יום חמישי, 18 בספטמבר 2008

על פריימריס, סקרים וקפיטליזם

  1. נניח שקרה לי משהו נורא בחיים. בצורה לא ברורה, מצאתי את עצמי מתפקד לקדימה. זה כמובן לא קרה, אבל נניח שכן. זה קורה גם לטובים ביותר. אני יושב לי עם תעודת ההתפקדות שלי וחושב לעצמי מה אני יכול לעשות איתה. בגדול, לא הרבה ביום יום. לפתע, אני מגלה שמחר המפלגה שלי, שאני חלק ממתפקדיה, בוחרת יו"ר. האם אני הולך להצביע? תחת ההנחות האלו, בשבילי התשובה ברורה. ברור שכן. אני יכול להבין (אם כי אני לא מסוגל לקבל את זה) שיש אחוזי הצבעה נמוכים בבחירות כלליות. זה נראה לי הפרת חובה אזרחית לא להצביע בבחירות כלליות, אבל אני מבין את האדישות ומבין מאיפה זה נובע. מצד שני, אני לא חושב שזה חובה אזרחית להיות חבר או מתפקד במפלגה. אבל אם אתה כבר מתפקד, האם לא הגיוני שתפעיל את הכוח היחיד שניתן לך בתור מתפקד, ותצביע שבוחרים יו"ר? אחרי הכל, אם לא, אז למה טרחת להתפקד? אחוזי ההצבעה הנמוכים שהיו אתמול בפריימריס מטרידים אותי יותר מכל דבר אחר במערכת הבחירות הזאת. אפילו אם אני מניח שרבע מהמתפקדים הם מזויפים, כפולים או כל זיוף אחר שתרצו, עדיין אחוזי הצבעה של כ- 50% הם נמוכים מאוד ולא ברורים לי. הם מלמדים משהו על השיטה, על דרך החשיבה של האנשים ועל המערכת הפוליטית.
  2. אני לא אוהב להתייחס לסקרים למרות שאני מודה שבתת מודע הם משפיעים גם עליי. הייתה לי מרצה שאמרה שהיא לא מתייחסת לסקרים כי העובדה שיש המון אנשים שחושבים משהו מסוים עוד לא אומר שהוא נכון. אני מקווה שהכישלון של הסקרים יבשר על דבר אחד טוב - שהמועמדים יפסיקו להתייחס אליהם כל כך הרבה. בשנים האחרונות, המדינה שלנו ובעיקר הפוליטיקאים שלנו הפכו להיות מנוהלי סקרים. כל אחד מזמין סקר ומחליט את ההחלטות שלו על פיו. במקום שזה יהיה כלי לקבלת החלטות זה הפך להיות כלי קבלת החלטות. אם אני לא טועה, בן גוריון אמר שראש ממשלה צריך לעשות מה שהעם צריך ולא מה שהעם רוצה. אני מאמין בזה (כמובן, עם גבולות סבירים...).
  3. בימים האחרונים מאוד אופנתי לתקוף את הקפיטליזם בעקבות המשבר בארה"ב. הכרזות על פשיטת הרגל של השיטה, על הכישלונות שלה ועוד. כל ההתייחסות לקפיטליזם לא כוללות לדעתי דבר אחד שאני אישית למדתי בפעם הראשונה בקורס על רגולציה של עו"ד דוידה לחמן מסר ומאז נתקלתי בו בספרות כלכלית מספר פעמים. חלק בלתי נפרד מקפיטליזם, זה נפילות של חברות. זה התמריץ הכי גדול של חברות להשתפר. זה לב התחרות. קפיטליזם הוא תהליך דרוויניסטי, שמאפשר רק לאלו שעמידים בפני שינויים בטווח הארוך לשרוד. אם המודל הכלכלי שלך לא תופס, אתה לא תשרוד. וזה בסדר. כי יבוא מישהו אחר במקומך וייתן שירות טוב יותר, במודל כלכלי משופר. הבעיה בפעם הזאת, היא שזה קרה ליותר מידי חברות במעט מידי זמן. שלא תבינו לא נכון – זו לא שיטה חסינה. אבל צריך להבין, שהתנודות הכלכליות ופשיטות רגל של חברות ועסקים, הם חלק ממנה. אי אפשר לשמוח רק מהפריחה הכלכלית שהיא נותנת להתלונן על המשברים. זה עסקת חבילה. הבעיה במקרה הזה הייתה במנגנוני הפיקוח, החיצוניים והפנימיים. זה ייקח זמן, אבל המשבר הזו, כמו אחרים לפניו, ילמד אותנו למה השיטה הזו היא הטובה ביותר למרות החסרונות שלה (בדומה לידידתה הטובה, הדמוקרטיה). המשבר יהפוך גם אותה לטובה יותר וחסינה יותר אם כי לא חסינה לחלוטין.

