יותר קשה.

הקטע הקשה בבלוג, מקצועי או אישי, הוא המחיר המנטאלי. אף פעם לא חשבתי שאני ארגיש כמו ביאליק:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

ובכל זאת, כל פעם שאני כותב, אני מרגיש שאני משלם ומרוויח. משלם תשלום של חשיפה אישית, של התמודדות עם רגשות, של ניסיון להסביר במילים רגשות ומחשבות. ומרוויח. חיבור, הבנה, קשר. הופתעתי לאורך השנה וחצי האחרונות לגלות כמה אנשים קוראים את הבלוג הזה. כמה הם נהנים ומתעניינים. אנשים שאני לא בקשר יום יומי איתם, נכנסו, קראו, וחלקו איתי חלק מחיי. זו הרגשה נהדרת.

אבל, כמו שאתם כבר יודעים, בחודש האחרון, המאבק הכריע אותי. לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב. לא כי לא היה מה לספר. לא כי לא הייתי יכול לייצר תוכן. אלא כי זה קשה. וכי הפניתי את תשומת הלב שלי לדברים אחרים. את דממת האלחוט של החודש האחרון אני שובר עכשיו כדי לסגור את הבלוג הזה בצורה רשמית. עם חזרתי לארץ מחר, הבלוג הזה מילא את ייעודו. יש לי כמובן עוד דברים להגיד. אבל כרגע, עד להודעה אחרת, אשמור אותם לעצמי. אני ממשיך לכתוב בבלוגים הלועזיים שלי, גם על ניהול וגם על התנ"ך ולמרות שאני יודע שזה לא אותו דבר, אני אשמח אם תבקרו גם בהם.

בינתיים, אני רוצה להודות לכל מי שקרא, עקב, התעדכן והשתתף איתי בחוויה המדהימה שהייתה לי בשנה וחצי האחרונות. הצד השני של העולם הוא שונה ודומה, מסקרן ומעניין ובעיקר, עזר לי ללמוד עוד על עצמי ועל מי שאני רוצה להיות. אם לא תהייה קריסה בלתי צפוייה של הרשת, הבלוג הזה ימשיך להתקיים כזיכרון למסע המופלא שחוויתי ולכל האנשים הנפלאים שחלקו איתי אותו.

תודה

אלעד

השפעה

It is not uncommon for others to have more faith in someone than he has in himself
                                                              Brandon Sanderson, Warbreaker

הציטוט למעלה הוא מאחד מספרי הפנטזיה שאני קורא עכשיו ואני מרגיש שהוא מתאר בצורה מאוד מדויקת את הדרך שבה הראש שלי עובד לפעמים.

תיאורטית, אני יודע שיש לי לא רק ניסיון בעמידה מול קהל, אלא אפילו יותר מכך. לאורך השנה וחצי האחרונות, השתפרתי בצורה נרחבת גם ביכולת שלי לעשות זאת באנגלית, בתחילה על ידי תכנון מוקפד ותרגול רב ולאחרונה, גם באלתור כמו בימים הטובים בעברית.

השבוע בכיתה הייתי, ביחד עם שני אנשים צריך להעביר שיעור (כל קבוצה בכיתה מעבירה כל שבוע שיעור של 50 דקות על נושא). הייתי בקבוצה עם שני אנשים מוכשרים באופן כללי וביכולת עמידה מול קהל באופן ספציפי.

לפני השיעור, היו לי את החששות הרגילים ותוך כדי השיעור, הרגשתי שהולך טוב, אבל לא חשבתי שהיה מצוין (אם כי, זה היה ברור שהעברנו שיעור ברמה מעל לשיעורים שהיו עד עכשיו).

התגובות של הכיתה לשיעור שלנו בכלל ואליי בפרט הדהימו אותי.

זה מחמם את הלב לדעת שאתה מצליח להניע אנשים ככה לפעמים, פשוט על ידי העובדה שאתה עושה מה שאתה אוהב. זה גם מחזק את המחשבות לגבי הדרך בעתיד.

בתמונה, אני וחבריי לקבוצה.

אלעד

מחשבות על חירות לכבוד חג הפסח

בשנים האחרונות, כל פעם במסגרת קצת אחרת, פיתחתי לי את הנוהג להרהר בסוגיות של חירות בזמן חג הפסח. גם השנה, החלטתי לשמור על המנהג. השנה, יש לי כלי פרטי שעוזר לי בהרהור. הספר האלקטרוני שכתבתי. אחד הפרקים בספר עוסק בחינוך ובחשיבות של הרעיון של חינוך במסורת היהודית ובתנ"ך. והרעיון הזה מתקשר היטב לחג הפסח. כך כתבתי:

When Moses instructs the people of Israel before their escape from Egypt, he can talk about a lot of things – about the power of God, about the land that is waiting for them, about the preparations they need to do, but in the words he chose, you already see what will later become a foundation of the Jewish belief:

And it shall come to pass, when your children shall say unto you, What mean ye by this service? (Exodus 12, 26)

And thou shalt tell thy son in that day, saying, It is because of that which Jehovah did for me when I came forth out of Egypt. (Exodus 13, 8)

And it shall be, when thy son asketh thee in time to come, saying, What is this? that thou shalt say unto him, By strength of hand Jehovah brought us out from Egypt, from the house of bondage (Exodus 13, 14)

Mosses choose to talk about education. To talk about what people should tell their sons in the future. About remembering the moment of freedom and what the Egyptians did to the Israelites in Egypt.

חירות, חופש, זכויות, הגשמה, עצמאות, אוטונומיה. מילים חזקות עם משמעות עמוקה שאנשים לאורך ההיסטוריה היו מוכנים למות למענן. בחיים שלנו, פעמים רבות, החופש נלקח כמובן מאליו. זה בסדר. זה אנושי. המנגנון האנושי של התאמה הדוניסטית, מגן עלינו ומאפשר לנו להתמודד עם מצבים קשים. אבל במקרים כאלו, שבהם אנחנו לוקחים כמובן מאליו זכויות שאינן מובנות מעליהן, ההתמודדות מגיעה רק דרך החינוך.

עבורי, חירות וחינוך אחד הם. ברור שלא כל חינוך, כיוון שיש מקומות שהן החינוך משמש לחסימת החירות, להשחתת המחשבה החופשית וליצירת קונפורמיזם. אבל העובדה שלכלי יש שימושים אפשריים שליליים אינה לוקחת מהכוח שלו או מההכרחיות שלו בתהליך החירות. לכן, עבורי, החירות היא החינוך והחינוך הוא החירות.

חג פסח שמח

אלעד

וגאס

טוב, אז כמה ימים איחור, אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

האמת, שאין הרבה יותר מידי מה לספר. אתם מכירים אותי, לא בדיוק יעשו סרט על הבילויים שלי בוגאס...

אבל בכל זאת, פעם ראשונה ואני חייב להודות שהמקום השאיר לי טעם לעוד. קצת הימורים (ממש קצת, אני יותר מידי שונא סיכון בשביל להמר. ביום הראשון שמתי דולר במכונה, אחרי שני משחקים הרווחתי. מייד הוצאתי את הכסף. 1.25$. לא שווה? 25% רווח? :)), קצת הופעות (Blue Men Group ו- Love by Cirque du Soleil שמבוסס על שירי ה- Beatles - מאוד מאוד נהניתי בשני המקרים), חדר מלון מפנק (Caesars Palace), הרבה מאוד אוכל וחברה טובה.

אין ספק שאווירת ההימורים היא מרשימה גם למי שהוא לא משתתף פעיל. מהרגע שיורדים מהמטוס, כבר אולם הנוסעים מלא במכונות הימורים. המלונות (שמשתערים על שטחים ענקיים) מלאים בעמדות הימורים מכל הסוגים והמינים. אני נהניתי לפעמים רק מלהסתכל על איך אנשים אחרים זורקים כמויות של כסף... איך אומרים, הבית תמיד מנצח...

בצורה כלשהי וגאס היא ההתגשמות של החלום האמריקאי לטוב ולרע. מצד אחד הכול גדול, עשיר ומצליח. מצד שני, הכול מועתק (לרבות מגדל אייפל, הקולוסאום ופסל החירות) וסובב סביב מין ועיסוקים שטחיים. וכמובן הכול זה עסק.

אני חושב שביקור של שלושה ימים הוא האורך הנכון ואני יצאתי עם הרגשה מתוקה ועם טעם של עוד.

תמונות, כמובן, יש הרבה. ראו כאן.

אלעד

שימוש יתר בכללים

היי,

אני יודע שאתם רוצים לשמוע על לאס וגאס (אתם יודעים מה אומרים, מה שקורה בלאס וגאס, נשאר בלאס וגאס) - למרות שבמקרה שלי אין יותר מידי מה שיישאר...

אני מבטיח לעדכן בנושא בקרוב כולל תמונות.

בינתיים, אני רוצה לחשוף אתכם ליצירה חדשה שלי עליה עבדתי בחודשים האחרונים. זו פרזנטציה מוקלטת (השקופיות זזות והקול שלי, עם המבטא הכבד נשמע ברקע). זו פעם ראשונה שאני יוצר משהו כזה, וקשה לי להגיד שאני הכי מרוצה בעולם מהאיכות אבל אני מרוצה מעצם היצירה (וכמובן מהתוכן).

הנושא הוא השימוש בחוקים וכללים בעולם הניהול וזה מתקשר לכמה רשומות אחרות שכתבתי דווקא כאן והרבה לכתיבה שלי בבלוג הלועזי שלי (למי שעוקב גם שם).

אשמח לשמוע מה אתם חושבים (אני יודע שזה טיפה ארוך ושזה קצת בקצב איטי... אני מקווה שזה יהיה מעניין מספיק במבט לאחור).

No more rules! from Elad Sherf on Vimeo.

אלעד

שיקגו

לפעמים צריך מזל בחיים. אם אני התלוננתי על הקור והשלג בניו-יורק, בחודשיים האחרונים, מזג האוויר בשיקגו היה אף גרוע יותר. יש לי כמה חברים שעושים את תקופת חילופי הסטודנטים שלהם כאן, והסיפורים שאני שומע גורמים לי לרעוד מקור אפילו בתוך הדירה החמימה. אבל, עם נחיתתי בשיקגו, השמש יצאה ובשלושת הימים האחרונים היה מזג אוויר נהדר, שמיים כחולים וטמפרטורות עם ספרות כפולות בפעם הראשונה מזה זמן מה.

ניסתי לנצל היטב את המזל הטוב שנפל בחלקי ולמלא את הזמן בפעילויות. זה פחות או יותר מה שיצא:

ביום שלישי בערב, לאחר הנחיתה וההתמקמות בדירה של אחד מחבריי כאן, מייקל, יצאנו לארוחת ערב במסעדה יפנית/תאילנדית במה שהתברר בדיעבד היה ההתחלה של מסע אכילה בלתי פוסק.

יום המחרת היה מלא בפעילויות. הוא התחיל בארוחת בוקר מאוחרת (ברנאץ' J) במסעדה בשם Orange שמתמחה בסוג כזה של ארוחות. האומלט היה מספיק גדול בשביל להאכיל צבא קטן. היום המשיך הטיול ברחבי מילנויום פארק (שם השתעשענו עם השעועית הגדולה – ראו תמונות) ולאורך האגם עד להגעה לאזור המוזיאונים וביקור של כמה שעות במוזיאון לרבות תערוכה מעניינת במיוחד עם ממוטות. את הערב סיימנו בארוחה במסעדה סינית בצ'יינה-טאון, כיוון שמייקל הוא אוסטרלי ממוצא הונג-קונגי, הוא צבר כאן כמה חברים ממוצא דומה או ממוצא סיני. אז ליוויתי אותו לארוחה. כאשר השיחה עברה לסינית, אני התמקדתי בליהנות מהמטעמים ובלתרגל את כישוריי עם מקלות האכילה שאני חייב להודות התפתחו באופן מרשים לאורך השנה האחרונה. את הערב סיימנו בג'קוזי (הבניין שמייקל מתגוררת בו כולל כמה מתקנים מרשימים) – ככה רק כדי שלא יהיה קשה מידי.

