יום חמישי, 8 בינואר 2009

הפחד מן הפשרה – או מה אפשר ללמוד מויקי ומקריסטינה

לפני קצת יותר משבוע (עוד לפני הנסיעה שלי צפונה). ראיתי בקולנוע את "ויקי קריסטינה ברצלונה". אני מאוד אוהב את הסרטים המאוחרים של וודי אלן והסרט הזה לא היה חריג. הפוסט הזה, שהתבשל לי בראש כבר כמה ימים, הוא תוצאה של הצפייה בסרט, אבל הוא מכיל ספויילרים, אז מי שלא ראה ומתכוון לראות (כדאי לכם) מוזמן לשמור את הפוסט ולקרוא אותו לאחר צפייה.

במשך כמה ימים ניסתי לפצח מה כל כך אהבתי בסרט. יש את הדברים הברורים מעליהם, אני מאוד אוהב סרטים שיש בהo קריין (אהבה מוזרה, אני יודע, אבל עדיין). כמובן שהסקסיות של חלק מהדמויות לא הזיקה להנאה. אבל אני חושב שהסיבה שכל כך נהניתי מהסרט היא בגלל שהוא הציג מאבק פנימי שאני מאוד מתחבר אליו.
אני חושב שאני במקום מסוים כמו ויקי. אני מחפש שגרה. אני מחפש את הבטוח. אני מחפש את הסדר ואת הנכון בחיים. יש לי תמונה של מה שאני רוצה (פחות או יותר) ואני שואף להגיע אליה. יחד עם זאת, באותו זמן, כמו ויקי, באיזשהו מקום, אני רוצה להיות קריסטינה. משוחרר, חי את החיים ואת הרגע, מנצל הזדמנויות, לא דואג יותר מידי לגבי העתיד, תמונה חיה של תשוקה.
אני זוכר שכילד היה לי חבר מאוד טוב שמייצג עבורי את קריסטינה. חי את הרגע, מוכשר, מוזיקאי, שמצליח תמיד לאלתר ולשלוט בכל רגע. במקום מסוים קינאתי בו. לא הקנאה הרעה, אלא קנאה טבעית של "הדשא של השכן ירוק יותר". היה לנו שיחות ארוכות ואני זוכר איך הופתעתי שבשיחה אחת הוא גילה לי שהוא מקנא בי. כן. הוא, שמבחינתי היה הרבה מהדברים שאני רציתי להיות, רצה להיות כמוני, מסודר, מחושב, מאורגן, חלק מהדברים שהפריעו לי. זה גרם לי להבין, מה שהיום אני מרגיש שאני יודע יותר טוב, שצריך לזרום עם מה שיש לך ולהפיק מזה את הטוב ביותר. אנחנו לא שולטים בקלפים שחולקו לנו, רק בדרך שבה שאנחנו משחקים איתם.
ועדיין, יש רגשות אנושיים שלא תמיד אפשר לשלוט בהם. אני חושב שאחד מהם זה הרצון להיות מה שאתה לא. אני לא חושב שיש הרבה אנשים שבאמת ובתמים יגידו שאין שום דבר – תכונת אופי, משהו במראה, רקע תרבותי – שהם לא היו רוצים לשנות. יחד עם זאת, אני חושב שאסור לתת להרגשה הזאת להשתלט עליך. יש ימים שזה יותר קשה לי. יש ימים (והם הולכים ונהיים רבים יותר) שאני בסה"כ מרוצה. אני מנסה כל יום להודות על מה שיש לי (ויש המון). אני חושב שבסך הכול,
מצאתי בחיים כמה עקרונות שעושים לי טוב.
ועדיין... עמוק בתוכי, קיים הפחד הזה מהויתור. מללכת על הבטוח, המסודר והמאורגן בחיים. בתוכנית של יאיר לפיד הוא תמיד היה שואל בשאלון: "מה הפחד הכי גדול שלך?". חשבתי על השאלה הזו הרבה פעמים. אני חושב שהפחד הגדול ביותר שלי הוא להיות במקום שהוא לא המקסימום. להתפשר. בחיים, באהבה, בעבודה. זה פיתוי גדול, אבל הוא מסוכן ואני מפחד למצוא את עצמי פתאום חי את הפשרה.
אולי זו גם הסיבה שלא אהבתי את הסוף של הסרט. בגלל שהוא מייצג פשרה. כל דמות עם הפשרה והקשיים שהדרך שהיא בחרה מייצגת. אני לא בטוח שויקי (או אני) הייתה הופכת להיות מאושרת יותר, אם הבחירה שלה הייתה שונה. זאת אומרת, לא בטוח שלא להתפשר היא דרך הרבה יותר טובה מלהתפשר במקרים כאלה, כיוון שהיא מובילה לאי וודאות ואי וודאות יכולה להוביל לטוב ולרע. אי אפשר אף פעם להיות בטוחים. אבל הפשרה בטוח משאירה איזה טעם מוזר (גם אם לאו דווקא רע) בפה.
אלעד

2 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

אם פשרה נתפסת כמתסכלת, אז גם שלמות או מיצוי או מעולה עלולים להיות מתסכלים. וחוץ מזה פשרות יש בכל מקום גם בלי שנשים לב, רק אנחנו לא קוראים לזה פשרה אלא "החלטה מושכלת" כדי שלא נרגיש מובכים. אין מה לפחד מפשרות, יש דברים הרבה יותר מפחידים, נגיד, לא לעשות משהו בכלל ולהפסיד חיים שלמים בגלל החיפוש אחר השלם והמעולה.

Elad Sherf אמר/ה...

היי פחדים,
תודה על התגובה.
אני מסכים שפשרות יש כל הזמן בחיים. אבל יש בכל זאת, החלטות בחיים, שהם יותר גדולות מהחלטות של יום יום. ברור לי, שבסוף, החיים מורכבים מאין סוף החלטות קטנות, אבל עדיין, אין ספק שיש כמה החלטות שאפילו שהן הפיכות, הן עדיין משמעותיות.
אני מסכים שגם הכיוון השני הוא מפחיד - חיפוש מטורף אחרי השלמות מכיל בתוכו תיבת פחדים משלו. אני חושב שהתייחסתי לזה ברשומה. אני גם לא חושב שפחד בפני עצמו הוא רע. יש פחדים מאוד טובים ובריאים. חוץ מזה, אני חושב שבסוף, אנחנו חיות רגשיות ולכן גם אם כל מה שכתבת נכון, בסוף בהרגשה שלי, זה מרגיש אחרת - ולא משנה בכמה שכלתנות אני אנסה להשתמש כדי להתמודד עם זה, ההרגשה תשאר...
סוף שבוע נעים
אלעד