בית

Photo by kfury

כמה מכם בוודאי יודעים שנסעתי למשלחת הצופים לצפון אמריקה ב- 1996. ביליתי 3 חודשים בצפון אמריקה, כחודשיים מתוכם במחנה קיץ יהודי (Camp SWIG) בקליפורניה. זו הייתה חוויה מאוד משמעותית עבורי ואני חושב שאז, כילד בן 16, לא הערכתי כמה היא תהיה משמעותית בחיים שלי.
אני זוכר שבסוף אותו קיץ התרכזנו כל חברי המשלחת ובילינו כ- 10 ימים בטיול בצפון מזרח ארה"ב. כולם היו מאוד מדוכאים מהחזרה לארץ. אני חושב שאני הייתי היחיד ששלושה חודשים הספיקו לו והוא רצה לחזור...
תריצו קדימה כמה שנים. אני לא עשיתי טיול גדול אחרי שהשתחררתי מהצבא (ויש כאלה שחושבים שאני עדיין צריך לעשות אותו... ). השתחררתי מהצבא ואחרי שבועיים התחלתי ללמוד. בין שנה א' לב' נסעתי לכחודש וחצי לטיול בניו-זילנד עם חברי כאח לי, שחף. היה כיף מאוד. עשינו טיול של מפונקים. רק אטרקציות וכיף... ואחרי כחודש וחצי, עם כל הכיף... רציתי לחזור הביתה. ישבנו על החוף בפיג'י בשבוע האחרון שלנו ואמרתי לעצמי. כן, היה לי מספיק.
אחד הפחדים שלי לפני הנסיעה הזאת היה שאני ארגיש את אותה הרגשה גם פה. שאחרי כמה חודשים, כל הלבד וכל הגעגועים יכריעו אותי. זה חלק מהאתגר והחוויה. ועכשיו, שאני פה בשבוע הבא כבר 4 חודשים, אני מוצא את עצמי מתלבט... האם אני מרגיש כך שוב?

התשובה?

לא.

שלא תבינו לא נכון. אני מתגעגע לארץ ולמשפחה ולחברים. וקשה לי להגיד שאני מרגיש בבית כמו שהרגשתי בדירה שלי בארץ. ברור שלא קשה לחיות כאן. ואני לא יכול להגיד שטוב לי כאן יותר או פחות מאשר בתקופות בארץ. בממוצע, זה אותו דבר. אבל אין לי את ההרגשה הזאת שנדנדה לי בשני המקרים הקודמים, של משהו שמחכה. של משהו שחסר. זה פשוט לא קיים. לפחות לא בינתיים. אולי התבגרתי...?

שהתחלנו את העבודה בקבוצות, הצעתי לקבוצה שלי, שכל שבוע אחד מאיתנו ישלח מייל שבועי שבו הוא מספר על עצמו וישתף אותנו במשהו שהוא אוהב, בציטוט מעניין או בכל מה שעולה על רוחו. את המייל הראשון אני שלחתי לפני כמה שבועות. היום, אחת מחברותיי לקבוצה, ג'וליאנה, שלחה את שלה. היא סיפרה במייל על האהבה שלי לטיסה. ובסוף, היא הוסיפה את הקטע הבא:

Now to leave you with one of my favorite excerpts from a book called Heimat (german for home) that a good friend gave me when I left NZ, knowing it would be a while before I settled down:
"Having a home means having roots, which is not the same as being rooted to the spot. The earth that contains the roots determines the code but not the substance.....home isn't a place anymore. Your geographical home is no longer your destiny but something incidental. Of course, we still ask: Where are you from? We want to know your background and what you are, but that's more of a knee-jerk reflex than real interest. The answer doesn't define you anymore. Does it matter whether you're from Muenster
or Munich, Missouri or Michigan? Aren't other experiences, or other parts of your identity at least as important as the local element---where you come from? Home seems to be turning into biographical accident that adds a certain flavor to self-definition in retrospect. No more, no less. Identity is no longer a matter of territory. Homes are a matter of choice."

ואחרי הכול, אני לא עוד לא יכול ללכת את השלב הזה. הבית בשבילי הוא עדיין טריטוריה. הוא עדיין ישראל. זה עדיין המקום שבו אני רואה את העתיד שלי. אני לא יודע מה ילד יום ואם התפיסה שלי תשתנה ותהיה קרובה יותר לציטוט היפה הזה. בינתיים, כל מי שעוקב אחריי, יכול לדעת, שבשבילי הבית זה עדיין בישראל (אפילו שפייסבוק מציע לי לגור בארה"ב :))

שבוע נפלא (כן, פה השבוע מתחיל ביום שני... משוגעים)
אלעד