אני עוקב בימים האחרונים (בהפסקות Y-net בזמן הלימודים לבחינות) אחרי הדיונים על תקציב המדינה. כמה מחשבות, כרגיל, לא מגובשות, לא סופיות ומקריות:
1. כל שנה אותו סיפור של "משא ומתן" ושל גזירות כאלו ואחרות שאחר כך יוצאות מספר התקציב. מה שנקרא להכניס עז כדי אחר להוציא אותה. ממש יש הרגשה של שיטת מצליח. אני מבין שחלק מהתקציב הוא משחק פוליטי. אבל האם באמת אנחנו צריכים לקרוא ולשמוע על זה? חוסר המקצועיות והרצינות של כל הצדדים פשוט מתסכל אותי.
2. בתקציב תמיד יש מפסידים. בסוף יש גודל של עוגה, קטנה יותר או גדולה יותר, ועל זה אפשר להתווכח, אבל עוגה בגודל מסוים. עכשיו צריך להחליט איך לחלק אותה. אף פעם לא יהיה מספיק כסף לכל התרופות. אף פעם לא יהיה מספיק כסף לתקציב הביטחון. אף פעם לא יהיה מספיק כסף לחינוך. תקציב הוא עניין של החלטות. של סדרי עדיפויות. שאתה מנהל מדינה, סדרי העדיפויות שאתה קובע, משפיעים על כל אחד מהאזרחים והתושבים. לא קל להיות במקבלי ההחלטות.
3.וזו בדיוק הבעיה שלי. הדיון השטחי בתקשורת עוסק בגזירה הזאת או בגזירה ההיא. לא שאני חושב שזה דיון עקר בפני עצמו. אני לא מזלזל בהשפעה של גזירה זו או אחרת על אדם אינדיבידואלי. לפעמים הגזירה יכולה לחרוץ גורלות. אבל שאתה יושב על התקציב, ההחלטות שלך צריכות להיות רוחביות יותר. אין דיון בשאלת סדר העדיפויות של מדינת ישראל. מה המטרות שלנו. מה המטרות של הממשלה הזאת. איזה יעדים היא רוצה להשיג. במקום זה, מדברים על המספרים הספציפיים. איך אומר הציטוט המפורסם מעליזה בארץ הפלאות: "אם את לא יודעת לאן את רוצה ללכת, מה זה משנה באיזה דרך תבחרי?". מישהו יודע לאן מדינת ישראל הולכת? ולא אני מתכוון ליותר מיסים או פחות מיסים. אלא מה האסטרטגיה שמדינת ישראל מתכננת כדי לשמור על מצבנו הכלכלי-חברתי ולשפרו עם הזמן. אני לא.
4. בכלל כל התהליך שהתקציב הכולל מנוהל על ידי האוצר לא מובן לי. אני הייתי חושב, בחשיבה הנאיבית והפשטנית שלי, שהממשלה תחליט על סדר העדיפויות הכללי ואז כל משרד צריך לבצע את סדרי העדיפויות הללו. אנחנו מקציבים לחינוך 10% מהתקציב. בסכום הזה, אדוני השר, אתה צריך להשיג את המטרות הללו. אנא ממך, בנה תוכנית להשגת המטרות בהתחשב בתקציב הנתון. נבחן אותך על זה, תוך כדי ואחרי. את המסקנות, נשלב בתקציב הבא. טוב, כנראה שאני באמת נאיבי...
5. יותר מזה, כל הדיון בתקציב הוא לא ראוי לדעתי. בתקציב של מדינה, יותר חשוב במה משקיעים מאשר כמה משקיעים. לכן, האמירה, קיצוץ רוחבי ממשרדי הממשלה הוא הדבר הכי גרוע שיכול להיות. גם חברות שעשו קיצוצים רוחביים בימים אלו הבינו איזה צעד מוטעה זה היה. השאלה היא כיצד התקציב יוצר תפוקה בעתיד. כמה מושקע בתשתיות, בחינוך (אמיתי), ביצירת תשתית חברתית ומשפטית יציבה וכו'. או במילים אחרות, איך התקציב תורם לאסטרטגיה שנקבעה על ידי המדינה לטווח הארוך. כל זה לא כלול בכלל בדיון הציבורי, בתקשורת, בממשלה ובכנסת. חבל.
6. כולם מדברים על הגזירות. הגזירה הכי גדולה, שאנשים לא מתנגדים אליה בכלל זה העלאת המע"מ. זו כמובן הדרך הקלה ביותר לגייס כספים, כי מע"מ זה מס יעיל. אבל מע"מ זה גם מס של עניים, כיוון שהוא משולם על ההוצאות, ובמקרה של עניים, חלק גדול יותר מההכנסה שלהם הולך על הוצאות. ועל זה הוסיפו חטא על פשע והוסיפו מע"מ על הירקות והפירות. מי יפגע מזה אתה חושבים? העיקר שהמפלגה הסוציאליסטית (מפלגת העבודה) יושבת בממשלה. היא דאגה לחלשים. נכון?
