סינגפור והודו - חלק שני

כמובטח מאתמול, חלק שני של דיווחים על הטיול להודו וסינגפור, הפעם הודו.

שיר הנושא של הביקור - ניגודים.

כולם מדברים על ההתפתחות של המדינה הזאת, על צמיחה של כ- 8 אחוזים לשנה, על מעמד הביניים הגדל וכו'. מה שראיתי לא הרשים אותי. מצד אחד, שאתה מסתכל על המספרים בפני עצמם הם מרשימים. בעיקר אם מתחשבים בכך שזה לא נעשה בצורה מרוכזת ומנוהלת כמו בסין. מצד שני, ההרגשה היא כאילו יש קפיצות לא הגיוניות בכלכלה ובחברה ומנסים לחבר כמה תקופות מהמאה האחרונה ביחד. אני חושב שהדרך שבה הצמיחה מתרחשת שם היא לא יציבה ולא ברת קיימא ושייקח הרבה מאוד שנים עד שהכלכלה באמת תתקדם שם, אולי יותר ממה שרוב האנשים חושבים.

הניגודים נמצאים בכל מקום. מצד אחד, אתה רואה לכלוך ומקבצי נדבות ברחובות - מצד שני, שלטי הפרסומות ברחוב מפרסמים מוצרי יוקרה. מצד אחד, הריקשות והמכוניות נראות כמו מהמאה שעברה (וגם תרבות הנהיגה) ומצד שני, אתה רואה כמה מהמכוניות היקרות בעולם. מצד אחד, אנשים חיים ב- Slums (שכונות עוני), עובדים מהיום עד הלילה ומרוויחים פרוטות, מצד שני, יש קניוני ענק עם מותגים ומחירים כמו במערב. מצד אחד, המפעלים נראים כמו בשנות ה- 40 עם מאווררים מחלידים, מצד שני, לכל עובד יש מסך מחשב דק שכמתמחה במשרד עורכי דין בארץ חלמתי שיהיה לי. מצד אחד כולם מדברים על צמיחה והתפתחות כלכלית, מצד שני, כולם מדברים (ואפשר לראות זאת בקלות) על כמה אין תשתיות ואין תמיכה ממשלתית וכמה כולם מושחתים.

אני מודה, שהרבה זמן חששתי מהנסיעה להודו. השמועות על הלכלוך, העוני והסיפורים על כך שכולם מנסים לרמות אותך כל הזמן הפחידו אותי. הגעתי להודו וגיליתי, שכל הסיפורים נכונים. מהרגע שנחתתי ועד הנחיתה חזרה בסידני, היו לי רגעים מועטים שבהם הרגשתי בנוח ולא בלחץ (אני לא מצליח למצוא מילה טובה יותר לתאר את ההרגשה). כן, יכול להיות שאני קצת מפונק, יכול להיות שאני תמים. אבל למרות שכולם מדברים על הכנסת האורחים ההודית, אני לא הרגשתי את זה.

כן, היו כמו דברים יפים ומרשימים בטיול. רוב הזמן התארחנו במלונות חמישה כוכבים והאוכל היה בהתאם. ההרצאות היו של אנשים מרשימים ורוב הזמן היו מאוד מעניינות. הטאג' מאהל הוא באמת מבנה מדהים. ואין ספק שלפני כמה מאות שנים הייתה כאן תרבות עשירה ומרשימה. זו גם דוגמא לאיך לפני כמה מאות שנים, האיסלאם התעסק בתרבות, באריטקטורה ובמדעים. וכמובן, זו עוד דוגמה לאיך הבריטים הרסו את העולם (ראיתי את ההרצאה הזאת במטוס בדרך להודו, אני חושב שהיא עזרה להבין כמה דברים). אבל הרגעים המעניינים התגמדו לעומת החוויה הכללית.

שלא תבינו אותי לא נכון. אני שמח שנסעתי. למדתי הרבה והיה לי חשוב לראות חלק מהדברים (באופן כללי את הכלכלה וגם את המושג של עסקים באסיה - שעליו כתבתי בהרחבה כאן), אבל ככל הנראה אני לא אחזור לשם לפחות לא בעשרים השנים הקרובות (או אולי ארבעים).

הדבר האחרון הוא חיזוק של מה שכתבתי אתמול על סינגפור. ההודים מתגאים בכך שהם הדמוקרטיה הגדולה בעולם. שהכל נעשה בהסכמה ומתוך דיבורים. ששומרים על זכויות אדם כמו קניין וחופש דיבור. קשה בכתיבה לתאר נחירת זלזול. בואו רק נגיד שאני לא בטוח שאני רוצה לחיות בכזו דמוקרטיה.

אני אעלה עוד כמה תמונות בימים הקרובים.

אלעד

נ.ב.

בימים אלו אני קורא את כל הרשומות שלי בבלוג הלועזי שלי לצורך פרוייקט שאני עובד עליו. אני מאוד נהנה ומגלה שכתבתי דברים מאוד מעניינים. לצערי, אני מגלה גם הרבה שגיאות כתיב ודקדוק. אני מניח שאם לא עושים לא טועים. הפנו את תשומת ליבי לטעות ברשומה שלי מאתמול. אני לא סובל מעייפת אלא מיעפת. תודה נועה.

אלעד