קשה באימונים. וזהו. פשוט קשה.

אני כותב כאן לאחר כמה ימים קשים. מסיבת סיום שבוע האוריינטציה ביום שישי, אותה תיארתי לפני כמה ימים, הייתה אומנם אירוע משמח אבל היא נערכה בבר פתוח בנמל. לכאורה, זה נשמע דבר טוב. וזה באמת טוב. הבעיה היא רק, שנבחר ערב שהיה קריר יחסית ולווה ברוחות עזות. כן, ניחשתם... חליתי. מיום שישי ועד היום, סבלתי מכל הסימפטומים הכיפיים (שתמיד באים באותו סדר אצלי), גודש בגרון, נזלת, כאבי ראש. רק היום אחר הצהריים, הצלחתי להיפתר מהמחלה.
כאילו בכך לא היה די, החלטתי ביום ראשון בבוקר ללכת ולהתאמן בחדר כושר. אין לי שום דבר נגד חדרי כושר. ההפך. הייתי רוצה להיות בעל אופי שמאפשר לי להתמיד יותר בהרגל הזה. הבעיה עם חדרי כושר, שאם לא היית בהם הרבה זמן, הפעם הראשונה היא נהדרת תוך כדי, אבל היא אסון אחרי. במשך שלושת הימים האחרונים, בנוסף להיותי חולה, לא הייתי מסוגל להרים את הידיים מעל גובה הכתפיים. עכשיו אני יודע שזה לא נשמע כמו תנועה שאנחנו עושים הרבה פעמים ביום, אבל אתם תופתעו לגלות כמה היא נפוצה (שלא לדבר על ליישר את הזרוע, אבל נוותר על שיעור האנטומיה להיום).
בכל מקרה, הימים האחרונים היא ארוכים בגלל שתי התופעות הללו. לא שהייתי צריך משהו שיאריך אותם. בכל זאת, אנחנו לומדים בימים אלו כל יום מתשע עד חמש. לשמחתי, בשלב זה הלימודים קלילים, כוללים בעיקר מילוי שאלונים, דיונים קבוצתיים על רגשות והרבה משחקי תפקידים (מישהו אמר גן עדן לחופ"ה?). כמובן, שהליכה לפאב לאחר השיעור, בתוספת ארוחת ערב משותפת על החברים מהלימודים, הופכת את הימים למאוד ארוכים. שזה, אם עדיין לא הבנתם, בשלב הזה, טוב מאוד.
בכל מקרה, היום עסקנו בעיקר בקבוצות והלימודים כללו הרבה משחקים בקבוצות. אבל רציתי לדבר על איך שהיום התחיל. בתחילת הבוקר היה לנו דיון מעניין על הנאום של ברק אובמה. המנחה של הסדנה שאנחנו עוברים עכשיו נתנה לנו מטלה: לחשוב שהיום בבוקר אנחנו הולכים להישבע כנשיא, ראש ממשלה או כל דרגת שלטון רלוונטית אחרת, של המדינה שלנו ולנסות לכתוב על נייר על מה היינו מדברים בנאום. לא ממש את הנאום, יותר את הרגשות שהיינו מנסים לעורר. אם חושבים על זה לעומק זה שאלה מאוד מעניינת שאני לא חושב שהייתי חושב עליה יותר מידי אם לא הייתי ביום בסיטואציה הזאת. אני רשמתי שהייתי מדבר על תקווה וגאווה ומדבר בעיקר על העתיד והבטחת קיומה של מדינת ישראל, לא רק כמדינה יהודית ודמוקרטית, אלא גם כמודל שהוא אור לגויים (לא ממש יכולתי להסביר את הביטוי הזה באנגלית), קרי מודל לחיקוי בכל האספקטים – חינוך, ממשל, כלכלה, רווחה וכמובן, סובלנות ושלום.
הקטע המעניין היה שאחרי שכתבנו כל אחד את כתביו שלו, התבקשנו להתחלק לפי יבשות (כן, יבשות) ולדבר על מה שכתבנו. עכשיו ילדים, עזרו לאלעד ולרונית (הישראלית השנייה בקורס, שגרה פה כבר 14 שנה) למצוא לאיזה יבשת הם שייכים. הלכנו על אסיה, הקבוצה הגדולה ביותר בקורס. מה גילנו. מלא אסייתים והודים, שלא ממש דומים לנו. בסוף אפילו הקבוצה של אסיה עצמה התפצלה לדרום מזרח אסיה ותת יבשת הודו. דחינו הצעה להצטרף לקבוצה מאירופה והחלטנו להקים מחלקת מזרח תיכון. כיוון שהייתה קבוצה של אפריקה רק עם שני אנשים, המנחה ביקשה מאיתנו להצטרף אליהם. אמרנו – אנחנו יכולים להסתדר עם אפריקה. אחד מניגריה ואחד מזימבבואה. רב תרבותיות, כבר אמרתי?
בכל מקרה, היה מעניין לראות איך כל הקבוצות, חוץ משלנו, דיברו, בין השאר, על המצב הכלכלי. בקבוצה שלנו, אנחנו עסוקים יותר מידי בניסיון לא להרוג אחד את השני בתוך המדינות שאנחנו חיים בהם. יחי ההבדל הקטן. מי אמר שהחיים באוסטרליה לא קלים.
לאחר מכן, צפינו בנאום של ברק אובמה, שאין ספק שיוצר את ההיסטוריה מול העיניים שלנו כל יום. למשל, אין ספק שהוא הנשיא הראשון שעושה שימוש מעשי ברשתות החברתיות באינטרנט. אני לא יודע אם ראיתם את הנאום, אבל אם לא – אז כדאי לכם. זה רק 20 דקות והם חולפות כמו כלום. זה פשוט מרתק. אני יכול לדבר על כל כך הרבה דברים מעניינים שנאמרו שם (וכמובן שעשינו גם את זה בכיתה) אבל גם ככה הרשומה הזאת כבר יצאה יותר ארוכה ממה שהתכוונתי, אז אני אוותר. אשאיר אתכם עם טיפ. אם אתם רואים את הנאום, נסו לשים לב לקישור שהוא עושה בין עבר לעתיד. מ ר ת ק.
בסוף השבוע אמורים לקחת אותנו לסיור בצ'יינה טאון לכבוד ראש השנה הסיני. מבטיח תמונות ורשמים בקרוב.
המשך שבוע נפלא
אלעד