7. ואף מילה על תקציב הביטחון.
1. כל שנה אותו סיפור של "משא ומתן" ושל גזירות כאלו ואחרות שאחר כך יוצאות מספר התקציב. מה שנקרא להכניס עז כדי אחר להוציא אותה. ממש יש הרגשה של שיטת מצליח. אני מבין שחלק מהתקציב הוא משחק פוליטי. אבל האם באמת אנחנו צריכים לקרוא ולשמוע על זה? חוסר המקצועיות והרצינות של כל הצדדים פשוט מתסכל אותי.
2. בתקציב תמיד יש מפסידים. בסוף יש גודל של עוגה, קטנה יותר או גדולה יותר, ועל זה אפשר להתווכח, אבל עוגה בגודל מסוים. עכשיו צריך להחליט איך לחלק אותה. אף פעם לא יהיה מספיק כסף לכל התרופות. אף פעם לא יהיה מספיק כסף לתקציב הביטחון. אף פעם לא יהיה מספיק כסף לחינוך. תקציב הוא עניין של החלטות. של סדרי עדיפויות. שאתה מנהל מדינה, סדרי העדיפויות שאתה קובע, משפיעים על כל אחד מהאזרחים והתושבים. לא קל להיות במקבלי ההחלטות.
3.וזו בדיוק הבעיה שלי. הדיון השטחי בתקשורת עוסק בגזירה הזאת או בגזירה ההיא. לא שאני חושב שזה דיון עקר בפני עצמו. אני לא מזלזל בהשפעה של גזירה זו או אחרת על אדם אינדיבידואלי. לפעמים הגזירה יכולה לחרוץ גורלות. אבל שאתה יושב על התקציב, ההחלטות שלך צריכות להיות רוחביות יותר. אין דיון בשאלת סדר העדיפויות של מדינת ישראל. מה המטרות שלנו. מה המטרות של הממשלה הזאת. איזה יעדים היא רוצה להשיג. במקום זה, מדברים על המספרים הספציפיים. איך אומר הציטוט המפורסם מעליזה בארץ הפלאות: "אם את לא יודעת לאן את רוצה ללכת, מה זה משנה באיזה דרך תבחרי?". מישהו יודע לאן מדינת ישראל הולכת? ולא אני מתכוון ליותר מיסים או פחות מיסים. אלא מה האסטרטגיה שמדינת ישראל מתכננת כדי לשמור על מצבנו הכלכלי-חברתי ולשפרו עם הזמן. אני לא.
4. בכלל כל התהליך שהתקציב הכולל מנוהל על ידי האוצר לא מובן לי. אני הייתי חושב, בחשיבה הנאיבית והפשטנית שלי, שהממשלה תחליט על סדר העדיפויות הכללי ואז כל משרד צריך לבצע את סדרי העדיפויות הללו. אנחנו מקציבים לחינוך 10% מהתקציב. בסכום הזה, אדוני השר, אתה צריך להשיג את המטרות הללו. אנא ממך, בנה תוכנית להשגת המטרות בהתחשב בתקציב הנתון. נבחן אותך על זה, תוך כדי ואחרי. את המסקנות, נשלב בתקציב הבא. טוב, כנראה שאני באמת נאיבי...
5. יותר מזה, כל הדיון בתקציב הוא לא ראוי לדעתי. בתקציב של מדינה, יותר חשוב במה משקיעים מאשר כמה משקיעים. לכן, האמירה, קיצוץ רוחבי ממשרדי הממשלה הוא הדבר הכי גרוע שיכול להיות. גם חברות שעשו קיצוצים רוחביים בימים אלו הבינו איזה צעד מוטעה זה היה. השאלה היא כיצד התקציב יוצר תפוקה בעתיד. כמה מושקע בתשתיות, בחינוך (אמיתי), ביצירת תשתית חברתית ומשפטית יציבה וכו'. או במילים אחרות, איך התקציב תורם לאסטרטגיה שנקבעה על ידי המדינה לטווח הארוך. כל זה לא כלול בכלל בדיון הציבורי, בתקשורת, בממשלה ובכנסת. חבל.
6. כולם מדברים על הגזירות. הגזירה הכי גדולה, שאנשים לא מתנגדים אליה בכלל זה העלאת המע"מ. זו כמובן הדרך הקלה ביותר לגייס כספים, כי מע"מ זה מס יעיל. אבל מע"מ זה גם מס של עניים, כיוון שהוא משולם על ההוצאות, ובמקרה של עניים, חלק גדול יותר מההכנסה שלהם הולך על הוצאות. ועל זה הוסיפו חטא על פשע והוסיפו מע"מ על הירקות והפירות. מי יפגע מזה אתה חושבים? העיקר שהמפלגה הסוציאליסטית (מפלגת העבודה) יושבת בממשלה. היא דאגה לחלשים. נכון?
7. ואף מילה על תקציב הביטחון.
אלעד
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה