אני יודע שמזמן לא כתבתי כאן משהו שלא קשור לחיי הפרטיים. לא תמיד זה מבחירה. אז הנה. השבוע קראתי שתי כתבות קצרות שהעלו בי תהיות.
הראשונה עוסקת בתרבות התחקיר בצה"ל תחת הכותרת "מדוע ממשיכים לשקר בתחקיר". במסגרתה מלין שלמה ציפורי על כך שאין לחיילים חסינות פלילית כך שדברים שאמרו בתחקיר צה"לי לא ישמשו להעמדתם לדין. המצב היום, טוען ציפורי, משמעותו שלחיילים יש אינטרס לשקר. הדבר לדעתו מביא לכך שהתחקיר מאבד מעוצמתו ככלי בידי צה"ל לשפר את עצמו. יש אמת בטענתו של ציפורי. הזכות הבסיסית של החיילים "לשתוק" בחקירה פלילית מופרת. אני יכול להבין את הקושי שבדבר ואני יכול להבין גם את הטיעון המעשי, אם לא ניתן להם חסינות, אנחנו מעודדים אותם לשקר. ובכל זאת, קשה לי לקבל את הטיעון מכיוון שלדעתי הוא לוקה במסר החינוכי.
בצבא, שחייל או חיילת היו עושים טעות כלשהי, הרבה פעמים ה"עונש" שהם היו מקבלים הוא לתחקר את האירוע מול כל הקורס או היחידה. בשלב כלשהו הפסקנו עם זה. עדיין חייבנו אותם לתחקר מול אותו הפורום, אבל לא התייחסנו לזה כעונש יותר. התחקיר ואמירת האמת הם החלק הברור. העונש אינו קשור לעובדה שכל חייל מצופה לומר אמת. העונש, ככל שיש בו צורך, יגיע ללא קשר לתחקיר.
ואני חושב שהמסר האמיתי כאן הוא מסר של לקיחת אחריות. אני מסתכל על אירוע, מבין מה קרה בו כדי לשפר לעתיד. זו המטרה העיקרית של התחקיר. זו הסיבה שמתחקרים גם אירועים חיוביים. כדי שנלמד לעתיד כיצד לשפר את המערכת.
אבל יש עוד אלמנט לתחקיר. אחריות אישית. משהו שהחברה שלנו בכללותה חסרה קצת. ציפורי מבקש לנתק בין אמירת האמת ללקיחת האחריות. הטענה שלו, נעודד אמירת אמת, אבל האחריות, תבוא רק עם התביעה תוכל להוכיח זאת. קשה לי להסכים עם הניתוק הזה. בחברה שלנו בכלל ובעיקר בצבא, שאמור לעצב את דמותם של החיילים והחיילות הצעירים, האחריות צריכה להיות המסר העליון. כן, תמיד יהיו אלו שיעשו בזכות הזו שימוש לרעה. תמיד יהיו אלו שישקרו. אבל זה לא משנה את המסר החינוכי שמוסד התחקיר צריך לייצג. אמירת אמת ולקיחת אחריות.
הכתבה השנייה, שאם תרצו קשורה לראשונה רק בקשר עקיף היא כתבה לפיה לאנשים תהיה אפשרות לתת תרומה ולזכות לניכוי ממס במשכורת. תסלחו לי, אבל אני לא מבין מדוע יש צורך בצעד הזה. אם מישהו רוצה לתרום מכספו למטרה כזו או אחרת, זכותו. אבל מדוע התרומה צריכה לרדת מהמס שהוא משלם, מס שמשמש את כולנו. למעשה הוא מחליט עבורנו למה ישמשו כספי המיסים.
ההנחה במדינה דמוקרטית היא שרשויות השלטון נבחרות כדי ליישם את רצון העם ועושות שימוש בכסף ממיסוי לצורך מימוש המטרות הציבוריות. אפשר להתווכח אם הן עושות זאת בצורה יעילה או לא, אבל מתן אפשרות לזיכוי מס עבור תרומות משמעותה, שהמדינה מפריטה את ההחלטות לגבי השימוש במס לאנשים פרטיים, שיחליטו מה לעשות עם הכסף שהם אמורים לשלם כמס. אפילו אדם שמאמין כמוני שהפרטה היא הרבה פעמים הצד הנכון כמדיניות, חושב שזה צעד לא ראוי. דרך אגב, אותו הרעיון חל גם על חברות שתורמות ומקבלות פטור ממס. שם הבעיה חמורה אף יותר, כיוון שהמנהלים מחליטים עבור בעלי המניות מה לעשות עם כספם והתמריץ של פטור ממס מביא להחלטות לא רציונאליות.
