זהו, נוסעים

Photo by mcpig

סיפרתי לפני כמה ימים על כך שאני קורא את ספרו הנהדר של דויד גרוסמן, "אישה בורחת מבשורה". לשמחתי, הצלחתי לסיים את הספר המצוין הזה לפני הנסיעה. במהלך הקריאה, שוב נתקלתי בשני משפטים חזק שתפסו אותי. אני לא יודע מה יקרה, אבל התוכנית שלי היא לחיות את חיי כאן בישראל. התקופה הקרובה, היא מבחינתי תקופת ביניים, חשובה, משמעותית, שאני בטוח שתשנה ותבגר אותי, אבל עדיין תקופה. את עתידי אני רואה כאן.
ואלה המשפטים:

"לא יודע, יש לי הרגשה, אולי אני טועה, שהאמריקאי או הצרפתי לא צריכים להאמין כל הזמן כדי שאמריקה תהיה. או צרפת או אנגליה.
אני לא מבינה אותך.
אלא ארצות שקיימות גם בלי שיצטרכו לרצות שהן יתקיימו..."

"או-קיי, זה נורא יפה לומר, אם תרצו אין זו אגדה, אבל מה אם מישהו מפסיק לרצות? או אם כבר אין כוח לרצות?
לרצות מה?
לרצות לא להיות אגדה".

הפעם אין הסברים. כל אחד, ייתן למשפטים הללו ולהקשר שהבאתי אותם כאן, את הפרשנות שלו.

נתראה בקרוב.

אלעד

נ.ב.

את הפוסט הזה אני כותב מנמל התעופה בן גוריון. תאמינו לי, האינטרנט הזה, זה משהו בלתי יאמן: