ואוו. איזה כותרת לרשומה, אהה?
לבקשת חבריי לכיתה אני עומד להעביר הרצאה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בניסיון להסביר קצת לאנשים שרק שומעים על כך בחדשות – ועוד בחדשות הזרות. אני מניח שבכיתה יהיו כמה אנשים שלא יכולים למקם את ישראל על המפה של הגלובוס. לאור הדיונים העמוקים שעוררה הרשומה הקודמת שלי (מומלץ ללחוץ שוב ולעיין בתגובות...), החלטתי לפנות לקוראי הבלוג לעזרה.
אני מתלבט הרבה עם הנושא הזה, על מה לדבר, כמה להעמיק, איזה נושאים להעלות וכו'. אני מתלבט גם כמה מזה צריך להיות היסטוריה וכמה צריך להיות דיונים עכשוויים (שקשה להבין בלי להבין את ההיסטוריה). כמובן שעולות שאלות לגבי כמה הדעות האישיות שלי צריכות לבוא לידי ביטוי באירוע מהסוג הזה. יהיה קשה להשאירן בחוץ, אבל אני רוצה לתת תמונה יותר עובדתית. או לפחות עובדתית מהעיניים שלי... :)
אני מתכנן בין 30 ל- 45 דקות של הרצאה וזמן דומה לשאלות ותשובות.
אשמח לעצות/רעיונות. במיוחד אשמח לאמצעים ויזואליים – מפות, תרשימים, תמונות וכו'. כמה שיותר גרפי ומפשט יותר טוב. מצאתי את הקטע הזה שאתם יכולים לראות למעלה וזו תהיה כנראה הפתיחה שלי להרצאה, להראות שהמלחמות באזור הזה לא התחילו היום וככל הנראה (לצער כולנו) לא יסתיימו מחר.
תודה מראש על העזרה
אלעד
רשומות
5 תגובות:
אני אומרת שניתנה לך הזדמנות (הסטורית, סלח לי על הפאתוס), להביא סיפור אישי, כן כן, אישי, ומתוכו לשתף אנשים מכל העולם בעניין הסכסוך.
עוד אני אומרת שהכי טוב להתחיל בסיפור אישי. משהו מהצבא, משהו על המשפחה שלך, מאיפה הם באו, מה הם ראו כשהגיעו לישראל, ציטוט של סבא או סבתא (המיתולוגית) ומשם, אלעד, כן, כן, משם לגעת באנשים ולהביא את הסיפור של המדינה.
כידוע, בסוף כל הדרכים עומדות החלטות רגשיות ולא שכלתניות. אז תיגע בהם שם, וזו תהיה אחת ההרצאות המרגשות.
ויש עוד.
העוד הוא שהייתי ממליצה לך להתחיל בעובדות. פשוטות. פשטניות. בייסיק. קודם כל לדעת במה מדובר. ורק אז להתחיל בניתוח ובדיון. זה ממילא יבוא. בצניעות אוסיף שהשופט חשין אמר באחד ממפגשי המתמחים שערכתי, שכל ניתוח משפטי מתחיל בידיעת העובדות על בורין. על בורין! ורק אז יכול שיקום דיון רציני.
ויש עוד.
זה יהיה אחד הרגעים המכוננים. החשובים. הנזכרים לאורך שנים. אל תפספס אלעד. אין הזדמנות שניה ליצירת רושם ראשוני.
ולגבי עובדות: הרי גם פה אפשר לתמרן. אין הרי עובדות סתם. יש עובדות שאתה בורר ממכלול הסיפור. בסדר. אז תברור ותציין שאתה מאמין (אכן, זה הנוסח: "מאמין") שאתה מביא סיפור אישי ונקודת מבט אישית, ישראלית, יהודית.
ויש עוד
ואל תשכח: האמירה האישית חשובה. זה מי שאתה. אל תתנצל ואל תשתחצן ואל תדע הכל. תדע את מה שאתה מרגיש. מוזר, לא?
ובסוף, בסוף, כתסיים את המצגת המרתקת הזו, תשאל את עצמך: מה המסר הגדול שרציתי להעביר וריחף מעלי? מה רציתי להגיד? מה רציתי שהם יזכרו גם בעוד 20 שנה?
מקנאה בך לחלוטין.
אני מאמין בסיפור הדברים כמו שאתה רואה אותם ומרגיש אותם. הייתי מנסה לחשוב: "מה המשפט שהם יזכרו מההרצאה"? מה המסר?
הייתי מכניס קצת עובדות, אבל שים לב שזו מלכודת בסכסוך ארוך השנים, כוון שתמיד יש דוגמא נגדית לכל דבר. "ברחו ב-48" = "אוימו לעזוב",
"שואה שתרמה להקמת ישראל" = קולוניאליזם במסווה.
ניסיתי להסביר פעם על הסכסוך לעמיתים מחו"ל, ותמיד התחלתי להסתבך עם הסבר ארוך מדי (תאמין לי, להודי לא רלוונטי מה היה בעליה השניה :-)). מה שבדרך כלל עשה את העבודה זה הסברים יותר אבסטרקטיים שמדברים על רצונות, תחושות וכד' - "הם רוצים הגדרה עצמית, אבל יש בעיית תחושת בטחון בישראל וכד'".
הוסף רשומת תגובה