כן. אני יודע. לא כתבתי כמעט כל השבוע. לא באשמתי. האמת שכן. זה מסובך. זה הולך בערך ככה:
ביום רביעי קמתי בבוקר ותכננתי לי את כל היום. קצת לימודים, כתיבה וטלוויזיה בערב ובמהלך כל שעות הצהריים היינו אמורים לנסוע לסיור בקמפוס החדש (יחסית – החל מ- 2007) של אחת החברות הסלולאריות הגדולות באוסטרליה. אחד מחבריי למסלול עובד שם וארגן לנו ביקור גם כדי לראות את המתקנים (די מרשים, 6500 עובדים) וגם כדי לשמוע הרצאה של אחד המנהלים הבכירים שהוא הנציג של החברה הסינגפורית ששולטת בחברה האוסטרלית (הרצאה מעניינת, הוא דיבר על שאלות תרבויות, על מדיניות השקעה בינלאומית ועוד).
הבחור מהמסלול ארגן לנו אוטובוס שייקח אותנו מהקמפוס שלנו למשרדי החברה. אז התחלנו את הסיור ומאוד נהניתי. עד לרגע שבו הבנתי ששכחתי את התיק שלי, עם הלפטופ והאיי-פוד (ועוד כמה דברים) באוטובוס. לא כיף. שאר הסיור זכור לי באופן עמום. למזלי הבחור שארגן את הטיול הוא בעל כישורים רבים, והוא הצליח לאתר את הנהג, שהביא את התיק יום מאוחר יותר למשרדים והתיק הגיע אליי היום (יום שישי, יומיים מאוחר יותר) בבוקר.
מה שגרם לכך שכיומיים הייתי בלי לפטופ, בלי אינטרנט בבית וקצת מנותק מהעולם (למעט כמה רגעים שגנבתי על המחשבים הציבוריים בקמפוס). פתאום שלא היה לי לפטופ, הבנתי כמה התלות שלי בו גדולה. ממש הרגשתי כמו בניסוי אנתרופולוגי. לא יכולתי לתרום לקבוצה על ידי קריאת עבודות. לא היה לי גם דרך לתקשר איתם (רוב ההודעות נשלחות במייל). לא רק שהלפטופ משמש אותי כל בוקר וכל ערב כדי לקרוא חדשות ולהתעדכן (בעיקר על מה שקורה בארץ ועל מה שיש בטלוויזיה) אלא שחסרונו ממש גרם לי להרגיש מנותק. בלי פייסבוק (ולאור הצטרפותי ל- Twitter, גם בלי זה), ממש לא ידעתי מה קורה מסביבי. הבנתי גם כמה התלות שלי בכתיבה, בבלוג הזה ובשני גדולה. כמה זה נהייה חלק חשוב ומשמעותי מהחיים שלי.
כל דור מתקשה להבין איך אנשים חיו פעם בלי הטכנולוגיה הנוכחית. כל פעם שאני מגיע למילואים ומספר שכאשר התחלתי את השירות היה מחשב רק באחד המשרדים (היום יש בין 5 ל- 6 בכל משרד ואחד, לפחות, בכל כיתה), אנשים לא מבינים איך עבדנו. אבל זה עבד. אני חייתי בתקופה בלי אינטרנט, אבל כנראה שניתן לפתח תלות מוחלטת בטכנולוגיה.
אז בינתיים הלפטופ חזר ושלומו טוב. האיזון חזר לחיי. פחות או יותר. כרגע מתרכזים בלעבור את השבוע הבא (4 מבחנים בחמישה ימים). אני מקווה לכתוב ולעדכן עוד, אבל נראה לי שלהיום, הרשומה הזאת העמיסה עליכם מספיק.
אלעד
נ.ב.
תמונות מהסיור ניתן למצוא כאן.
ביום רביעי קמתי בבוקר ותכננתי לי את כל היום. קצת לימודים, כתיבה וטלוויזיה בערב ובמהלך כל שעות הצהריים היינו אמורים לנסוע לסיור בקמפוס החדש (יחסית – החל מ- 2007) של אחת החברות הסלולאריות הגדולות באוסטרליה. אחד מחבריי למסלול עובד שם וארגן לנו ביקור גם כדי לראות את המתקנים (די מרשים, 6500 עובדים) וגם כדי לשמוע הרצאה של אחד המנהלים הבכירים שהוא הנציג של החברה הסינגפורית ששולטת בחברה האוסטרלית (הרצאה מעניינת, הוא דיבר על שאלות תרבויות, על מדיניות השקעה בינלאומית ועוד).
הבחור מהמסלול ארגן לנו אוטובוס שייקח אותנו מהקמפוס שלנו למשרדי החברה. אז התחלנו את הסיור ומאוד נהניתי. עד לרגע שבו הבנתי ששכחתי את התיק שלי, עם הלפטופ והאיי-פוד (ועוד כמה דברים) באוטובוס. לא כיף. שאר הסיור זכור לי באופן עמום. למזלי הבחור שארגן את הטיול הוא בעל כישורים רבים, והוא הצליח לאתר את הנהג, שהביא את התיק יום מאוחר יותר למשרדים והתיק הגיע אליי היום (יום שישי, יומיים מאוחר יותר) בבוקר.
מה שגרם לכך שכיומיים הייתי בלי לפטופ, בלי אינטרנט בבית וקצת מנותק מהעולם (למעט כמה רגעים שגנבתי על המחשבים הציבוריים בקמפוס). פתאום שלא היה לי לפטופ, הבנתי כמה התלות שלי בו גדולה. ממש הרגשתי כמו בניסוי אנתרופולוגי. לא יכולתי לתרום לקבוצה על ידי קריאת עבודות. לא היה לי גם דרך לתקשר איתם (רוב ההודעות נשלחות במייל). לא רק שהלפטופ משמש אותי כל בוקר וכל ערב כדי לקרוא חדשות ולהתעדכן (בעיקר על מה שקורה בארץ ועל מה שיש בטלוויזיה) אלא שחסרונו ממש גרם לי להרגיש מנותק. בלי פייסבוק (ולאור הצטרפותי ל- Twitter, גם בלי זה), ממש לא ידעתי מה קורה מסביבי. הבנתי גם כמה התלות שלי בכתיבה, בבלוג הזה ובשני גדולה. כמה זה נהייה חלק חשוב ומשמעותי מהחיים שלי.
כל דור מתקשה להבין איך אנשים חיו פעם בלי הטכנולוגיה הנוכחית. כל פעם שאני מגיע למילואים ומספר שכאשר התחלתי את השירות היה מחשב רק באחד המשרדים (היום יש בין 5 ל- 6 בכל משרד ואחד, לפחות, בכל כיתה), אנשים לא מבינים איך עבדנו. אבל זה עבד. אני חייתי בתקופה בלי אינטרנט, אבל כנראה שניתן לפתח תלות מוחלטת בטכנולוגיה.
אז בינתיים הלפטופ חזר ושלומו טוב. האיזון חזר לחיי. פחות או יותר. כרגע מתרכזים בלעבור את השבוע הבא (4 מבחנים בחמישה ימים). אני מקווה לכתוב ולעדכן עוד, אבל נראה לי שלהיום, הרשומה הזאת העמיסה עליכם מספיק.
אלעד
נ.ב.
תמונות מהסיור ניתן למצוא כאן.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה