מחשבות רנדומאליות על חקיקת יתר

היום רשומה פילוסופית יותר. זה המצב רוח... וגם כי הרבה זמן לא כתבתי על משהו קצת יותר רציני.

כמשפטן לשעבר (זה ממש נשמע כמו נרקומן לשעבר...) וכאדם שרואה את עצמו כלפחות אזרח מן השורה אני לעיתים ממש מזדעזע מהקלות בה בית המחוקקים שלנו מייצר חוקים. חברי הכנסת (אני מאמין בתמימותי) מתוך כוונות אמיתיות וכנות לדאוג למגזרים שלהם מבקשים להגן ולקדם נושאים שונים. אך נדמה שהכלי היחיד שמצוי בארסנל הפרלמנטארי שלהם הוא הצעת החוק.

לכאורה, תוכלו לומר שמדובר בתופעה ראויה. צריך שיהיו חוקים ברורים. כתוב. שחור על גבי לבן. אך רק לכאורה. לחקיקת היתר יש כמה תופעות לוואי. מעבר לשאלות של תקציב שהן תמיד מעוררות תמיהה ולשאלות של השפעות לוואי (ראו דוגמא נהדרת כאן) התופעה הבעייתית ביותר בעייני היא העובדה שרבים מהחוקים פשוט לא נאכפים.

נניח כרגע בצד את השאלה מדוע החוקים לא נאכפים, אבל העובדה שכולנו חיים במדינה שבה ספר החוקים מופר יום אחר יום ללא כל תגובה היא השחיתות האמיתית שממנה אנחנו צריכים לפחד ולא השחיתות עליה אוהבים כל כך לדבר בתקשורת. הילדים במדינה שלנו גדלים באווירה שבה הפרת החוק היא הנורמה ולכך יש השלכות רוחביות על החברה. אני, כפי שהבעתי כאן באתר לא פעם, תומך בגישת החלונות השבורים, לפיה יש להתחיל מאכיפה של הכללים הקטנים (אפילו יותר קטנים מאלו שמזוז מדבר עליהם, למרות שאני מסכים איתו על הכיוון הכללי) וזה יוביל להתמודדות טובה יותר עם הבעיות הגדולות. הבעיה היא, שיש כל כך הרבה חוקים קטנים, שאכיפה של כולם הופכת לכמעט בלתי אפשרית.

אבל יותר מזה. השימוש הקל כל כך בנשק החקיקה מביא לכך שחברי הכנסת, שאמורים במדינה מתוקנת (אני מאוד אוהב את הביטוי הזה, כי אין לו ממש תרגום לאנגלית), להוות את חוד החנית של הלך הרוח והמדיניות החברתית, לא שוקלים כלל את מגוון הדרכים שבאמצעותן ניתן להשפיע על החברה האזרחית שלנו.

בספר, Code and other laws of cyberspace, הפרופ' למשפטים לארי לסיג מגדיר 4 דרכים להסדיר את ההתנהגות האנושית בחברה. נניח שברצוננו לקבוע שברח' מסוים אסור לנסוע מעבר למהירות של 40 קילומטר לשעה. הדרך הראשונה, היא לחוקק חוק. בספר החוקים ייכתב חוק שיקבע שכל מי שינהג ברכב אשר מהירות נסיעתו היא מעל 40 קמ"ש ייענש. כמובן שהיעילות של חוק כזה תלויה ברמת אכיפתו. הדרך השנייה, היא באמצעות ארכיטקטורה. ניתן לעצב את הסביבה, במקרה זה את הכביש, כך שימנע נסיעה מעל 40 קמ"ש. כולנו מכירים את הדרך הזאת – המהמורות (או באמפרים) ברחובות שלנו הם דוגמא מצוינת. כמובן, שהארכיטקטורה לא חייבת להיות מוגבלת לכביש. ניתן להתקין שבב בכל המכוניות שיגביל את מהירות הנסיעה בהן ל- 40 קמ"ש ברגע שהן נכנסות לרחוב. אולי קצת מתוחכם יותר, אבל ככל הנראה גם יותר יעיל. הדרך השלישית, היא באמצעות כוחות השוק. למשל, ניתן לקבוע מנגנון לפיו הזכות לנסיעה במהירות מסוימת עולה מחיר מסויים, כך ששיווי המשקל הכלכלי יביא לכך שאף אחד לא ייסע מעל 40 קמ"ש. טוב, אולי בדוגמה הזאת מנגנון שוק פחות יעיל, אבל ללא קשר לנטייה הפוליטית הכללית, אני חושב שאנחנו יכולים להסכים שבמקרים מסוימים, השוק יכול להיות מנגנון מצוין להסדרת התנהגות. הדרך הרביעית, היא הנורמה. בשכונה הזאת לא נוסעים מעל 40 קמ"ש. זה ידוע. זה ברור. אף אחד לא עושה את זה. למה? כי ככה מתנהגים פה.

ומה הנקודה? לא רק שפתרונות של שוק וארכיטקטורה לא נשקלים מספיק, אלא שכל פעם שחוק מחליף נורמה מדובר בהתדרדרות שקשה מאוד להופכה...