יום חמישי החל שוב בהליכה לאורך האגם (לכיוון השני הפעם), המשיך בארוחה מרשימה ב- Cheesecake  Factory (וכן, סיימנו עם עוגת גבינה – חלומי!) המשיך במוזיאון לאומנות (את רוב הזמן בילינו בחלק של המודרנית, למרות שהיה גם הרבה קלאסית) והסתיים, איך לא, באכילת פיצה מסורתית של שיקגו שכוללת מילוי מרשים של גבינה – טעים, אם כי ניתן להתווכח על אלמנט הבריאות. יום שישי כלל בעיקר שוטטות לאורך רחוב הקניות המרכזי התבוננות בכמה אתרי ארכיטקטורה לאורך הרחוב, והתבוננות בסחורה, כיון כיוון שהמחירים גבוהים מאוד. לאחר נמנום קל (היי – אני בחופש!) הלכנו שוב ל... ארוחת ערב, מקום שנקרא Grand Lux Cafe, שידידי מייקל לא מפסיק לדבר עליו. ובצדק. אחרי ארוחה מדהימה נוספת, התמוטטתי.

הבוקר קמתי, הבטתי דרך החלון והבנתי שמזל לא ממשיך לעד. סופה בשמיים, שלג ברחובות, טמפרטורות נמוכות (אם כי, לא באופן יחסי למקום). בוא נגיד שעכשיו אני באמת מבין למה קוראים לעיר, The Windy City. את היום הזה נבלה מסוגרים בבית (למרות שאני בטוח שנמצא דרך לאכול משהו) ונתכונן לשלשות הימים הקרובים בלאס וגאס! אני מקווה שהמזל שלי ימשיך שם... :)

תמונות – אתם יודעים מה לעשות.

אלעד

תירוצים

שלא תחשבו שאני לא יודע. אלוהים יודע שקיבלתי מספיק על הראש פעם אחרונה שהייתי בארץ. תכתוב, תכתוב. אנחנו מחכים. רוצים לדעת מה קורה. ואני מנסה. אני לא אוהב לתת תירוצים. ואני יכול לתת הרבה כאלו. הימים שלי מלאים. אני כל היום עוסק בכתיבה וקריאה ולא מצליח למצוא זמן. אבל אלו תירוצים שאפילו אני לא קונה. אני זה שתמיד אומר לאנשים שזה לא עניין של זמן זה עניין של סדר עדיפויות.

הסיבה הרשמית היא שאני מרגיש שפשוט אין לי מה לעדכן. מה אני אספר לכם? היום היה עוד שיעור כזה וכזה ואחריו באתי הביתה, קראתי, למדתי וכתבתי עבודות. נשמע מטופש. אבל אלו החיים שלי בימים אלו. ואני מת עליהם.

לא יודע. אולי באופן תת מודע העובדה שבקרוב הבלוג הזה, שהכותרת שלו עבר לא רלוונטית, יהפוך למיושן לחלוטין. אולי.

בכל מקרה, לא רציתי להשאיר אתכם בלי שום דבר. אז הנה. יצאה רשומה כזו.

אבל, אל דאגה. השבוע חלה חופשת אביב ואני נוסע לשיקגו ולאס וגס. אני מניח שהנסיעה הזו תהיה שווה כמה רשומות לפחות. לא? נמשוך עוד קצת... :)

שבוע טוב

אלעד

שידור ציבורי – למה ח"כ חושבים שאנחנו לא חכמים במיוחד

אני כותב במסגרות כאלו ואחרות באינטרנט כבר מספר שנים. אחד הדברים הראשונים שכתבתי באינטרנט היה מאמר קצר באתר שנקרא Reader.co.il תחת הכותרת: "למה אנשים בישראל מאזינים לגלגל"צ?". הכותרת היא כמובן רק הצצה לרעיון הכללי יותר:

מתי בפעם האחרונה האזנתם לרשת ב', רשת ג', או ראיתם ערוץ 1? ויותר חשוב, למה? שוב, הכוונה בשאלתי, איננה למה בחרתם לראות ערוץ 1 (שאלה שהתשובה אליה יכולה לפתוח דיון בכיוון אחר קמעה – אני פותח ערוץ 1 מסיבה אחת, צפייה במשחקי מכבי תל אביב בכדורסל). השאלה היא מדוע בשנת 2006, ערוץ 1 בטלוויזיה קיים? איזו תכלית משמש ערוץ 1 כיום? באמת, ככל שאני חושב על זה יותר, אני לא יכול למצוא סיבה טובה אחת, מדוע שמדינת ישראל תחזיק במכלול אדיר של גופי שידור.

נזכרתי במאמר הקצר ובשאלות הללו בימים האחרונים, עת מתנוסס ויכוח על עתיד רשות השידור. ועל אף כל הטיעונים שאני קורא ושומע, לא שיניתי את דעתי:

לטעמי, התשובה האפשרית היחידה לקיומם של כלל גורמי השידור בבעלות המדינה היא האינרציה. כן, פשוט כך. כחברה התרגלנו לקיומם של גורמי השידור הללו. אף אחד כבר לא מפקפק בצורך של הצבא להחזיק תחנת רדיו. אף אחד לא מפקפק בצורך בקיומה של רשות שידור, או תחנת שידור טלוויזיונית ממלכתית. השילוב של האדישות הציבורית, יחד עם אינטרסים פולטים שונים ומשונים (קיים גוף ציבורי, אפשר למנות אליו מקורבים. גל"צ מהווה מקור פרנסה ומילואים נוחים לגורמי עיתונות רבים), משאירה את המצב על כנו, ללא כל מחשבה על בדיקה מחודשת של רעיון בעלות המדינה על אמצעי התקשורת. לכן, כל שנה מבוזבזים מיליוני שקלים (כספי מיסים, אם מאגרה ואם מתקציבים אחרים) על גורמי השידור הציבוריים ובנוסף לכך, המדינה למעשה במו ידיה פוגעת בכלכלת השוק החופשי של אמצעי התקשורת הפרטיים שהיא מנסה ליצור.

והנה, באתר של ח"כ שלי יחימוביץ' (שעם דעותיה ודרכיה לרוב אינני מסכים, אך יחד עם זאת מאמין שבמבחר חברי הכנסת שיש לנו היום, היא עושה את עבודתה נאמנה) מצטטת ח"כ יחימוביץ' שני נאומי מליאה בנושא, שלה ושל ח"כ אורי אורבך. אני קורא ולא מאמין. האינרציה שולטת. הנה, דבריה של ח"כ יחימוביץ':

אסור שכל התקשורת תהיה בידיים פרטיות. מוכרחים שידור ציבורי לטובת הדמוקרטיה. ושידור ציבורי בישראל זאת רשות השידור. לכל החכמולוגים שרוצים למחוק את רשות השידור מעל פני האדמה ולהקים אותה מחדש, אני אומרת – להרוס נורא קל. גוף שיש לו פגמים, נורא קל להרוס. גם במערכת החינוך יש פגמים – עולה על דעתנו לסגור את כל בתי-הספר הציבוריים ולהקים אותם מחדש? ברור שלא. גם במערכת הבריאות יש פגמים – עולה על דעתנו לסגור את בתי-החולים ולהקים אותם מחדש? 

אני לא יודע מה איתכם, אבל עבורי, התשובה היא – ברור שכן. למה אנחנו לא עושים את זה? למה לא הורסים ומקימים מחדש? לפחות על דעתי, האפשרות של הריסה, עלתה. אני חושב שזה מה שצריך לעשות. ארגונים לא פחות גדולים בעולם עשו את זה ובהצלחה. אבל בישראל, לא הורסים ובונים מחדש טוב יותר. בישראל מייצרים טלאי על טלאי, כאילו גופים ציבוריים הם מדי ב'.

אין לי בעיה עם ההנחות הבסיסיות שאני מאמין עומדות בבסיס הטיעונים של יחימוביץ' ואורבך. חופש הביטוי והערך של שידור ציבורי במדינה דמוקרטית. הבעיה שלי היא שחברי הכנסת הנכבדים שתומכים בהשארת רשות השידור על כנה (ודרך אגב, גם חברי הכנסת שרוצים לסגור אותה) לא עוסקים בשאלות האמיתיות של איך לדאוג לערכים הללו, אלו עוסקים במה שקיים ואיך לשמר אותו ו/או להרוס אותו. אלו תוצאות של אינרציה ושל חשיבה לא יצירתית שמתעלמת מהעולם שבו אנו חיים.

ואני שואל את אותה שאלה ששאלתי גם באותו מאמר קצר לפני למעלה מ- 4 שנים. כמה מהשידורים של כל תחנות השידור הציבוריות, החל מגל"צ ועד לערוץ 1, הם באמת שידורים ציבוריים? אני כמובן לא יודע את התשובה, אבל אני מניח שבאחוזים התשובה לא תהיה גבוהה. כי אני יודע שערוץ 1 משדר אירועי ספורט, ותוכניות חדשות, ותוכניות קנויות מחו"ל, שאינן שידור ציבורי. ואני יודע שהתחנות הצבאיות עוסקות בענייני חדשות ומוסיקה עכשוויות. כל הדברים הללו אינם שידור ציבורי ואינם מקדמים את חופש הביטוי ואת השידור הציבורי במדינה דמוקרטית.

ההתעלמות מהעולם שבו אני חיים גם מביאה להנחה שצריך רשות מרכזית של המדינה שתחליט מהו שידור ציבורי. היום, בעידן האינטרנט, במקום לשדר לציבור שידור ציבורי שאיזה עורך כזה או אחר החליט שהוא ראוי, מדוע לא לתת לציבור להחליט. במקום לבזבז את כל הכספים על רשות השידור, אני ממליץ להשתמש בכסף להקמת פלטפורמה אינטרנטית פתוחה שתאפשר ולכל אחד ליצור תוכן שהוא מעוניין בו ולשדר אותו. את שאר הכסף, הייתי מוציא על לדאוג שלכל אזרח בישראל תהיה גישה לפלטפורמות הללו.

במקום להחזיק גוף שלם שרק אחוז קטן מהזמן באמת משרת את המטרה שלו, צרו גוף חדש, שיעסוק אך ורק בשידור ציבורי, והכניסו כתנאים במכרזים של השידור ה"פרטי" מסגרות זמן שבהן הן יהיו מחויבים לרכוש מהגוף הזה את השידור הציבורי. במקום חשיבה של או-או (או רשות שידור או רק גופים פרטים) אולי כדאי לפתח חשיבה של גם וגם.

מעל הכול, אני אישית, בתור אזרח, נעלב מהגישה של חברי הכנסת ומההנחה שלהם שכולנו חסרי אינטליגנציה. הנה דבריו של ח"כ אורי אורבך:

אני אומר לכם, אי-אפשר שיהיה פה רק שידור פרטי. מה זאת אי-אפשר? אפשר, אף אחד לא ימות. בטח לא מייד.כשאנחנו אומרים "רק שידור פרטי", אנשים אומרים: אין לנו כוח, ערוץ 1 נורא משעמם, הכול כזה בשחור-לבן, סרטים, ה"גבעתרון" כל הלילה. מתווכחים שם על פוליטיקה. סרטי תעודה נורא ארוכים, זה דורש לפעמים אפילו ריכוז. ובערב למי יש כוח להתרכז? אבל גם רשת ב' לא תהיה לכם, וגם לא רשת ג' וגם לא "קול המוסיקה" ולא רשת א' ולא רשת מורשת, ולא עוד הרבה דברים.

כן ח"כ אורבך. כולנו אידיוטים. כולנו רוצים לבהות רק בתוכניות ריאליטי. אף אחד מאיתנו מעולם לא צורך תוכן איכותי. חשבת אולי על העובדה שיש אנשים רבים שעושים זאת, אבל הם לא הולכים לשידור הציבורי כי התוכן שם מתיימר להיות איכותי אבל הוא אינו כזה...?

וגם ח"כ יחימוביץ' חושבת שאנחנו לא בדיוק אור לגויים:

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, אני מודה שיש לי סנטימנטים לרשות השידור. גדלתי בה, יש לי חברים שם, ורכשתי בה אתוס עיתונאי מנומק ויסודי שקצת קשה לרכוש היום בחלק מכלי התקשורת. אבל לא בגלל הסנטימנטים האלה אני נאבקת למען קיומו של שידור ציבורי, אלא בגלל הקשר הישיר בין דמוקרטיה ובין שידור ציבורי. אין מדינה דמוקרטית בלי שידור ציבורי, ושידור ציבורי קיים היום, בצורה כזאת או אחרת בכל הדמוקרטיות בעולם המערבי.

תקשיבו. אנחנו, הישראלים, לא חכמים מספיק. אנחנו צריכים ללמוד מהגויים. אם מה שעומד בבסיס הטענות היא יציאה כנגד תרבות הרייטינג והפופוליזם, מה לטיעון של "כולם עושים את זה" ולדיון הרציני בסוגיה? זה שכולם עושים את זה אומר שזו הדרך הנכונה? בואו נחשוב מה טוב לעצמנו, נלמד ממקומות אחרים, אבל נחליט לבד. בואו נהייה אנחנו אור לגויים ולא הם אור לנו.

חשיבה יצירתית, התייחסות אמיתית לסוגיות, עיסוק בעתיד ולא בעבר. קשה לי להאמין שאלו דרישות מוגזמות בדיון הציבורי הישראלי, אבל זו המציאות איתה אנחנו צריכים להתמודד.

אלעד

אין רגע דל

הימים האחרונים היו מלאים באירועים ועמוסים להפליא. במהלך סוף השבוע ביקרו בניו-יורק שני חברים מהתוכנית בסידני. בהתאם, השבוע היה מלא בתוכניות ופעילות.

ביום שבת בערב הלכנו לראות משחק של הניקס (כן, שוב, אני יודע. וכן, שוב הם הפסידו). התירוץ הפעם היה שלפני המשחק היה אירוע מאוד מעניין של שיווק של ספורט ברשתות חברתיות. בנוסף לאחד המקימים של טוויטר, הפנאל כלל גם כתב ספורט שמסקר את אחת מקבוצות הקולג'ים באופן בלעדי בטוויטר, בעלת סוכנות ליחסי ציבור של שחקנים, שמתקדמת בשימוש של אתלטים ברשתות חברתיות (היא עוזרת לשאקיל אוניל עם השימוש שלו בכלים והיא נתנה דוגמאות מעניינות ביותר) ולבסוף, עובד של אחת מסוכנויות השחקנים הגדולות ביותר שהראה פלטפורמה אינטרנטית שהם יצרו שגם תעזור לאוהדים לעקוב בצורה טובה יותר אחרי הקבוצות והשחקנים שהם אוהדים וגם תעזור לספורטאים לתקשר ולהרוויח כסף משימוש בערוצי התקשורת החדשים.

ביום ראשון הלכנו למשהו תרבותי יותר. הופעה. CHICAGO. אני לא חושב שצריך להרחיב הרבה את הדיבור. למרות שלא אהבתי את המשחק של השחקנית הראשית (מישל וויליאמס מ- Destiny’s Child שיחקה את רוקסי), עדיין החוויה הייתה מהנה ביותר.

לבסוף ביום שני בערב הלכתי עם אחד החברים להקלטה של תוכנית הלילה של דוויד לטרמן. היה מעניין מאוד לראות את ההבדלים בין האולפן לבין השידור שרואים בטלוויזיה. אני לא יודע אם התוכנית משודרת בישראל, אבל אם כן, נסו לחפש אותי בקהל בתוכנית של יום שישי בערב. קשה לי להאמין שתראו אותי, כי המקומות שלנו לא היו מהמוצלחים ביותר (אני לא מתלונן, זה היה בחינם), אבל אין לדעת.

תמונות, ניתן למצוא כאן (אני מוסיף את כל התמונות מניו-יורק לאותו אלבום, אז ראו בסופו של האלבום לתמונות האחרונות).

אלעד

אלעד של עוד 20 שנה

יצא לכם פעם לחשוב על עצמכם בעוד 20 (או 40, או 60) שנה? במהלך השנתיים האחרונות נתקלתי בתרגיל המחשבתי הזה בכל מיני הקשרים. איך ההחלטות שאנחנו לוקחים היום ישפיעו על עצמנו בעתיד ומה הדמות העתידית שלנו תרצה שנחליט לעומת מה שאנחנו רוצים להחליט ברגע זה. האם ראוי שלדמות העתידית שלנו יהיה קול בהחלטות שאנחנו לוקחים היום? מה יחשוב אלעד של עוד 20 שנה על ההחלטות שאני לוקח היום. אני מסתכל על ההחלטות של אלעד של לפני 10 (20 זה קצת יותר מידי) ו- 5 שנים בדרך אחרת מהדרך שראיתי אותן באותו הרגע. אני יודע היום דברים שהוא לא ידע. ולמרות שאין לי חרטות, מכיוון שאני לא מאמין שזה עוזר להתחרט על החלטות שזמנן עבר, אני בכל זאת רוצה להרגיש שלמדתי משהו לקראת ההחלטות העתידיות שלי. אין לי דרך לדבר עם אלעד של עוד 20 שנה. אני לא בטוח שאני אפילו יכול לדמיין מה הוא יחשוב. ובכל זאת, הוא נמצא אצלי בראש.

מישהי שהתייעצתי איתה השבוע שאלה אותי בן כמה אני. שעניתי שאני בן 30, היא אמרה לי, "יפה, אז יש לך לפחות עוד 60 שנה לחיות, אם לא יותר". חשבתי על זה שראיתי את ההרצאה הזו על חקר של אוכלוסיות בעלות חיים ארוכים במיוחד ונזכרתי בהרצאות נוספות ששמעתי לפיהן יש סיכוי לא רע שהמין האנושי על סף פריצות דרך טכנולוגיות שיאפשרו לחיות גם 1000 שנה. שאתה חושב על הזמן שלך במושגים כאלה, פתאום יש איזה פרופורציה.  

החיים הם לא משהו שיש לנו שליטה מוחלטת עליו. יש הרבה עניין של תזמון ומיקום ואפילו מזל (לא בבחינת טוב או רע, פשוט כתופעה סטטיסטית). יחד עם זאת, אני רוצה להאמין, אפילו בשביל השקט הנפשי שלי, שלהחלטות שלי יש חשיבות ויש להן השפעה על החיים שלי. להאמין שאני יכול להשפיע על הכיוון של החיים שלי ושבחירה היום בין שתי אפשרויות תשנה את העתיד של אלעד של עוד 20 שנה.

אני מכיר אנשים שחיים את הרגע. שלא חושבים יותר מידי על העתיד ומה יקרה ואיך הם יביאו אותו. אני מכבד את האנשים הללו אבל אני לא יכול לחיות ככה. המחשבות שלי על הנושאים הללו הן חלק מהטבע שלי וממי שאני. לטוב ולרע.

השנתיים האחרונות שינו אותי. לא תמיד בדרכים שאני יכול להצביע עליהן בצורה ספציפית או להגיד זה השינוי. אבל אין ספק שהן שינו. דרכי המחשבה שלי השתנו. הדרך שבה אני תופס את החיים שלי ומה אני רוצה לעשות השתנתה. אני מקווה שגם פיתחתי בגרות ויכולת לקבל את ההחלטות הנכונות יותר עבורי, אפילו שחלקן לא ממש קלות מבחינת המשמעות שלהן על הזהות שלי ומבחינת הסיכון לתפיסה העצמית שלי שהן נושאות עימן.

אני לא יודע מה אלעד של עוד 20 שנה יחשוב שהוא יקרא את הפוסט הזה. אני מקווה שיעלה לו חיוך על השפתיים וחום של ערגה נוסטאלגית ימלא את בית החזה שלו. אני מקווה שהוא יבין שבכל החלטה שאני לוקח, אני חושב גם עליו, גם אם לא תמיד אני מסוגל לדמיין מה יחשוב.

שבת שלום,

אלעד