בוא נפריד בין המיסוי לבין התרומה. אחר כך, בואו נראה איך עושים שימוש ראוי ויעיל בכספי התרומות ובכספי המיסים.
אלעד
הראשונה עוסקת בתרבות התחקיר בצה"ל תחת הכותרת "מדוע ממשיכים לשקר בתחקיר". במסגרתה מלין שלמה ציפורי על כך שאין לחיילים חסינות פלילית כך שדברים שאמרו בתחקיר צה"לי לא ישמשו להעמדתם לדין. המצב היום, טוען ציפורי, משמעותו שלחיילים יש אינטרס לשקר. הדבר לדעתו מביא לכך שהתחקיר מאבד מעוצמתו ככלי בידי צה"ל לשפר את עצמו. יש אמת בטענתו של ציפורי. הזכות הבסיסית של החיילים "לשתוק" בחקירה פלילית מופרת. אני יכול להבין את הקושי שבדבר ואני יכול להבין גם את הטיעון המעשי, אם לא ניתן להם חסינות, אנחנו מעודדים אותם לשקר. ובכל זאת, קשה לי לקבל את הטיעון מכיוון שלדעתי הוא לוקה במסר החינוכי.
בצבא, שחייל או חיילת היו עושים טעות כלשהי, הרבה פעמים ה"עונש" שהם היו מקבלים הוא לתחקר את האירוע מול כל הקורס או היחידה. בשלב כלשהו הפסקנו עם זה. עדיין חייבנו אותם לתחקר מול אותו הפורום, אבל לא התייחסנו לזה כעונש יותר. התחקיר ואמירת האמת הם החלק הברור. העונש אינו קשור לעובדה שכל חייל מצופה לומר אמת. העונש, ככל שיש בו צורך, יגיע ללא קשר לתחקיר.
ואני חושב שהמסר האמיתי כאן הוא מסר של לקיחת אחריות. אני מסתכל על אירוע, מבין מה קרה בו כדי לשפר לעתיד. זו המטרה העיקרית של התחקיר. זו הסיבה שמתחקרים גם אירועים חיוביים. כדי שנלמד לעתיד כיצד לשפר את המערכת.
אבל יש עוד אלמנט לתחקיר. אחריות אישית. משהו שהחברה שלנו בכללותה חסרה קצת. ציפורי מבקש לנתק בין אמירת האמת ללקיחת האחריות. הטענה שלו, נעודד אמירת אמת, אבל האחריות, תבוא רק עם התביעה תוכל להוכיח זאת. קשה לי להסכים עם הניתוק הזה. בחברה שלנו בכלל ובעיקר בצבא, שאמור לעצב את דמותם של החיילים והחיילות הצעירים, האחריות צריכה להיות המסר העליון. כן, תמיד יהיו אלו שיעשו בזכות הזו שימוש לרעה. תמיד יהיו אלו שישקרו. אבל זה לא משנה את המסר החינוכי שמוסד התחקיר צריך לייצג. אמירת אמת ולקיחת אחריות.
הכתבה השנייה, שאם תרצו קשורה לראשונה רק בקשר עקיף היא כתבה לפיה לאנשים תהיה אפשרות לתת תרומה ולזכות לניכוי ממס במשכורת. תסלחו לי, אבל אני לא מבין מדוע יש צורך בצעד הזה. אם מישהו רוצה לתרום מכספו למטרה כזו או אחרת, זכותו. אבל מדוע התרומה צריכה לרדת מהמס שהוא משלם, מס שמשמש את כולנו. למעשה הוא מחליט עבורנו למה ישמשו כספי המיסים.
ההנחה במדינה דמוקרטית היא שרשויות השלטון נבחרות כדי ליישם את רצון העם ועושות שימוש בכסף ממיסוי לצורך מימוש המטרות הציבוריות. אפשר להתווכח אם הן עושות זאת בצורה יעילה או לא, אבל מתן אפשרות לזיכוי מס עבור תרומות משמעותה, שהמדינה מפריטה את ההחלטות לגבי השימוש במס לאנשים פרטיים, שיחליטו מה לעשות עם הכסף שהם אמורים לשלם כמס. אפילו אדם שמאמין כמוני שהפרטה היא הרבה פעמים הצד הנכון כמדיניות, חושב שזה צעד לא ראוי. דרך אגב, אותו הרעיון חל גם על חברות שתורמות ומקבלות פטור ממס. שם הבעיה חמורה אף יותר, כיוון שהמנהלים מחליטים עבור בעלי המניות מה לעשות עם כספם והתמריץ של פטור ממס מביא להחלטות לא רציונאליות.
בוא נפריד בין המיסוי לבין התרומה. אחר כך, בואו נראה איך עושים שימוש ראוי ויעיל בכספי התרומות ובכספי המיסים.
אלעד
רשומות
2 תגובות:
הי אלעד,
לא נתתי דעתי לעניין הראשון שהעלת, אבל לעניין התרומות - אני מסכים אתך באופן חלקי.
קודם כל בו נבהיר את המסגרת הנורמטיבית:
ס' 46 לפק' מס ההכנסה [נוסח חדש] קובע כך:
"46. (א) אדם שתרם בשנת מס פלונית סכום העולה על 400 שקלים חדשים לקרן לאומית, או למוסד ציבורי כמשמעותו בסעיף 9(2) שקבע לענין זה שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת, יזוכה מהמס שהוא חייב בו באותה שנה בשיעור של 35% מסכום התרומה – אם הוא יחיד, ובשיעור הקבוע בסעיף 126(א) מסכום התרומה – אם הוא חבר-בני-אדם, ובלבד שלא יינתן זיכוי בשנת מס פלונית בשל סכום כולל של תרומות העולה על 30% מההכנסה החייבת של הנישום באותה שנה, או על 4,208,000 שקלים חדשים, לפי הנמוך מביניהם (להלן – התקרה לזיכוי); סכום העולה על התקרה לזיכוי שנתרם באותה שנת מס, יזוכה מהמס בהתאם להוראות סעיף זה בשלוש שנות המס הבאות בזו אחר זו, ובלבד שלא יינתן זיכוי בכל אחת משלוש שנות המס כאמור, בשל סכום כולל של תרומות העולה על התקרה לזיכוי."
(שאר הסעיפים הקטנים מדברים על פרוצדורות שונות) וסעיף 46א ממשיך וקובע כך:
"על אף האמור בכל דין, הסכום הכולל שבשלו יותר בשנת מס פלונית זיכוי בשל תרומות על פי סעיף 46 וניכוי בשל השתתפות במימון מחקר ופיתוח שמבצע אדם אחר על פי סעיף 20א ועל פי חוק מס הכנסה (הטבות להשקעה בניירות ערך שתמורתם נועדה למחקר מדעי), תשמ"ד-1983, לא יעלה על 50% מהכנסתו החייבת של נישום באותה שנה; לענין זה, "הכנסה חייבת" - לפני הניכוי בשל השתתפות במחקר ופיתוח."
- כך המדינה מעודדת פרטים לתרום מהכנסתם לארגונים, ומוכנה לזכות אותם, בחלק מהסכום אותו הם תורמים, ועד תקרה מסויימת. הכתבה שציינת פשוט קבעה פרוצדורה שהקלה על התרומה כאמור (שהיא מותרת זמן רב).
כלומר, אני יכול לתרום חלק מההכנסה שלי, והמדינה תזכה אותי בחלק מהסכום כאילו שילמתי מס.
כך "מוגדלת העוגה", כלומר אני גם משלם מס על הכנסתי החייבת, וכסף הולך למטרות כפי שנקבע בחוק התקציב, אך אני רשאי לתרום חלק מהכנסתי, ואני אזוכה בחלק מהסכום ממס.
כך נוצר מצב שהמדינה "כאילו" משתתפת איתי בחלק מהתרומה (אבל כפי שניתן לראות, לא יותר מאחוז מסויים מסכום התרומה ולא יותר מאחוז מהכנסותי, ולארגונים מסודרים ומפוקחים כדין).
נראה לי שבמצב זה נוצר איזון לא רע בין הרצון לעודד אדם לתרום לבין האירנטס של המדינה לקבל תגמולים ממסים ולהוציאם כפי שנקבע ונדרש.
אתה לא חושב?
היי דין,
כרגיל אתה יותר מדוייק ממני מבחינת החקיקה.
אני לא חושב שיש כאן צורך באיזון בכלל.
היה ברור לי שלא כל הסכום יכול להתרם כך שאני לא אשלם מס הכנסה בכלל. אבל אני לא חושב שיש צורך שהמדינה תשתתף אף לא בחלק כדי לעודד תרומות. זה לא התפקיד של המדינה. אם מישהו רוצה לתרום, יבורך, שיעשה את זה מכספו שלו. אם בהוצאת התרומות מהזיכויים, נביא לכך שאפשר יהיה להוריד את סכום מס ההכנסה כך שלאנשים תהיה יותר הכנסה פנויה לתרום, מה טוב... אבל המצב כרגע (ולא משנה אם בגלל התיקון או שהוא רק פרוצדוראלי ומאפשר לעשות זאת יותר בקלות) הוא לדעתי לא ראוי.
הוסף רשומת תגובה