בספרו של דן אריאלי, Predictably Irrational, הכותב מתאר את ההשפעה המרתקת שיש לכסף על מערכות יחסים בין אנשים. בעיקר, הוא מייחד פרק שלם להשפעה שיש לכסף על מערכות יחסים חברתיות במהותן. מה היה קורה, הוא שואל, לו הייתי מסיים את ארוחת ערב החג אצל חמותך, מוציא את הארנק ושואל: "אז כמה אני חייב לך על הארוחה המדהימה הזו?". כמובן, שהדוגמה הזו, מופרכת ככל שתהיה, היא דרך מתוחכמת להציג סדרה של ניסויים ומחקרים שמראים שכסף משנה מערכות יחסים חברתיות למערכת עסקיות. אחת המסקנות היא שמרגע שמערכת יחסים הפכה להיות מבוססת על הכסף, לא רק שהיא משתנה, אלא שמאוד קשה לחזור חזרה למערכת שמבוססת על הדדיות חברתית. גם דניאל פינק, בספרו החדש, Drive, מתאר סדרה של מחקרים שנעשו בהם הוכח שגם במסגרת של תגמולים במסגרת העבודה, הכנסת כסף משנה את מערכת היחסים. מרגע שנעשה ניסיון לתמרץ אנשים על ידי כסף ולא על ידי מניעים פנימיים, לא רק שהדבר מוביל לאורך זמן לירידה במוטיבציה, אלא שמאוד קשה לשחזר את מערכת היחסים הקודמת.

ומה לכל זה ולחקיקה? הרבה. אני חושב שחקיקת היתר שאנו חווים הורסת את הנורמות שעליהן מתבססת החברה שלנו. אם זו נורמה, אנשים מצייתים לה, כי זו הנורמה וכי זה חלק ממארג היחסים החברתי שלנו (ואני יודע שתמיד יהיו יוצאים מן הכלל). אבל כאשר מדובר בחוק, לא רק שהוא לא מוקף באיזה הילה חברתית, אלא שרמת האכיפה הנמוכה ו – למרבה האירוניה – הנורמה שהתפתחה לפיה הפרת חוק אינו דבר כה נורא, מביאה להידרדרות של המארג החברתי. ואני חושב שמדובר במגמה בלתי הפיכה בדיוק כמו ההשפעה של הכסף. היכן שיש חוק במקום נורמה, קשה מאוד יהיה לחזור לנורמה.

חקיקת היתר היא עוד אחת מהמגמות שאנחנו לומדים מארה"ב ואולי צריכים שלא לייבא. לא מזמן שמעתי בהרצאה מישהו שאמר שעם כל הדיבורים של האמריקאים על חופש וקפיטליזם זו המדינה עם הכי הרבה רגולציה וחקיקה בעולם. לא לחלוטין הבנתי את זה עד שהגעתי לכאן וראיתי את התמונה הזו ברכבת התחתית:

התרגום הלא מקצועי שלי: "אנא הצע את המושב לבעלי מוגבלות. זה לא רק מנומס, זה גם החוק".

באמת? אנחנו צריכים חוק בשביל זה? האם זה לא השכל הישר? האם זה לא מספיק שזה מנומס?

אני נטפל לקטנות? דוגמא נוספת? אין שום בעיה. הקומה ה- 86 של האמפייר סטייט בילדינג. הדבר הראשון שאתה רואה שאתה יוצא לרחבה בשביל לצפות בנוף המרהיב, זה השלט הזה:

עכשיו יש פה שני שלטים. הראשון, אתם יודעים מה, אני יכול לקבל. אבל השני (שוב, בתרגום חופשי): "זריקת חפצים מעמדת התצפית או טיפוס על הגדרות הן פעולות מסוכנות, לא חוקיות ואסורות". אתם מבינים? מישהו צריך לשים שלט שמסביר את זה? יש חוק שאוסר על זה? וזה לא רק מסוכן. זה גם לא חוקי וגם אסור. וזה גרם לי לחשוב, רגע – אם יש גדר – מה הסיפור עם השלט הראשון... הרמתי את מבטי וראיתי את גדר בגובה של כמה אנשים, מעין כלא קטן, שמקיף את מרפסת התצפית. באמת שצריך להתאמץ להשליך את הילד שלך מעבר לגדר... לא צריך שלט בשביל זה...:

כן, אני יודע שהדוגמאות הללו הן לא בדיוק עניינים שברומו של עולם (טוב, אולי השלטים בקומה ה- 86 הם כן ברומו של עולם), אבל זה הוא רק סימפטום לתופעות רחבות בהרבה ולדרך שבה החברה האמריקאית וגם החברה שלנו הופכות לחברות המבוססת על סף נמוך שנקבע על ידי חקיקה, במקום רף גבוה שנקבע על ידי נורמות.  

בפסק הדין מפורסם בעתירה של התנועה לאיכות השלטון נגד מינויו של צחי הנגבי לשר לביטחון פנים, כתב השופט חשין, בדעת מיעוט, שמדובר בפעולה שהיא אומנם חוקית, אבל מסוג הפעולות עליהן היו אומרים באנגליה: "It is just not done". אולי הגיע הזמן לפתח נורמות משלנו שאותן לא מפירים?

אלעד