אלעד

2 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

בקשר לנקודה 3, התמוטטות בנקי השקעות - אני חושב שהצגת הקפיטליזם כמנגנון דרוויניסטי טהור הוא ללא התייחסות לפוליטיקה ולקבוצות לחץ.
אם אתה צודק, מדוע האמריקאים מלאימים ומקצים 800 מיליארד (!) דולר לחילוץ חברות שהימרו ובנו מכשירים פיננסיים שאיש לא מבין.
אני מפנה אותך לקטע שפורסם במעריב -
http://www.nrg.co.il/online/16/ART1/789/270.html

אגב, במאמרים אחרים, זוהי מדיניות אמריקאית ידועה - ללחוץ על מדינות לקפיטליזם טהור ולתחרות, ומצד שני לסבסד ולהגן על התוצרת הביתית שלה.

(חוץ מזה, חלק מהכעס הוא על אנשי הפיננסים, שעוסקים בעסקי אוויר ועושים כסף מכסף.)

Elad Sherf אמר/ה...

מנימזומני,
תודה על התגובה.

קראתי גם את הכתבה ב- NRG. אני מסכים בעיקרון עם דבריך. ההלאמה האמריקאית אינה מתסדרת עם דבריי. אבל אני דיברתי על העיקרון. יש הבדל בין התיאוריה לבין היישום בפועל, כי החיים מסובכים יותר.
הבעיה היא, שגם המערכת הכלכלית האמריקאית, לא פועלת בידיוק לפי התיאוריה. גם כלכלנים עם ראייה כלכלית הכי טהורה יגידו לך שיש מקומות שבהם יש צורך בפיקוח ויש מקומות שבהם יש כשל שוק. כאן זאת הייתה הבעיה. הבעיה במקרה הזה הייתה פוליטית - בעלי כוח מצליחים להשפיע על השלטון שלא להתערב איפה שצריך (תוך עיוות התפיסה הקפיטיליסטית). אבל זה עוד לא אומר שכל השיטה לא טובה או שיש שיטה עדיפה יותר.

אני חושב שההלאמה האמריקאית היא כיוון לא נכון, כי הוא מעקרת את מערכת התמריצים.

אבל גם כאן, השאלה היא איך מסתכלים על זה. האם בשביל רווחה חברתית כללית שנובעת מהשיטה בכללותה (ורמת החיים האמריקאית היא מהגבוהות בעולם), לא שווה לשלם את מחיר הקריסה פעם בתקופה (במקרה הזה, לרבות ההלאמה)?

בכל מקרה, גם לשוק יש מגבלות וגם השוק לומד - חלק מהלמידה יצטרך להתמקד בכיוון של איפה להתערב, איך להגן על המשקיעים ואיך דואגים שיהיו יותר שומרי סף אפקטיביים. ראיתי שהמאמר ב- NRG התייחס לביבי. בעניין הזה אני מסכים עם ביבי. מעט רגולציה, אבל את זאת שיש לאכוף כמו שצריך... כאשר יש הרבה ולא אוכפים זה לא יותר טוב

שוב תודה על התגובה

אלעד