מבט אחר על המשבר בשווקים הפיננסים בארה"ב

קראתי היום את המאמר המעניין הזה באתר Knowledge@Wharton (טוב, אז הם לא קיבלו אותי, אבל עדיין אפשר לקרוא מה שהם כותבים, זה מעניין...), שמנסה לעשות ניתוח מנהיגותי לנפילות של הענקים בוול סטריט. אני לא מוצא מקום להרחיב על כולו (שווה קריאה), אבל כמה נקודות למחשבה:

1. מסופר במאמר שמחקרים מראים שרמת הניהול בבנקי ההשקעות הייתה נמוכה מאוד. המנהלים התמקדו בלדאוג שיהיו שעות עבודה ארוכות וניסו ליצור תפוקה על ידי תמריצים כספיים בלבד. כך זה מתואר:

Surveys of incoming MBA students who had worked in finance, and particularly in investment banking, according to Cappelli, indicate that managers in these fields are particularly harsh and ineffective. These managers provide little feedback, expect long hours in the office even if they are not productive and destroy an employee's work-life balance. The long hours make up for management's lack of discipline and planning.

אני חושב שהלקח העיקרי שעולה מהסיפור הזה הוא שאין גישה אחת נכונה ושאי אפשר להתעלם ממיומנויות רכות שארגונים נוטים להתעלם מהם לטובת השורה התחתונה. אנשים לא עובדים רק על פי תמריצים כלכלים. התמריצים חייבים להיות מגובים ביחס לעובדים, משוב ואיזון בין עבודה לחיים. קראתי כבר בכמה ראיונות עם בכירים שמתחילים להציג גישה לפיה הגורם החשוב בארגון עבור המנכ"ל הוא מנהל משאבי אנוש (ולא כספים או שיווק כמו שהיה פעם). ראו למשל ראיון עם דב מורן ממודו שמדבר על זה. אולי בעתיד המנכ"לים יגיעו עם רקע נרחב בתחומים האלה.

2. הדבר השני הוא מה שאני חושב שאפשר לכנות: תופעת האפור. כאשר עסק עושה משהו שהוא אולי חוקי, אבל ברור לכולם שהוא בעייתי. בכתבה יש כמה דוגמאות לכך. איגו"ח משכנתאות שהוביל למשבר הוא ללא ספק דוגמא מובהקת. לדעתי, עסקים צריכים להיזהר מהאפור גם אם זה אומר שהשורה התחתונה תפגע בטווח הקצר. להיות נבל ברשות התורה לא עובד לטווח הארוך, לא בחיים ולא בעסקים. ציטוט מעניין המאמר:

U.S. businesses need to be aware of what a tribe in New Guinea called "mokita," or the truth that everybody knows but agrees not to speak about, Donaldson
advises. "When it came to subprime and many of the other problems that have
tripped up Fannie and Freddie and so many others, there was mokita.

3. כפי שכתבתי לפני כמה ימים (פוסט שהוביל לדיון מעניין בתגובות), האירועים של השבועות האחרונים הובילו לדיון במהות הקפיטליזם, השוק החופשי ולהכרזות על קריסת התפיסה הכלכלית של הימין הכלכלי. אני לא אוהב את ההכרזות הללו ואני חושב שהם נובעות מפאניקה ומאי הבנה של השיטה על חסרונותיה ויתרנותיה. בכל מקרה, משהו אחד שנוטים להתעלם ממנו בדיון בזה הוא ששני הקטליזאטורים הגדולים של המשבר, פאני מיי ופרדי מאק, היו חברות חצי ממשלתיות, שלא פעלו לחלוטין על פי כללי השוק החופשי (היצע, ביקוש, תמריצים), אלא יותר על פי גחמות של פוליטיקאים ורצון "להיטיב עם החלשים" (ראו תיאור ציורי של הסיפור הזה – כאן). העובדה שבעידוד פוליטי הוענקו הלוואות רבות לגורמים שבדרך כלל לא היו מקבלים, והעובדה שהגופים הללו זכו להילה של תמיכה ממשלתית, עודדה את תופעת איגו"ח המשכנתאות שהייתה חלק משמעותי מהמשבר שבסוף פוגע הכי קשה אותם גורמים חלשים להם רצו לעזור. בעלות ממשלתית שוברת את מבנה התמריצים המסורתי המקובל. לפעמים פשרות ביניים הן טובות. במקרה זה, יצורי הכלאיים שפועלים כאילו הם חברה מסחרית, אבל למעשה הם בבעלות הממשלה, יוצרים רק נזק. את התרגום למשק הישראלי, כל אחד יכול לעשות לבד.

אלעד