כן. אלו המילים העיקריות שמתארות את החוויה בניו-יורק עד עתה. אתה יוצא לרחוב, יש המון אנשים. המון. כמעט לא משנה באיזה שעה. אתה מזמין ארוחה במסעדה – היא ענקית. אפילו העוגיות ענקיות. שלא לדבר על המלח (בסה"כ רציתי לקנות קצת מלח... כל המכלים כוללים מלח שיספיק לי לשנתיים...). המבחר מכל דבר עצום. התורים בסופר – ענקיים (יש אנשים שהעבודה שלהם זה לעמוד עם שלט באמצע הסופר, שם מתחיל התור לקופות). אתה הולך לחנות ספרים – 4 קומות, עשרות אלפי כותרים.
כנ"ל גם לגבי דברים פחות נעימים. הקור... וזה עוד לא באמת התחיל, בסוף שבוע אנחנו מצפים לשלג. שהולכים צפונה או דרומה על השדרות – הרוח והקור משלימים את חוויית הגודל בצורת עוצמה. אתה הולך לחפש מסעדה, יש מאות מסעדות וברים. כל מטר, מקום חדש. אבל מה, שולחן ל- 8 אנשים הם לא הצליחו למצוא לנו ב- 3 מסעדות שונות. גם שמצאו זה היה מאחורה, בלי מלצר בכזאת קומבינה. הם גם מופתעים מגודל הקבוצה – כנראה שהאמריקאים לא יוצאים בקבוצות גדולות... (?)
אני חושב שזו המסקנה העיקרית שלי מהביקור כאן עד עכשיו. הכול גדול. האם זה טוב... אני לא בטוח? יש הרגשה של הרבה בזבוז. יש הרגשה שובע שעובר את המידה הראויה (לא רק באוכל). אני לא יודע אם אלו דברים שאופייניים לניו-יורק ופחות למקומות אחרים – אני חושב שכן – אבל אין ספק שזה גורם לך לעצור ולחשוב. אני חווה על בשרי את פרדוקס הבחירה שמשתק אותי קצת כל יום מחדש.
כל זה חס וחלילה לא בא מתוך תלונה. ההפך, אני מרגיש בשלב זה מספיק בוגר להסתכל על זה מבחוץ ולהבין שיש כאן דברים מדהימים ויש כאן דברים שלא הייתי רוצה לייבא למדינה התיאורטית-אידיאלית שלי. בשלב הזה אני מנסה לספוג, להבין לשמוע, ללמוד להכיר. הלוואי והיה לי עוד זמן. אני חושב שכאן, בניגוד לסידני, יש הרבה יותר מה לספוג. מצד שני, יש תובנות שאני מרגיש שעכשיו, אחרי שביקרתי בצד השני של העולם (סידני, הונג-קונג, סינגפור ואפילו הודו), אני יכול להתמודד איתם ולהבין אותם בצורה אחרת, ככל הנראה טובה יותר.
וזו רק ההתחלה.
אלעד
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה